לטענת גרייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "לטענת גרייס" מפנה לכאן. לערך העוסק בלסדרה המבוססת על ספר זה, ראו לטענת גרייס (סדרה).
לטענת גרייס
Alias Grace
Alias Grace.jpg
מידע כללי
מאת מרגרט אטווד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן היסטורי
הוצאה
הוצאה McClelland & Stewart, הוצאת בלומסברי עריכת הנתון בוויקינתונים
שנת הוצאה ספטמבר 1996 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים
פרס גילר של סקוטיה בנק עריכת הנתון בוויקינתונים
סדרה
ספר קודם The Robber Bride עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-0-7710-0835-1
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לטענת גרייס (באנגלית: Alias Grace) הוא רומן היסטורי מאת הסופרת הקנדית מרגרט אטווד. הוא פורסם לראשונה בשנת 1996 וזכה בפרס גילר הקנדי, והיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס בוקר.

הספר מספר גרסה בדיונית למקרה אמיתי – הרצח של תומאס קניר ומנהלת משק הבית שלו, ננסי מונטגומרי ב-1843, בקנדה. שני משרתים של קניר, גרייס מרקס וג 'יימס מק'דרמוט, הורשעו בפשע. מקדרמוט נתלה, ומרקס נידונה למאסר עולם.

אטווד בונה סביב העובדות הבסיסיות של המקרה נרטיב בדיוני שכולל רופא המתמחה בפסיכולוגיה (alienist, כפי שנקרא אז), סיימון ג'ורדן, אשר חוקר את המקרה. לכאורה, הוא מבצע מחקר לגבי התנהגות פלילית, אך בפועל, תוך כדי שיחותיו עם גרייס, הוא לאט-לאט נהיה מעורב בסיפור באופן אישי. הוא מתקשה ליישב את התפיסה שלו לגבי גרייס כאישה תמימה ונעימת הליכות, עם הרצח הכפול בעוונו הורשעה. הוא מתחיל לפתח פנטזיות מיניות עליה.

אטווד נתקלה לראשונה בסיפורה של גרייס מרקס בכתביה של סוזנה מודי, סופרת קנדית בת המאה ה-19 שכתבה על חיי המתיישבים. היא פרסמה את  The Journals of Susanna Moodie בשנת 1970, מחזור שירים המבוססים על כתבים אלה. הספר הפך לקלסיקה של הספרות הקנדית. לאחר מכן, ב-1974, אטווד כתבה עבור רשת CBC את סרט הטלוויזיה The Servant Girl על גרייס מרקס, גם בהתבסס על דיווחיה של מודי. אך כשכתבה את "לטענת גרייס", אמרה אטווד שהיא שינתה את אופן הטיפול בדמות ובסיפור, מכיוון שגילתה שחלקים גדולים מדיווחיה של מודי היו פרי דמיונה, בניסיון לעורר עניין "צהוב" בסיפור. בתהליך כתיבת "לטענת גרייס", אטווד עשתה מחקר מדוקדק, ובכל מקום שיכלה, נצמדה לעובדות הידועות של המקרה, כולל ציטוטים מעיתונים.[1]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרייס מרקס, היא רוצחת מורשעת, אשר בית הכלא משחרר מדי יום לביתו של מושל הכלא, כדי שתשמש שם כמשרתת. ועדת תושבים מהכנסייה המתודיסטית, בראשות הכומר, פועלת למען חנינתה של גרייס. גרייס לא זוכרת מה קרה ביום הרצח. פועל חווה בשם ג'יימס מקדרמוט הורשע והוצא להורג בשל הרציחות, אך לפני שנתלה, האשים את גרייס שהיא זו שגרמה לו לעשות זאת. יום אחד, כשבא רופא למדוד את ראשה היא נתקפת בהתקף חרדה, ומאושפזת במוסד לחולי נפש. לאחר שחרורה, שוכרת ועדת התושבים את שירותיו של ד"ר סיימון ג'ורדן, מומחה נפש מארצות הברית, כדי לראיין אותה, בתקווה שהוא יאבחן אותה כ"היסטרית", ולא כפושעת. הסידור הוא שד"ר ג'ורדן מראיין את גרייס במהלך שעות אחר הצהריים בחדר התפירה בבית המושל.

ד"ר ג'ורדן מנסה לגרום לגרייס לדבר על החלומות שלה ועל הזיכרונות שלה מיום הרצח ומהמוסד, אבל היא מתחמקת, אז הוא מבקש ממנה להתחיל בהתחלה, והיא מתחילה לספר לו את סיפור חייה. גרייס מספרת על ילדות מוקדמת באירלנד, שם אביה שלה היה שיכור ואלים לעיתים תכופות, ואמה הייתה בהריון לעיתים תכופות, וגרייס טיפלה בילדים הצעירים יותר. היא מספרת לרופא על התנאים המזוהמים והצפופים בספינה בדרך לקנדה, ועל מותה של האם. כיצד בקנדה אביה המשיך להוציא את מעט כספו על אלכוהול, והיא והילדים כמעט גוועו ברעב. כיצד בהיעדר אמה, אביה של גרייס החל להתעלל בה ואפילו בשלב מסוים ניסה לאנוס אותה. ד"ר ג'ורדן מקשיב, אבל מרגיש חסר סבלנות, כי הוא לא רואה את הרלוונטיות של העוני והסבל בחייה למקרה.

גרייס ממשכה לספר: האב שולח את גרייס בת ה-15 לעבוד כמשרתת כדי להשתמש במשכורתה לפרנסת המשפחה. בבית האמיד בו החלה לעבוד, היא פוגשת את מרי ויטני, עמה היא חולקת חדר ואשר נהיית לחברתה הקרובה והיחידה. מרי מלמדת את גרייס איך להיות משרתת, ומתבדחת איתה על בני המעמד העליון, וכן מייעצת לה עצות אימהיות איך להימנע מצרות עם גברים צעירים. בעולם שלהן, נשים הן או טהורות או פרוצות, וכבנות המעמד הנמוך, גם אין להן הגנה מפני הגברים העשירים אותם הם משרתות. באופן אירוני, מרי עצמה נכנסת להריון על ידי בן המשפחה, ומתה לאחר ניסיון כושל להפלה בלתי חוקית. גרייס מגלה את מרי נטולת רוח חיים כשהיא מתעוררת לצידה בבוקר, והיא מוטרדת שהיא לא הספיקה לפתוח את החלון, כדי לתת דרור לנשמתה.

המשפחה רוצה לשמר התפתחויות אלה בסוד, ומסדרת לגרייס עבודה בביתו של תומאס קניר, רווק החי באזור מרוחק, ואשר יש לחשושים לגבי אופיו הטוב. גרייס עובדת תחת השגחתה של ננסי מונטגומרי, מנהלת משק הבית, שהיא גם מאהבתו של קניר. בחווה עובד פועל בשם ג'יימס מקדרמוט, המגלה עניין בגרייס. הרופא מקשיב לסיפור, וחווה גירוי מיני מתאוריה של גרייס, שמספרת באופן תמים למדי את הפרטים. עד מהרה, גרייס מוצאת את עצמה במצב לא נעים – מקדרמוט גורם לה לאי נוחות כאשר הוא לא נסוג כשהיא דוחה את הצעותיו השיכורות, ננסי כועסת אם נראה לה שקניר נותן תשומת לב רבה מידי לגרייס, וגרייס מבינה שהבית אינו מכובד כפי שחשבה, אך היא סבורה שאין לה ברירה אלא להישאר.

בזמן זה, ג'ורדן חוזר לבית בו הוא שוהה, ושם לב שהמשרתת אינה. כשבעלת הבית, גב' האמפרי, נכנסת לחדר, היא מתעלפת. היא מספרת לו שדורה עזבה מכיוון שלא יכלה לשלם לה, מאחר שבעלה האלכוהוליסט נטש אותה, והיא עצמה לא אכלה מזה יומיים כי אין לה כסף לקניות. ג'ורדן נותן לה כסף לשכירות של חודשיים מראש כדי שהיא תוכל לשמור על הבית עד שתקבל החלטות לגבי עתידה. גב' האמפרי רואה בו מושיע בפוטנציה, ומתחילה לחזר אחריו. אך ד"ר ג'ורדן לא מעוניין, הוא מפנטז על גרייס. 

אחת הנשים בוועדת התושבים היא חובבת רוחניות ומדיומים, ומציעה להזמין את ד"ר דופונט, "נוירו-מהפנט", כדי לנסות לעורר את זכרונותיה של גרייס תחת היפנוזה. ג'ורדן מתנגד, בטענה שזה ישפיע על ההתקדמות שלו, שגם ככה היא איטית וזהירה, אך לבסוף נאלץ להסכים. דופונט מכניס את גרייס לטראנס לעיני כל הנוכחים, ופתאום היא מתחילה לדבר בקולה של מרי ויטני, המספרת בצהלה שהיא רודפת את גרייס, מכיוון שהנשמה שלה לא שוחררה כשהיא מתה. היא אומרת שהיא השתלטה על גופה של גרייס ביום הרצח, וסחפה את מקדרמוט לתוך מזימתה להרוג את מונטגומרי וקניר, כיוון שמונטגומרי – שהייתה בהריון מקניר ובקשה לשמור עובדה זו בסוד – רצתה לפטר את גרייס מבלי לתת לה המלצות. מרי מספרת לקהל המשתאה שגרייס לא זוכרת מזה דבר, ולא יודעת מה קרה. ד"ר ג'ורדן מאשר שהוא שמע על דוחות מדעיים על תופעת "אישיות כפולה", אבל הוא מתחמק מבקשת הוועדה לכתוב דו"ח על ממצאיו מהראיונות עם גרייס. הוא עוזב את העיר מוקדם מהמתוכנן, בטענה כי אמו חולה. הוא מבטיח לשלוח להם את הדו"ח, אך כשהוא מגיע הביתה, הוא מתגייס מיד לצבא האיחוד. אחרי שהוא נפצע במלחמה, הוא שוכח את כל התיק לגמרי, ומתחתן עם צעירה עשירה, כפי שדחקה בו אמו מתחילת הסיפור.

בסופו של דבר, מקבלת גרייס מרקס חנינה (כפי שקרה במציאות), רק כעבור 11 שנים, וברומן מספרת איך היא משנה את שמה ומתחילה חיים חדשים בארצות הברית.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרייס מרקס: הרוצחת הידועה לשמצה, היא למעשה אסירה למופת, ובסופו של דבר זוכה לחנינה. ברומן, היא שומרת בקפידה על התנהלות מכובדת, אך יש לה אבחנות חדות בנוגע ליחסי כוחות בחברה, ולצביעות של אנשים שהשפיעו על סיפורה.
  • תומאס קניר: חקלאי עשיר מצפון מדינת אונטריו, אשר נרצח בביתו.
  • ננסי מונטגומרי: מנהלת משק הבית של תומאס קניר, ומאהבתו, שבהריון ממנו. גם היא נרצחת.
  • ג'יימס מקדרמוט: פועל בחוות קניר, הורשע ברציחות קניר ומונטגומרי. הוא היה טיפוס קשוח, אירי מרדן מלא בזעם כלפי האנגלים. לפני הוצאתו להורג הוא מפליל את גרייס ברצח.
  • ד"ר סיימון ג'ורדן: דמות בדיונית, רופא צעיר המתכנן לפתח קריירה בתחום בריאות הנפש. 
  • מרי ויטני: דמות בדיונית, משרתת שעובדת עם גרייס וחברתה הקרובה. מרי בת של משתתף במרד למען עצמאות קנדה, והיא מאמינה שזוהי ארץ ההזדמנויות. היא חולמת להינשא לחוואי ולהיות בעלת בית משלה.
  • ג'רמיה פונטלי: דמות בדיונית. רוכל שעובר מבית לבית ומיישוב ליישוב. הוא קוסם, שרמנט, ומספר לגרייס שהוא מתכנן לפתח קריירה ולמצוא את עושרו בתור מהפנט – והוא הופך ל"ד"ר דופונט", אותו "נוירו-מהפנט" שהיפנט את גרייס שנים מאוחר יותר.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרייס מרקס נולדה באירלנד בשנת 1826, וחייתה בטורונטו מגיל 12. היא הייתה בת 16 כשהתרחשו הרציחות של קניר ומונטגומרי. היא הייתה אסירה בכלא קינגסטון באונטריו במשך 15 שנים כשהרומן מתחיל בשנת 1859. אטווד מתארת את השפה וההתנהגות השמרניות של הדמויות מהמעמד הגבוה של התקופה הוויקטוריאנית, ולמולם, את השפה ה"מפולפלת" של מרי ויטני, שהייתה מרימה גבה גם בין משרתי הבית. 

המחקר של בריאות נפש, שנקרא אז "alienism", הייתה התפתחות חדשה באותו הזמן. התחום נלמד לראשונה באוניברסיטאות באירופה, וביקש להתייחס למאושפזים במוסדות כפציינטים, ולא כאסירים כפי שהיה נהוג. הייתה זו ההתחלה של הגישה הטיפולית למחלות נפש, בניגוד להרחקה (וכן התעללות וענישה) שהיו נהוגים קודם לכן. ואף על פי שהתקופה הוויקטוריאנית הייתה תקופה של התקדמות מדעית במספר תחומים, רוב הוויקטוריאנים היו מאוד מעוניינים בעל-טבעי, ובתורת הנסתר, ומכאן השימוש בהיפנוזה, או במדיומים וכדומה, נחשב כשיטת חקירה לגיטימית.[2]

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד הקנדי של 1837 (Upper Canada Rebellion) אירע שש שנים לפני הרציחות של קניר ומונטגומרי, והשפעתה (כמו גם המרד שנה לפני כן בדרומה של קנדה) עדיין חלחלה ברגשות הציבור. למרות הניצחון המהיר על המורדים, שביקשו להחיל רפורמות בשלטון הבריטי הקולוניאלי, בני המעמד הגבוה חוו טרור וחרדה מן ההתפתחויות, והמרידות אכן הובילו לרפורמות משמעותיות, שצמצמו את השחיתות השורה במוסדות האוליגרכיים, ואף הובילו עם הזמן לייסוד ממשלה קנדית. גם השיח מארצות הברית, גם של המהפכה שהתרחשה שם כמה עשורים לפני, וגם רעיון "החלום האמריקאי" שהתחיל להשתרש השפיע רבות לתחושת האיום של האצולה הקנדית, אשר הזדהתה עם האתוס הבריטי – כמו הרעיון שגם מי שנולד למעמד נמוך יכול, באמצעות עבודה קשה ואינטליגנציה, להתרומם מתנאי המקור שלו ולהשיג מעמד ועושר, דברים שעד כה היו מובטחים רק דרך ירושה ויוחסין.[3]

שני נושאים זהותיים-פוליטיים מהתקופה הם מרכזיים לספר:

"שאלת האירים" (Irish question), כפי שהייתה מנוסחת בפי הבריטים של המאה ה-19: אחד הקונפליקטים המרכזיים ברומן סובבים את נושא הזהות האירית לעומת הזהות הבריטית. במאה ה-19, לא היה מדובר רק באנטגוניזם של כובש-נכבש, או אפילו של לאומים שנמצאים בקונפליקט, אלא בעיני הבריטים (השליטים), 'אירי' היה קטגוריה גזעית נפרדת, ונחותה, בדומה לשחורים, הודים, סינים ואינדיאנים, או כל קטגוריה גזעית אחרת שהיא לא צפון- או מערב-אירופאית ולבנה. התקופה המדוברת הייתה תקופת הרעב הגדול באירלנד, ומספר הולך וגדל של מהגרים אירים עניים הציף את טורונטו, ומקומות אחרים בצפון אמריקה, והשנאה כלפיהם הייתה רבה. הגישה כלפי האירים הייתה כה בזויה, שגרייס, בעצמה ילידת צפון אירלנד, לא הזדהתה כאירית. גם כשמקורותיה התגלו לראשונה במשפט הרצח, היא ציינה שאביה אנגלי ומשפחתה פרוטסטנטית, כדרך להבחין בינה לבין האירים הבזויים. אך לרוע מזלה, ג'יימס מקדרמוט היה "אירי" בכל המובנים של המילה בעיני הממסד הבריטי – מהגר, בעל מבטא, פועל, אלים, שתיין... והקישור ביניהם פעל לרעתה. למעשה, כל מאמץ של אירים "לעבור" כבריטים נחשב למעשה חתרני, כמו חציית קווי המעמד. "לדעת את מקומך" היה ססמה שגורה במבנה החברתי הקיים.[4]

"שאלת הנשים" (The woman question), כפי שהייתה מנוסחת בפי הבריטים של המאה ה-19: שאלה שעדיין קיימת במאה ה-21, מבחינת מאמצים לחוקק או לבטל חקיקה שממשטרת סקס ורבייה, אך בתקופה הוויקטוריאנית, לא היה שום היבט של חיי נערות ונשים שלא היה תחת השגחה מתמדת, בכל שלבי חייהן.[3] כל אישה בתקופה זו הייתה תחת שליטתם של הגברים בחייה, בין אם אביה, בעלה, אחיה או בהיעדר אחד מאלה, מעביד, רופא או נציג אחר של גוף רשמי. כל חריגה מציפיות ודרישות גברים אלו והחברה מסביב – לפעמים דרישות סותרות או בלתי אפשריות – עברה או פתולוגיזציה (כשאישה נחשבה להיסטרית, למשל, וזקוקה לכליאה במוסד) או הדרה, כמו הסימון של אישה כזונה או פרוצה, אם טהרתה נפגעה.[5] במקרה של מרי ניתן לראות בנקל כיצד השילוב של המגדר שלה ומעמדה שיחקו תפקיד במותה בטרם עת, כי לא הייתה שום דרך להימלט מקלון וענישה עבור אישה שהאמינה לשקריו של גבר ממעמד גבוה, אשר לא נדרש לשלם כל מחיר על מעשיו. גם סיפורה של גרייס נסוב השפעה זו, החל משליטת אביה האלים וכלה במצבה בחוותו של קניר, שם בסופו של דבר העניין של הגברים בה – אותו היא לא עודדה – והאיום שחשה מונטגומרי מפניה בהתאם, גרמו לה להיות במצב ממנו לא יכלה להימלט.

תמות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריית נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטווד משתמשת במלאכת נשים ופעילויות השמורות לנשים בתקופה בספריה, כדי להדגיש את היצירתיות של נשים, עד כמה שהייתה מוגבלת לספירות הביתיות. ב"לטענת גרייס", היא תפירת שמיכת טלאים היא פעילות השזורה בכל 15 פרקי הספר, גם כפעילות מרכזית ומשמעותית עבור גרייס, וגם כמטפורה לחייה של גרייס, לחיי נשים בכלל, ולנושא המרכזי של הסיפור – אריגת תמונה של "האמת" מטלאים של מידע או אמונות.[6] מסיפוריה, ד"ר ג'ורדן מקווה להבין דפוסים שיועילו לו, ואילו עבור הקוראים, ההסברים על סוגי שמיכות הטלאים מעבירים משמעויות לגבי חיי נשים של התקופה. יש משמעות לכך שגרייס תופרת שמיכות בעלות משמעות סימבולית עבור נשים אחרות, ולא עבור עצמה – שמיכת כלולות, שמיכת עז גן עדן וכדומה.[7]

זהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרייס ומרי ויטני מייצגות את שתי הזהויות היחידות שיכלו נשים רגילות מהתקופה להיות מזוהות בהן (על ידי אחרים, ואף לא זהות אחת שיכלו לבחור עבור עצמן): הבתולה והזונה. לכל אחת יש את הגמול והעונש המתאימים: מרי, שהאמינה במרד, ושיש בידיה לסלול את דרכה בחיים, מתה מוות כואב ומעורר שערורייה. לעומתה, גרייס, התמה, "מרוויחה" את התיוג "ילדה טובה", ואת תמיכת ועדת התושבים מהכנסייה, ולבסוף גם חנינה – אך גם היא, על הדרך, הייתה חשופה לגחמותיהם של הגברים בסביבתה – היא נכלאה, נשפטה, אושפזה במוסד, הותקפה מינית, והואשמה שהיא אחראית לפשעיהם של הגברים בסביבה. הגמול עבור היותה "טהורה" הוא פשוט שהיא לא מתה בייסורים כמו חברתה, ולאו דווקא שהיא תחייה חיים נוחים או כפי שהיא מבקשת. בכל שלב ושלב של חייה היא נדרשת להנמיך ראש כדי לקבל את ה"טוב" – אפילו בסוף הסיפור, כאשר היא מקבלת את החנינה, זה מכיוון שהיא מצליחה לייחס את המעשה הרע – הרצח – למרי ה"זונה". גרייס, כשהיא חוזרת להכרה, חוזרת גם לדיבורה השקט, להשפלת עיניים, ולביטול העצמי.[8] גם גב' האמפרי, שמתחילה כדמות מכובדת – אישה נשואה כהלכה ובעלת בית – משלמת מחיר של "זונה" כאשר היא ננטשת על ידי בעלה, ונתונה לחסדיו של הגבר היחיד שנותר בסביבה, ד"ר גורדן. ניסיונות הפיתוי שלה ממצבים אותה בתור הקדשה, ולא הקדושה, וה"עונש" הוא ראוי, אפילו אם רק בדיעבד. אין אנו יודעים כקוראים מה עלה אחר כך בגורלה.

במסגרת החברתית עליה מסופר ברומן, של נתינים בריטים של המאה ה-19, מעמד חברתי היה הגורם העיקרי לקביעת כמה מהזהות של הפרט היא אותנטית. כלומר, הזהות נובעת מתנאים סביבתיים כמו מירושה, שושלת משפחתית, ופרפורמטיביות. שלא כמו נשים, לגברים היו אופציות לקביעת זהותם, ובספר יש מספר דוגמאות: הכומר ורינגר, שהיה בעברו אנגליקני, והפך לכומר מתודיסטי; וג'רמיה הרוכל, שבפיקחותו הצליח למצב עצמו כרופא מומחה ל"נוירו-היפנוזה" בשם ד"ר ג'רום דופונט. לד"ר ג'ורדן יש את האפשרות לפלס לעצמו קריירה בתחום חדשני, על אף שהוא בסוף חוזר לבית אמו ומתחתן עם מי שהיא בחרה עבורו. הבחירה הייתה בידו, וכן הכוח שהיה לו מעצם זהות זו כרופא על גורלה של גרייס.

עוד זהויות מרכזיות בספר הן הזהות הבריטית אל מול האירית, שלהן משמעות פוליטית, מעמדית וחברתית, וכן הזהות האמריקאית (של ארצות הברית) המהפכנית, אשר דרשה את עצמאותה מן הבריטים, אל מול הנתינים הקנדים, שעל אף שהיו גם להם מרידות, לא באמת כופרים בהשתייכותם לבריטניה.

תמות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמות נוספות בספר כוללות את:

  • משמעות החלומות, במיוחד ככלי לתיאור מיניות שפעמים רבות מודחקת בהתאם לאתוס הוויקטוריאני.
  • מחלות נפש, שהן נושא מרכזי, והרי כל המטרה היא לגלות אם גרייס "היסטרית" או פושעת, בהנחה שהיסטריה מנקה אותה מאחריות. עם זאת, גרייס חווה אשפוזים, ומעלה את האפשרות ל"פיצול אישיות" כשהיא נמצאת תחת היפנוזה.
  • מעמד, האלמנט השזור בכל שאר הזהויות והתפתחויות העלילה.

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2012, שרה פולי הודיעה שהיא מעבדת את הרומן לסרט עלילתי.[9] זה מאז התפתח למיני סדרת טלוויזיה, ששודרה באוקטובר-נובמבר 2017 ברשת CBC, וזמינה בסטרימינג ברחבי העולם באתר נטפליקס.[10]

ב-2016, עלתה לבמה גרסת התיאטרון באוניברסיטת בול סטייט, שעובדה על ידי ג'ניפר בלקמר. המחזה הוצג לאחר מכן גם בתיאטרון ריבנדל בשיקגו.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Atwood, Margaret (1996). Alias Grace. "Author's Afterword": McClelland & Stewart. עמ' 462. ISBN 0-7710-0835-X. 
  2. ^ Diniejko, Andrzej. "Victorian Spiritualism". The Victorian Web: literature, history and culture in the age of Victoria. 
  3. ^ 1 2 Goldman, Marlene (2012). DisPossession: Haunting in Canadian Fiction. "‘Cloth Flowers That Bleed': Haunting, Hysteria, and Diaspora in Margaret Atwood's Alias Grace.": McGill-Queen's University Press. עמ' 149–185. JSTOR j.ctt12f3tb.8. 
  4. ^ Lovelady, Stephanie (1999). "I Am Telling This to No One But You: Private Voice, Passing, and the Private Sphere in Margaret Atwood's Alias Grace". Studies in Canadian Literature 24 (2). 
  5. ^ "Women and Psychiatry". Science Museum Brought to Life. The Science Museum, London. 
  6. ^ Murray, Jennifer (2001). "Historical Figures and Paradoxical Patterns: The Quilting Metaphor in Margaret Atwood's Alias Grace". Studies in Canadian Literature 26 (1): 65–83. 
  7. ^ Michael, Magali Cournier (2001). "Rethinking History as Patchwork: The Case of Atwood's Alias Grace". Modern Fiction Studies 47 (2): 421–447 – באמצעות Project MUSE. 
  8. ^ Giffin, Michael (2007). "Writing and reading the canons". Quadrant 51 (6). 
  9. ^ "Sarah Polley to adapt Margaret Atwood's Alias Grace". National Post, January 4, 2012.
  10. ^ "CBC, Netflix to screen miniseries based on Margaret Atwood novel Alias Grace". The Globe and Mail, June 21, 2016.
  11. ^ Hampshire, Kathryn (15 במרץ 2015). "Director of Immersive Learning copes with tragedy through playwrighting". The Ball State Daily News.