מבצע בוקסר
 | ||||||||||
| מערכה: המערכה האווירית במלחמת ההתשה | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת ההתשה | ||||||||||
| תאריכים | 20 ביולי 1969 – 28 ביולי 1969 (9 ימים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הפשיטה על האי גרין | |||||||||
| קרב אחרי | מבצע רביב | |||||||||
| מקום | תעלת סואץ | |||||||||
| עילה | ניסיון לסיום המלחמה | |||||||||
| ||||||||||
 | ||||||||||
מבצע בוקסר היה מבצע מתמשך של חיל האוויר הישראלי שנערך מ-19 עד 28 ביולי 1969, כחלק ממלחמת ההתשה. במבצע הפציצו מטוסי החיל שדות תעופה, סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א) ומוצבים רבים במצרים. במהלך המבצע ביצע חיל האוויר הישראלי כ-500 גיחות, מהן 320 גיחות תקיפה.[1]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת ההתשה
בחלקה הראשון של מלחמת ההתשה נקטה ישראל במדיניות דפנסיבית וחתרה לאי-הסלמה בעצימות הלחימה.[2] הסיבות לשינוי המדיניות הישראלית לכיוון של הסלמה נבעו משתי סיבות עיקריות:
- ריבוי נפגעים בצד הישראלי בחודשים מאי-יולי 1969.
- שינוי בהערכה הישראלית לגבי כוונות הצד המצרי ומטרותיו בהמשך הלחימה.[2]
בחודשי האביב ב-1969 גברה תכיפות ועצימות העימותים הארטילריים בין הצדדים לאורך תעלת סואץ.[3] לצה"ל לא הייתה תשובה לעלייה במספר הנפגעים בקו המוצבים. ביולי 1969 בלבד נהרגו 25 חיילים ו–93 נפצעו.[3] חיל האוויר הישראלי פעל בעיקר ביירוט מטוסי קרב מצריים בדרך של מארבים (קרבות טקסס ואריזונה) ובטיסות צילום, בין היתר מתוך רצונם של שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד החיל לשמור על מצבת המטוסים לקראת אפשרות של מלחמה כוללת.[4]
ראש אג"ם, עזר ויצמן, שהיה הקול הבולט במטכ"ל להפעלת חיל האוויר בצורה התקפית מרוכזת, נקלע ב-8 ביולי להפגזה כבדה לאחר שביקר במעוז פורקן ונאלץ למצוא מחסה בקרקע החולית מחוץ למוצב. הוא שב לתל אביב והורה למפקד חיל האוויר, מוטי הוד לתכנן מבצע לפגיעה בקווי ההגנה המצריים תוך הפיכת השימוש במטוסי חיל האוויר לאמצעי של ארטילריה מעופפת.[3][4]
לאחר שמדיניות מצרים המוצהרת בלחימה הייתה התשת ישראל - צבאית ואזרחית, העריכו ראשי מערכת הביטחון הישראלית, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל חיים בר-לב, כי המצרים שינו את מטרותיהם וכי הם מתכננים צליחה בכוח מוגבל, יצירת ראש גשר והשתלטות על שטח ממזרח לתעלת סואץ. על ידי כך, להערכתם, המצרים קיוו לפגיעה בסטטוס קוו וליצירת לחץ מצד מועצת הביטחון והמעצמות לשינוי המצב ולנסיגת צה"ל מתעלת סואץ. ההערכות המעודכנות של צה"ל גרסו כי ניסיון צליחה זה מתוכנן לקיץ 1969.[2]
מטרת המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרת הגג הפוליטית האסטרטגית של ישראל בכל המערכה הייתה שימור הסטטוס קוו הטריטוריאלי והגעה להפסקת אש.[2] מטרת המבצע הייתה מניעת איום הצליחה המצרי או דחייתו תוך הפגנת עליונותו של חיל האוויר הישראלי, כך שיובהר למצרים כי אינם מסוגלים עדיין לצליחה.[2] בנוסף, היה חשש בישראל שהאסקלציה (הסלמה) בתקריות בתעלת סואץ תגלוש למלחמה. מבחינה זו, מטרת המבצע הייתה "אסקלציה לצורכי דה-אסקלציה".[2][5] מטרות משנה נוספות היו מניעת החרפת היחסים עם ברית המועצות ועם ארצות הברית ומניעת פתיחת חזית נוספת מול ירדן או סוריה.[2]
תכנון המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכניתו של הוד הייתה לא לבצע מבצע גדול אלא מבצע מדורג המורכב משלבים: תחילה באזור צפון התעלה שהיה דליל יחסית מבחינת כיסוי הנ"מ המצרי ובהדרגה לרדת דרומה. התכנון הוטל על ענף מבצעים בחיל האוויר שבראשו עמד דוד עברי.[4] באותה עת המצרים היו מצוידים בסוללות טילי קרקע-אוויר מדגמים ישנים וחיל האוויר הישראלי הצליח במידה רבה לשבש את פעולתן באמצעי לוחמה אלקטרונית. החשש המרכזי של המתכננים היה מתותחי הנ"מ שהיו פרוסים על פני הגזרה בכמות של אלפי קנים. בשל כך נבחרה התקפה שבה הטלת החימוש מתבצעת מגובה רב של 6,000-4,500 רגל.[4] על חוסר הדיוק בשיטה זו ניסה חיל האוויר להתגבר באמצעות אימונים ייעודיים בימים שלפני המבצע.
המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969 פשטה יחידה של שייטת 13 על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ והרסה קני נ"מ שהיו עליו. בפשיטה התברר כי לא היה מכ"ם על האי גרין. חיל האוויר טען מאוחר יותר כי לא הוא זה שדחף לפעולה וכי היה מצליח להתמודד עם החימוש שעל האי גם בכוחותיו הוא.[4]
בוקסר 1 - במרחב הצפוני, בין פורט סעיד וקנטרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבצע בוקסר 1 יצא לדרכו ב-20 ביולי בשעה 14:00. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים הפעיל חיל האוויר הישראלי כוח של עשרות מטוסים בתקיפות מרוכזות. כל טייסות התקיפה של החיל נטלו חלק במבצע. בטייסות שררו דריכות ומתח רב לפני המבצע כיוון שהיה חשש שהתקיפה תביא למלחמה כוללת.[4] החלק הראשון במבצע היה תקיפה מקדימה של שני מיראז'ים מטייסת 117 שתקפו בתותחים והשמידו סוללת SA-2 מערבית לפורט סעיד. לאחריה נכנסו לפעולה טייסת 109 (סקייהוק), טייסת 102 (סקייהוק), טייסת 115 (סקייהוק), טייסת 105 (סופר מיסטר) וטייסת 116 (מיסטר). במשך שלוש שעות התקיפה ערכו מטוסי חיל האוויר הישראלי 171 גיחות בהן הטילו 200 טון של פצצות ריסוק ופצצות נפל"ם על מוצבים מצרים בצפון התעלה. במהלך התקיפה הושמדו שתי סוללות טילי SA-2, שתי תחנות מכ"ם וסוללות תותחי נ"מ רבות. כמו כן הושמדו שתי סוללות תותחי ארטילריה 160 מ"מ, טנקים ומוצבים מצרים. מטוס אחד של חיל אוויר נפגע מאש נ"מ ונחת נחיתת ריסוק בחצרים.[4]
חיל האוויר המצרי הגיב בהתקפה נרחבת משלו. בשעה 16:45 הם הזניקו כ-60 מטוסים: מיג-17 וסוחוי 7 שתקפו את מוצבי צה"ל ובסיסיו ומטוסי מיג-21 שפטרלו ממערב לתעלה וחיפו על מטוסי ההפצצה. מולם הוזנקו מטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי מטייסת 101 (מיראז'ים). בקרבות האוויר שהתפתחו הופלו חמישה מטוסי מיג-17 בקרבות אוויר. כמו כן, הופלו שני מטוסי מיג-17 באש נ"מ. אבדות חיל האוויר הישראלי היו שני מטוסי מיראז' שהופלו. אחד מהם על ידי טיל אויר-אוויר של מיג 21.[4]
בוקסר 2 - במרחב קנטרה-מרכז תעלת סואץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שב-23 ביולי תקפה רביעיית סקייהוקים מטייסת 109 עמדות תותחי נ"מ שהגנו על סוללות טילי קרקע-אוויר באזור קנטרה, בהפצצה מגובה של 4,500 רגל,[4] יצא חיל האוויר הישראלי ב-24 ביולי לתקיפה נרחבת נוספת - מבצע בוקסר 2. מטרת המבצע העיקרית הייתה התקפת סוללות טילי SA-2 לאורך התעלה. התקיפה החלה בתקיפת שני מיראז'ים מטייסת 119 את תחנת המכ"ם בג'בל עתקה בדרום התעלה. לאחר מכן החלה תקיפת ארבע סוללות טילי קרקע-אוויר ותחנות המכ"ם שלהן. לאחר מכן הותקפו סוללות תותחי נ"מ ומטרות קרקע כגון: מוצבים, טנקים, עמדות מרגמות וגשר.[4] בוקסר 2 היה הפרק הראשון בתקיפה מאורגנת של חיל האוויר על סוללות טילי הקרקע-אוויר המצריות במלחמת ההתשה.[4] בסיכום היומי ביצע חיל האוויר הישראלי 161 גיחות תקיפה. שניים ממטוסיו נפגעו מאש נ"מ אך הצליחו להנחית את מטוסיהם בשלום.[4]
ב-24 ביולי הגיבו המצרים בתקיפה על עמדות ישראליות בסיני, והרחיבו את טווח התקיפה, עד חוף צפון סיני ועד אום חשיבה. התקיפה בוצעה על ידי מטוסי סוחוי-7 כשמטוסי מיג-21 מפטרלים ומחפים עליהם. במהלך קרבות אוויר שהתפתחו במהלך אותו יום הופלו שלושה מטוסים מצרים. במקביל, המשיכו מטוסי חיל האוויר הישראלי בהתקפות על מוצבים ועמדות מצריים וביצעו גם ביום זה גיחות תקיפה רבות.[4]
בוקסר 3 ובוקסר 4
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-25 וב-26 ביולי נערכו בוקסר 3 ובוקסר 4 (בהתאמה). ביום הראשון יצאו שתי רביעיות מטייסת 116 לתקיפת מטרות מעבר לתעלת סואץ. אזור התקיפה היה מוגן על ידי סוללות טילי קרקע-אוויר וכשאלו נורו וסיכנו את מטוסי המיסטר האטיים קיבלו הטייסים הוראה מאנשי הבקרה והשליטה לחזור לבסיסם ללא הטלת החימוש. ביום למחרת יצאו שלושה מבנים של מטוסי סקייהוק לתקיפות באזור קנטרה, דוורסואר ופורט איברהים שליד העיר סואץ.[4]
בוקסר 5 ובוקסר 6
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 וב-28 ביולי נערכו בוקסר 5 ובוקסר 6 (בהתאמה). ביום הראשון יצאו ארבע רביעיות סקייהוק מטייסת 115, ובלילה יצאו חמישה זוגות של טייסת זו וטייסת 109 לתקיפה כשמטוס אחד מבצע הנרה. מטוס ישראלי אחד נפגע בתקיפה זו אך הוא הצליח לנחות בשלום. ביום האחרון למבצעי בוקסר הרשמיים יצאה רביעיית מטוסי מיסטר. שבעה מטוסים מצריים שתקפו בסיני הופלו באותו יום, 28 ביולי: שלושה בקרבות אוויר, שניים על ידי סוללת טילי הוק ישראלית שהוצבה באזור מעבר הגידי ושני מטוסים נוספים באש תותחי נ"מ באום חשיבה ובטסה.[4]
תוצאות המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר 28 ביולי 1969, מועד סיומו הרשמי של המבצע, נמשכו תקיפות חיל האוויר במתכונת של "ארטילריה מעופפת".[4] הפגיעה בסוללות טילי הנ"מ ובעמדות תותחי הנ"מ, בעיקר בחלק הצפוני של גזרת הלחימה, אפשרה פתיחת מסדרון זמני לתקיפת דלתת הנילוס וקהיר. מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, ראה כהצלחה את הוצאת ההפצצות אל הפועל תוך קרבות אוויר רבים שהוכיחו למצרים כי הם רחוקים משליטה במרחב האווירי.[4] אולם, היו בדרגי החיל בכירים אחרים שראו גם נקודות שליליות. דוד עברי סבר ששחיקת הטייסות פגעה בהכנה למלחמה כוללת וכי הייתה התמקדות יתר בתותחי נ"מ ופגיעה מועטה מדי בסוללות ארטילריה שהסבו נפגעים רבים לכוחות היבשה של צה"ל.[4] בתשעת ימי המבצע בוצעו כ-500 גיחות ונהרגו בהן כ-300 חיילים מצרים.[4] בעקבות המבצע פחתה האש בתעלת סואץ, אך התחדשה לאחר זמן לא רב. מבצע בוקסר החל למעשה את הקרב העיקרי של חיל האוויר במלחמת ההתשה, קרב שנמשך עד הפסקת האש באוגוסט 1970, הקרב בין מטוסי החיל ובין סוללות טילי הקרקע-אוויר של חיל ההגנה האווירית המצרי (אנ') שהוקם כזרוע צבאית נפרדת כחודש לפני תחילת המבצע כשבראשו הועמד מוחמד עלי פהמי.
החוקר יעקב בר-סימן-טוב בדק את מספר תקריות הירי ואת אופיין ואת מספר הנפגעים בצד הישראלי בתקופות שונות במהלך עשרת החודשים: מרץ-דצמבר 1969. הוא חילק את התקופה לשני חלקים: מרץ-יולי (מתחילת השלב העיקרי במלחמת ההתשה ועד סיום מבצע בוקסר) ולאוגוסט-דצמבר (המשך מבצעי ההפצצה של חיל האוויר, אך בטרם החלו הפצצות העומק במצרים). הוא מצא כי מספר תקריות הירי לא ירד לאחר סיום מבצע בוקסר והפצצות ההמשך שלו. אולם, הוא מצא כי מספר תקריות ירי הנק"ל והמרגמות עלה והירי הארטילרי ירד בצורה משמעותית. מספר הנפגעים הישראלים ירד בתקופה השנייה, אך לא בצורה משמעותית. הוא גורס, כי נראה שהמצרים דיללו את סוללות הארטילריה שלהם בעקבות ההפצצות כדי למנוע פגיעה בחיילים ובקני הארטילריה. כמו כן הוא טוען שהמבצע השיג את מטרתו עצירת או עיכוב המהלך המצרי של צליחת התעלה.[2]
החוקר האמריקאי ג'ורג' ברסלאואר (אנ') מייחס את העמקת המעורבות הסובייטית במצרים להתקפות חיל האוויר במבצע בוקסר ולפגיעה הקשה בסוללות טילי הקרקע-אוויר הסובייטיות-מצריות. הוא טוען (בהסתמכו על ספרו של בר-סימן-טוב מ-1980) שהחל מסוף יולי 1969 אספקת הנשק הסובייטי למצרים עלתה בצורה חדה: הן באמצעי הלחימה והן במספר היועצים והמדריכים הסובייטים.[6] לטענתו, העלייה במעורבות קדמה למבצע קווקז של אספקת נשק ויועצים סובייטיים שהגיעה בעקבות ביקור נאצר במוסקבה בסתיו 1969 לאחר המשך הפצצות חיל האוויר הישראלי ולאחר הצלחת מבצע רביב.
קצינים בחיל התותחנים טוענים כי הבחירה בחלופת "הארטילריה המעופפת" במקום בחלופת הצטיידות בכלים וחימוש מודרני בחיל התותחנים קיבעה דרך מחשבה שגויה שנמשכה גם לאחר סיום מלחמת ההתשה ובגללה הגיע צה"ל אל מלחמת יום הכיפורים עם סיוע ארטילרי שאינו ברמה ובכמות הנדרשת.[7]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מבצע בוקסר באתר חיל האוויר הישראלי- כוחות אוויר, ארטילריה ופשיטה של צה"ל הלמו אתמול במשולב בקו המצרי לאורך תעלת סואץ, מעריב, 21 ביולי 1969
דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר: חיל האויר הישראלי במלחמת ההתשה (1970-1967), כרך א', באויר פרסומי טיסה, עמ' 360-323, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר- ד"ר יעקב בר-סימן-טוב, אפקטיביות הפעלת חיל האוויר במלחמת ההתשה, מערכות 283, 1982
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מלחמת ההתשה, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 ד"ר יעקב בר-סימן-טוב, אפקטיביות הפעלת חיל האוויר במלחמת ההתשה, מערכות 283, 1982
- ^ 1 2 3
גיא לרון, היום כבר אפשר לומר: מלחמת ההתשה הסלימה כי ארה"ב רצתה לנסות נשק חדש, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2019
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר: חיל האויר הישראלי במלחמת ההתשה (1970-1967), כרך א', באויר פרסומי טיסה, עמ' 360-323, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- ^ הרמטכ"ל ר/א ח. בר לב בראיון "במחנה" וגלי צה"ל, אלף גיחות לשטח מצרים ביצע חיל האוויר הישאלי מאז יוני אשתקד, הצופה, 8 בספטמבר 1969
- ^ George W. Breslauer, Soviet Strategy in the Middle East, Routledge, 1990, p.37
- ^ סא"ל (מיל') ראודור רויכמן ורס"ן (מיל') בני ארבל, "ארטילריה מעופפת" - אליה וקוץ בה, באתר "תמיד תותחן", 2016
