יברומאידאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפגינים משליכים בקבוקי תבערה על כוחות שיטור בהפגנות פברואר 2014

יֵבְרוֹמַאידָאןאוקראינית: Євромайдан) הוא כינוי לסדרת אירועים באוקראינה שהחלו ב-21 בנובמבר 2013 כתגובה אזרחית להחלטת ממשלת אוקראינה שלא לחתום על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי, והגיעו לשיאם ב-18–20 בפברואר, עת נהרגו כ-125 בני אדם בקרבות רחוב בין פעילי מידאן למשטרה. ההפגנות זכו לכינוי "Євромайдан" ("יברו מאידאן"), כלומר "כיכר האירו", על שם כיכר מאידאן נזאלז'נוסטי בקייב, בה החלו ההפגנות.

ב-22 בפברואר 2014 השיגו גורמי האופוזיציה את מטרתם. הראדה העליונה (הפרלמנט האוקראיני) הדיחה את נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' מתפקידו. כנשיא וכראש ממשלת אוקראינה בפועל התמנה יושב ראש הפרלמנט אולכסנדר טורצ'ינוב, עד לבחירות שהתקיימו ב-25 במאי, בהן ניצח פטרו פורושנקו. כן החליט הפרלמנט על שחרורה ממאסר של ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו.

מעבר למתחים הפנימיים בין גורמי אופוזיציה לשלטון, גורם נוסף שהשפיע על הסכסוך באוקראינה הוא היותה של המדינה חיץ בין המזרח למערב, ועל כן זירת התגוששות בין המערב (אירופה וארצות הברית) לבין רוסיה ובעלות בריתה. בפברואר נכנסו כוחות צבא רוסיים לאוקראינה, סיפחו את חצי האי קרים והציתו את מלחמת האזרחים באוקראינה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2012 ניסחו ממשלת אוקראינה והאיחוד האירופי הסכם מחודש בין אוקראינה לאיחוד בדבר שיתוף פעולה ואפשרות להצטרף לאיחוד, לאחר שנציגי אוקראינה החלו במגעים להצטרף לאיחוד כבר בשנת 2007, תחת נשיאותו של ויקטור יושצ'נקו. ההסכם המחודש עליו דנו הנציגים במרץ 2013, נועד להחליף הסכם ביניים קודם שנחתם בין הצדדים בתקופת הנשיא יושצ'נקו, כשההסכם החדש נועד לאפשר ולהקל את דרכה של אוקראינה להצטרפות לאיחוד האירופי. רוסיה מצידה, יצרה לחץ על אוקראינה, בהתחלה על ידי סנקציות קלות ולבסוף, באוגוסט 2013, עצרה רשות המכס הרוסית כניסת סחורות מאוקראינה לחלוטין. תחת איום לנתק את אספקת הגז מרוסיה לאוקראינה, נערכה בקבינט האוקראיני הצבעה, שבסיכומה הוחלט לדחות את החתימה על ההסכם לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, דבר שגרר אחריו מחאה עממית רחבה נגד החלטת הממשלה[1].

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב 21 בנובמבר נאספו בכיכר מאידאן נזאלז'נוסטי מפגינים שמחו נגד החלטת הממשלה שלא להצטרף לאיחוד האירופי. בראש המפגינים עמדו מנהיג מפלגת אוד"ר, ויטלי קליצ'קו, מנהיג מפלגת חירות, אולג טיאגניבוק וארסני יאצניוק ממפלגת האיחוד הכל-אוקראיני "מולדת" בראשות יוליה טימושנקו. האופוזיציה ארגנה הפגנות גם בערים אחרות כדונצק, איוואנו-פרנקובסק, לוצק, חרקוב, חמלניצקי, אוז'גורוד ושרשרת אנושית שכללה כ-20,000 מפגינים אורגנה על ידי סטודנטים בעיר לבוב, שרובם המוחלט עזב במהלך הליל את ההפגנה אל הבתים.

העימותים במאידאן, 18 בפברואר 2014

2014[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר הפכו ההפגנות לעימותים של ממש מול כוחות השיטור. מפגינים השתלטו על בניין עיריית קייב ובנייני ממשל אחדים. המפגינים חטפו מספר שוטרים והכו אותם. צלפי משטרה ירו על המפגינים והביאו למותם של אחדים. ב-18 בפברואר התקדמו כ-20,000 מפגינים לכיוון הפרלמנט בקריאות מחאה להחזרת החוקה למצבה שלפני 2004. כוחות הביטחון כמו גם מפגינים השתמשו בנשק, שכלל כדורי גומי וגם אש חיה, ומצד המשטרה גם גז מדמיע ורימוני הלם. בעימותים האלימים ביותר ברחובות חרושבסקי ואינסטיטוצקה נהרגו לפחות 26 אנשים, ביניהם גם 10 שוטרים, ונפצעו מאות. ב-20 בפברואר השתוללה האלימות ברחובות ונורו למוות עוד עשרות אנשים למרות החלטה על הפסקת אש[2][3]. באותו יום הכריז ראש עיריית קייב על פרישתו מחברות במפלגת השלטון, והמועצה המחוקקת בלבוב הכריזה על אוטונומיה חד צדדית כצעד מתריס נגד שלטונו של ינוקוביץ'.

ב-21 בפברואר נחתם הסכם פיוס בין הממשלה והנשיא לראשי ארגוני האופוזיציה, שבמסגרתו התחייב הנשיא להשיב את חוקת 2004, המצמצמת את סמכויות הנשיא. כמו כן, התחייב הנשיא להקים ממשלת אחדות, והבחירות לנשיאות אוקראינה יוקדמו[4]. ב-22 בפברואר השתלטו גורמי אופוזיציה על עמדות מפתח: כוחות משטרה נטשו את עמדותיהם ברחבי קייב, הפרלמנט (הראדה העליונה) הדיח את הנשיא ויקטור ינוקוביץ', פיטר את הדובר הרשמי ואת המזכיר הכללי, ושחרר מהכלא את יוליה טימושנקו[5], שהייתה סמל המאבק האופוזיציונרי. נבחר יו"ר לראדה העליונה ובהצבעה בפרלמנט הוחלט להדיח את ינוקוביץ' מתפקידו ולהעניק את מלוא סמכויות הנשיא ליושב ראש הפרלמנט אולכסנדר טורצ'ינוב, ידידה הקרוב של טימושנקו, עד הבחירות הצפויות[6]. טימושנקו הודיעה כי בכוונתה להתמודד על הנשיאות בבחירות.

במסגרת המחאות נהרגו על פי ארגוני זכויות אדם 125 בני אדם, 65 טרם נמצאו, ו-1,890 נפצעו[7].

התפתחות משבר בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת האזרחים באוקראינה

ב-22 בפברואר, לאחר הדחת הנשיא ויקטור ינוקוביץ' מתפקידו, הורה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשתלט על חצי האי קרים. בפברואר 27, השתלטו כוחות רוסים על בנייני הפרלמנט בחצי האי קרים[8] ודגל רוסיה הונף עליו. בהמשך השתלטו כוחות מזוינים רוסים[9] וכוחות פרו-רוסים על נמל תעופה בנמל סבסטופול ודווח על פטרולים של חמושים בנמל התעופה בבירת חצי האי, סימפרופול. בעקבות כך קרא הפרלמנט האוקראיני למדינות המערב 'לאשרר' את מחויבותן לאוקראינה ובנוסף קרא לאו"ם לערוך ישיבה מיוחדת בעקבות העימותים[10]. ב-2 במרץ סגרה אוקראינה את המרחב האווירי שלה והכריזה על גיוס מילואים כללי. מפקד חיל הים האוקראיני, האדמירל דניס ברזובסקי, הודיע כי נשבע אמונים לרשויות הרוסיות בחצי האי קרים.

במדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2015 יצא לאור הסרט "חורף באש: מאבקה של אוקראינה לחופש" (Winter on Fire: Ukraine's Fight for Freedom), המתעד את תשעים ושלושה הימים של הפגנות האזרחים והדיכוי האכזרי של כוחות השיטור המיוחדים "ברקוט", בבימויו של יבגני אפינבסקי. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר באורך מלא ולפרס אמי לבידור בפריים-טיים על הצטיינות יוצאת דופן ביצירת סרטים דוקומנטריים[11]. בתחילת שנת 2022 הסרט הועלה לנטפליקס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יברומאידאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד רויטרס, 350 אלף מפגינים בקייב נגד הממשלה, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2013
  2. ^ אתר למנויים בלבד אי-פי, האופוזיציה באוקראינה: לפחות 70 בני אדם נהרגו היום, באתר הארץ, 20 בפברואר 2014
  3. ^ ynet, יום הדמים באוקראינה: "יותר מ-100 נהרגו", באתר כלכליסט, 20 בפברואר 2014
  4. ^ אתר למנויים בלבד AP, רויטרס וד-פ-א, אחרי יומיים של שפיכות דמים, נחתם הסכם פיוס באוקראינה, באתר הארץ, 21 בפברואר 2014
  5. ^ טימושנקו נידונה למעצר באוקטובר 2011 על סעיף 365 בחוק העונשין האוקראיני, ניצול לרעה של סמכותה כראש ממשלת אוקראינה בעד חתימת הסכם גז עם רוסיה, ונידונה לשבע שנות מאסר.
  6. ^ בסבב הדיונים עם השלטון הוסכם על בחירות ב-25 במאי 2014, אולם לאחר ההשתלטות נשמעו קריאות להקדמת הבחירות
  7. ^ מתוך הסרט "חורף בלהבות"
  8. ^ המחוז נחשב פרו-רוסי מובהק (עם אוכלוסייה של יותר מ-58% רוסים)
  9. ^ באישור הפרלמנט הרוסי פה אחד
  10. ^ אוקראינה: צבא רוסיה פלש לחצי האי קרים, באתר ynet, 28 בפברואר 2014
  11. ^ Winter on Fire: Ukraine's Fight for Freedom, 2015-10-09, נבדק ב-2020-08-28