מונופול (משחק לוח)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מונופול
לוח מונופול
לוח מונופול
מבית היוצר Waddingtons
Parker Brothers
מס' שחקנים 20-2
זמן למידת המשחק 5–15 דקות
זמן המשחק שעה וחצי-4 שעות
מיומנות הטלת קוביות וניהול כלכלי

מונופול הוא משחק לוח המבוסס על עולם העסקים, שמטרתו היא השגת שליטה (מונופול) על שטחי לוח המשחק באמצעות מהלכי קנייה ומכירה של נדל"ן. המשחק מבוצע תוך כדי סימולציה של מהלכים עסקיים, כשהשחקנים קונים ומוכרים נכסים ובונים מלונות ובתים. מטרת המשחק היא: להיות המשתתף היחיד שלא פשט את הרגל וכך גם לנצח, אולם לעתים מפסיקים את המשחק לפני שמצב זה קורה וכאשר זה קורה בעל הרכוש הרב ביותר בנדל"ן ובמזומן מוכרז כמנצח.

משחק זה הוצא לאור על ידי הסברו בשמם של האחים פרקר ב-5 בנובמבר 1935, בעיצומן של שנות "השפל הגדול". הצלחת המשחק הייתה גורפת והוא זכה לגרסאות שונות בעולם בעשרות שפות. המשחק פורסם לראשונה בחנות כלבו בפילדלפיה. הגרסה הראשונה של המשחק, שנחשבת עד היום לגרסה ה"קלאסית" שלו, מבוססת על רחובות העיר אטלנטיק סיטי בניו ג'רזי.

המשחק מרתק עד היום ילדים ומבוגרים כאחד, ויש גם אליפויות עולם למשחק זה.

בגרסאות מאוחרות, נוספו למשחק שינוים רבים כגון עדכון מחירים לרמות יותר הגיוניות (למשל אזור מסוים ימכר מעתה במיליונים ולא במאות). נוספה גם גירסת מונופול חדשה ובה החליפו את שטרות הכסף בכרטיס אשראי. כשצריך לשלם או לקבל כסף, שני השחקנים נותנים את כרטיס האשראי שלהם לבנקאי והוא מכניס אותם למכונה אשר תעדכן את סכומם של כל השחקנים בעת ביצוע העברות.

חברת הסברו מוציאה אף מהדורות מיוחדות (חלקן לא מגיעות לשווקים בארץ) בהן ניתן למצוא "מונופול מלחמת הכוכבים", "מונופול שר הטבעות", "מונופול בוב ספוג", "מונופול דינוזאורים", "מונופול סוניק הקיפוד" ועוד רבים בהתאם לאופנות המתחלפות. יש גרסאות אחרות שמגיעות לארץ כמו: מונופול כרטיסי אשראי, מונופול פלאי עולם וכו'.

חוקים בסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקים ברוב גרסאות (וחיקויי) המונופול זהים כשמרבית ההבדל היא סכומי הכסף ושמות האתרים שאותם ניתן לקנות.

  • הלוח מורכב מ-40 משבצות שמקיפות אותו.
  • במשחק המקורי המשבצות ייצגו רחובות באטלנטיק סיטי שבניו ג'רזי, קווי רכבת, "שירותים" (מים וחשמל), משבצות מיוחדות[1], "דרך צלחה", "כלא", "חניה" ו"לך לכלא".
  • הרחובות מסודרים בקבוצות של שניים או שלושה רחובות בקבוצה, כשלכל קבוצה צבע משלה[2].
  • כל שחקן בתורו מטיל זוג קוביות ומתקדם לפי תוצאת הקובייה לכיוון קבוע. כששתי הקוביות מראות מספר זהה ("דאבל") השחקן זוכה בתור נוסף. שחקן שהטיל "דאבל" שלוש פעמים רצופות עושה את תורו ולאחר מכן הולך לכלא.
  • אם שחקן נוחת על משבצת המייצגת רחוב, קו רכבת, חברת המים או חברת החשמל ביכולתו לרכוש אותו, אלא אם כן נקנה רכוש זה על ידי שחקן אחר, בחלק מין הגרסאות במידה והוא לא עשה זאת המקום יועמד במכירה פומבית

במקרה והשחקנים לא רוצים לקנות את הנכס ואף אחד לא מציע הצעה, אז אפשר לדלג על הנכס או לרכוש אותו .

  • אם הוא נוחת על שטח שכבר שייך לשחקן אחר עליו לשלם לו סכום מסוים.
  • שחקן שברשותו כל הרחובות בצבע מסוים רשאי לבנות על רחובות אלו, בית אחד בכל דריכה.
  • על ידי בניית בתים ניתן להעלות את הסכום אותו משלמים שחקנים אחרים הנוחתים על המשבצת.
  • הבניה כרוכה בתשלום כסף ל"בנק" עבור כל בית, כאשר מחירו של בית תלוי בצבע של קבוצת הרחובות.
  • לאחר בניית 4 בתים ניתן לבנות מלון המגדיל את הסכום עוד יותר.
  • בכל פעם שחולפים או נוחתים על משבצת הפתיחה זוכים בסכום מסוים (לרוב 2 כפול חזקה כל שהיא של 10. לדוגמה: 2000 או 200).
  • אם שחקן נוחת על משבצות מסוימות עליו לקחת קלף הפתעה או קלף פקודה, ולבצע את ההוראות שכתובות בו (לרוב לזכות או לשלם סכום כסף מסוים).
  • אם דורכים על משבצת 'לך לכלא' או שזה רשום באחד מהקלפים, נכנסים לכלא. תנאי הכניסה והשיחרור ממנו משתנים מגרסה לגרסה.

"חוקי הבית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת האחים פרקר מכירה ואפילו מעודדת "חוקי בית", כלומר תוספת או שינוי לחוקים הרשמיים, והנהוגים בבתים מסוימים. "חוקי בית" רבים התמסדו עד כדי קבלת מעמד חצי רשמי. דוגמאות לחוקי בית נפוצים:

  • כששחקן "נוחת" בדיוק על "דרך צלחה" במקום לעבור בה, הוא מקבל סכום גדול יותר - בדרך כלל 400 במקום 200.
  • שחקן שנוחת על החניה מקבל סכום כסף - פעמים רבות הסכום הוא 400 בתוספת כספי הקנסות שהצטברו מאז נחת השחקן הקודם על חנייה.
  • בחוזה בין שחקנים ניתן גם להבטיח "מעבר חפשי" במשבצות מסוימות (כלומר אם השחקן עמו נערך החוזה ינחת על משבצות אלו, הוא יהיה פטור מהתשלום), אם למספר מוגבל של פעמים ואם ללא הגבלה.
  • אפשרות הלוואת כסף בין שחקנים, בדרך כלל עם ריבית ותנאי תשלום מוגדרים (לדוגמה, הלווה ישלם למלווה 100 בכל מעבר ב"דרך צלחה" עד כיסוי מלוא החוב).
  • ישנם "חוקי בית" רבים הנוגעים לנושא כלא: מתי וכיצד נכנסים מאחורי סורג ובריח?, מתי וכיצד יוצאים, כיצד פועל שחקן השוהה בכלא אמור לפעול וכדומה.
  • אם שחקן מעוניין לפרוש מהמשחק בטרם הסתיים, הוא רשאי להוריש את נכסיו וכספיו לשאר השחקנים, במידה ולא יש לערוך מכירה פומבית או להמשיך כרגיל.

היסטוריה של המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתולוגיה של משחק המונופול מספרת שבתקופת השפל הגדול בארצות הברית, איש מובטל בשם צ'ארלס דארו המציא משחק על פי חלומו להתעשר, מכר אותו לחברת האחים פארקר, ובעקבות זאת אכן התעשר, ואף הציל חברת משחקים אהובה על סף סגירה - סיפור המתואם לגישת "החלום האמריקאי". אך בפועל, את משחק המונופול המציאה במקור אישה מברנטווד, מרילנד, בשם אליזבת "ליזי" מאגי (אנ') כשלושים שנה קודם לכן, בתחילת המאה ה-20. למשחקה קראה "משחק בעל-הבית" (The Landlord Game), והיא יצרה אותו במחאה נגד אילי ההון שהופיעו אז בנוף האמריקאי, כדוגמת ג'יי. פי. מורגן. מאגי רצתה להזהיר נגד רדיפת בצע, וראתה במשחק התנגדות לקפיטליזם, לא תמיכה בו. את הפטנט הראשון על המשחק הוציאה בשנת 1903.

במשחק המקורי היו שתי מערכות כללים שניתן היה לבחור ביניהם או לשחקם לסירוגין: אחת מונופוליסטית, והשנייה אנטי-מונופוליסטית, בה כל השחקנים מרוויחים כאשר נוצר הון במשחק. היא רצתה להדגים בכך את עליונות הדרך השנייה.

המשחק זכה להצלחה צנועה, בעיקר בגירסה המונופוליסטית, ונהיה פופולרי בקרב סטודנטים בקמפוסים של אוניברסיטאות. כאשר פג תוקף הפטנט בתחילת שנות ה-20, מאגי מיהרה לנסות להוציא פטנט נוסף לגרסה מחודשת של המשחק, שכללה סוגים חדשים של משבצות, כמו חברות רכבת ובית סוהר. בינתיים, היו מספר וריאציות למשחק, בינם משחקים תוצרת בית, וגירסה אחת של חברת משחקים קטנה. צ'ארלס דארו שיחק באחד ממשחקים אלו, התלהב, ומיד יצר גרסה משלו. את המשחק הזה אכן מכר לחברת האחים פארקר, והמשחק - שנמכר כעת בשם "מונופול" - זכה להצלחה מסחררת. לפני שהשיקו את המשחק החדש, האחים פארקר שילמו למאגי $500 על זכויות הפטנט שלה, וכאשר יצא המשחק, הוא לווה בסיפור סוחט הדמעות של "הממציא צ'ארלס דארו", שמצא את דרכו מן העוני אל העושר.

מאגי הביעה את התנגדותה, ואף ניסתה לקבל את הקרדיט המגיע לה באמצעים משפטיים ודרך התקשורת, אך בשנות השלושים כבר הייתה בזקנתה, וטענותיה לא עוררו עניין מיוחד. היה זה רק בשנות ה-70, במהלך תביעה משפטית בין האחים פארקר לממציא "משחק האנטי-מונופול", שההיסטוריה האמיתית של המשחק התגלתה, ועברו עוד מספר עשורים עד שהסיפור זכה לסיקור תקשורתי, והקרדיט ניתן לממציאתו.

המונופול בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 המשחק יצא לאור לראשונה ונקרא תחילה בשם "ריכוז", וילדי אותה תקופה קנו ומכרו מגרשים ביישובי הארץ, כשגם ג'נין, שכם, עזה וצמח נמנות עליהם. האזור היקר ביותר היה במשבצות המשחק של תל אביב, אך גם ירושלים וחיפה היו בסדר עדיפות מתקדם. לא רק ערים היו על הלוח - גם לעין חרוד הייתה משבצת, לצד עפולה ונהלל, ויחד עם צפת ומטולה הייתה גם תל חי. משחק זה היה הגרסה של המשחק האמריקאי, אך ללא אישור מבעלי הזכויות ועל כן לא נקרא בשם מונופול.

המשחק נועד לעד ארבעה משתתפים שהתקדמו על גבי הלוח בהטלת שתי קוביות משחק. בעת כל סיבוב קיבל המשתתף מענק 200 לירות להמשך דרכו, וכאשר הגיע למשבצת "רד מצריימה" נאלץ להפסיד תור או לחכות להטלה כפולה, או לשלם 50 לירות ולצאת מיד. היו גם משבצות קנס - כבאי ומס הכנסה, ו"איחרת את הרכבת", שחייב המתנה של תור אחד. אפשר היה גם לקנות קוי תעופה לכל היבשות (ניו יורק, לונדון, מלבורן ויוהנסבורג), וכן את חברת החשמל, תחנת שידור ומגדל המים. במרכז הלוח היו שתי משבצות: "הפתעה" ו"פקודה", כשהראשונה מכילה קלפים שמבשרים הפתעות טובות שהעשירו את קופת המשתתף והשנייה פקודות, שדיללו אותה. יצאו גם גרסאות בינלאומיות למשחק, שנקרא "טיול באסיה", "טיול באירופה" וכו'.

ב-1999 יצא מחדש משחק הריכוז, במתכונתו הישנה אך בשינויים קלים, בעיקר ב"הפתעות" וה"פקודות", שכבר לא הקפידו על החלוקה הקודמת בין נתינה ולקיחה, וכן בשטרות הכסף - שטרות האלף והעשרים הוצאו מן המחזור.

משנות ה-60 יצא המשחק בשם מונופול, והפעם בגרסה הרשמית והמורשה.

לרגל חגיגות 70 שנה ל"מונופול" ב-2005 הושקה גרסה חדשה של מונופול הנקראת "מונופול- עם כרטיסי אשראי ומכשיר בנק אוטומטי" המותאמת לשנות ה-2000. במשחק זה החוקים לא השתנו אך אין "כסף מזומן" אלא רק "כרטיסי אשראי" (כרטיס מגנטי) ומחשבון אלקטרוני- שקורא את הכרטיס ומעביר את הכסף בין המשתתפים או מן המשתתפים לבנק. בגרסה זו כל משתתף מתחיל עם 15,000,000 ש"ח. המחירים של כל "כרטיס בעלות" עודכנו והפכו יקרים יותר, כך שמחיריהם קרובים יותר למחירים המציאותיים של הנכסים אותם הם מייצגים (לדוגמה: בגרסה הישנה של המונופול רחוב עולה בקירוב 200,000,000 ליש"ט, ובמונופול כרטיסי האשראי (ה"חדש") מחיר כרטיס בעלות יכול לנוע בין 16,000- 4,000,000 ש"ח). בנוסף, המקומות הניתנים לקנייה "התעדכנו" וכבר לא קונים רחובות כמו במונופול הרגיל, אלא קונים אתרים תירותיים ומסחריים, כגון מגדלי עזריאלי שבתל אביב, "עיר המלכים" שבאילת וניתן אף לקנות את הכותל[3].

ישנו גם משחק שהוא גרסה הפוכה של "מונופול" שנקרא "הקניון", של חברת קודקוד שיצא לאור ב-1995, והמטרה בו היא להפסיד את הכסף ראשון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משבצות אלו כוללות משבצות שהשחקן שדורך עליהן צריך למשוך כרטיס ובו הוראות נוספות כמו "זכית במקום שני בתחרות יופי, קבל פרס", או "חזור שלושה צעדים לאחור" וכדומה, וכן משבצות "מס הכנסה" ו"מכס" שהדורך עליהן נדרש לשלם
  2. ^ בגרסות שונות של המשחק המשבצות לא מייצגות דווקא רחובות באטלנטיק סיטי. למשל בגרסה העברית הראשונה כל קבוצת רחובות הייתה בעיר אחרת, בגרסת "מלחמת הכוכבים" כל משבצת מייצגת פלנטה וכולי
  3. ^ כתבה, באתר nrg מעריב