ישראל כ"ץ (פרופסור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ישראל כ"ץ (נולד בישראל, ב-15 ביולי 1948) הוא פרופסור חבר במחלקה לפסיכולוגיה ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שם כיהן עד 2018 כראש מגמת לימודי הארגון. מייסד ויו"ר מכון צפנת למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני[1]. עוסק בפיתוח ארגוני ותוכניות למנהלים, בייעוץ לבעלי תפקידים בכירים בארגונים, בהכשרה ובהנחיה. כ"ץ היה שותף מאז ראשית שנות השבעים של המאה שחלפה לביסוס הייעוץ הארגוני כפרופסיה[2].

פרופסור ישראל כ"ץ

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ"ץ הוא בוגר תואר ראשון בסוציולוגיה ובמדע המדינה, ובעל תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט השלים ב-1982 באוניברסיטה העברית במחלקות לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה חברתית. מאז 1974 מלמד באוניברסיטה העברית. מאז 1995 ועד 2018 שימש ברציפות כראש מגמת לימודי הארגון של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וכן כחבר סגל במגמה לפסיכולוגיה חברתית במחלקה לפסיכולוגיה. בין תחומי התמחותו: תפיסת תפקיד ניהולי, תרבות ארגונית, עבודת צוות, יחסים בין קבוצות, ארגון וסביבה, תהליכי שינוי, התמודדות עם קונפליקטים, קבלת החלטות, שיח ארגוני . בשנת 1985 הקים (יחד עם שותפיו גבריאל דהאן ואריאלה וייץ שפרשו בהמשך) את מכון צפנת למחקר, לפיתוח ולייעוץ ארגוני, שם שימש כמנכ"ל עד 2016 ומאז משמש כיו"ר[3]. תפיסתו המקצועית של המכון משלבת בין העולם הארגוני לבין הבנות שמקורן בתאוריות פסיכואנליטיות פוסט-מודרניות ובתאוריות של מורכבות. בשנת 1995 היה למייסד כתב העת "אנליזה ארגונית"[4], אשר יוצא מאז בהוצאת מכון צפנת, ומ-2001 משמש כעורך הראשי. מאז 1989 הוא חבר בכיר בארגון הישראלי לפיתוח ארגוני (איפ"א). כיהן כחבר בוועדת האתיקה של הארגון בין 19901992. מאז 1991 הוא מרכז ומלמד באוניברסיטת תל אביב, במסגרת המרכז לפיתוח סגלי חינוך, תוכניות להכשרת מדריכים ועובדי הוראה (עד 2002), ומנחי קבוצות במעגל החיים (לאורך כעשרים השנה האחרונות). ב 1992 ייסד (יחד עם שלושה שותפים) תוכנית שנתית בת שלושה סמסטרים להכשרת יועצים ארגוניים באוניברסיטה הפתוחה, וב 2005 שב להובילה עד היום[5]. בספטמבר 2020 הוענקה לו חברות כבוד בעמותת פיתוח ארגוני ישראל[6].

כ"ץ יזם וניהל כנסים מקצועיים רבים, חלקם נערכו בשותפות עם גורמים אקדמיים (האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב), משרדי ממשלה (משרד החינוך, משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, צה"ל – בית הספר למנהיגות), מכונים (מכון ירושלים, אבני ראשה, מטח, מכון מאיירס-ברוקדייל, מכון סאלד), עמותות וארגונים חברתיים (יוזמות קרן אברהם, החברה למתנ"סים, מחשבה טובה, אנוש), קרנות (קרן רוטשילד קיסריה, קרן יד הנדיב), התארגנויות מקצועיות (בסוד-שיח, חוש"ב, אפק, איל"ת), וגופים עסקיים (שטראוס, דה-מרקר, אינטל, פלאפון, מיקרוסופט נטפים).

כ"ץ ליווה בשני העשורים האחרונים כאיש מקצוע וועדות שונות בתחום מדיניות ההדרכה (בהזמנת משרד החינוך), בתחום ההתמודדות עם אלימות (בהזמנת המשרד לביטחון פנים) וביחס לאופן הפעולה של המגזר השלישי (בהזמנת אלכא-ג'וינט).

במסגרות השונות בהן פעל ופועל לאורך השנים הכשיר כ"ץ אלפי אנשי מקצוע בתחומי הייעוץ הארגוני וההנחיה, לצד ייזום והכשרה של מאות רבות של מנהלים ובעלי תפקידים אחרים בכל המגזרים.

כ"ץ מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשני בנים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כץ, ישראל וטלשיר, גייל. מגדלור או מגדל שן? : האקדמיה בישראל : בין פתיחות מאתגרת להסתגרות מתגוננת. 2019.
  • Katz, Israel, Eilam-Shamir Galit, Kark Ronit, Berson Yair (Editors), Leadership Now: Reflections on the Legacy of Boas Shamir, Emerald, 2018[7].
  • כ"ץ, ישראל (עורך), פרופסיה בדרך – על הולדת הייעוץ הארגוני בישראל, רסלינג, 2016[8].
  • כ"ץ ישראל, סנדר עמיר, קופפרשמידט אמיר (עורכים), אדם, טכנולוגיה, ארגון, הוצאת מערכות-צה"ל (אגף התקשוב) וצפנת, 2013[9].
  • כ"ץ ישראל, ארגונים בעולם פוסטמודרני, רסלינג, 2012[10].
  • כ"ץ ישראל, גרוס תמר (עורכים), ימי בית הספר – מנהלים מספרים, אבני ראשה, 2011[11].
  • פיורקו יובל, כ"ץ ישראל, הכל סיפורים – סיפורי סביבת החינוך החדשה, ג'וינט-ישראל, אשלים, משרד החינוך, התרבות והספורט, 2010.
  • כ"ץ ישראל, דגני זאב, גרוס תמר (עורכים), אי-כאן – שפה, זהות, מקום, הקיבוץ המאוחד, 2009[12].
  • כ"ץ ישראל, פיורקו יובל, לשם שינוי - על שינויים ארגוניים יזומים, המשרד לביטחון פנים - לשכת המדען הראשי, 2006[13].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]