מוסא דאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוסא דאג
Jebel Aqra (Kel Dağı, Mount Casius), 2008.jpg
גובה 1,355 מטר עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום נפת האטיי, טורקיהטורקיהטורקיה
רכס הרים רצח העם הארמני עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 36°15′30″N 35°54′13″E / 36.258333333333°N 35.903611111111°E / 36.258333333333; 35.903611111111
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
Musa-dagh.gif

מוסא דאגטורקית: Musa Dağı, בארמנית: Musa leṛ; בעברית: הר משה) הוא הר בקצה הדרומי של רכס הרי אמנוס, בחוף הים-תיכוני בדרום טורקיה, בחבל האטיי, קרוב לגבול הבינלאומי עם סוריה. ההר ממוקם מערבית לאנטקיה (היא אנטיוכיה העתיקה), ודרומית לעיר הנמל אלכסנדרטה (כיום - עיר מודרנית בשם איסכנדרון)[1]. בשנת 1915 היה הר מוסא דאג מוקד להתנגדות הירואית של ארמנים שהתקוממו כנגד פקודת גירוש שהוציא נגדם השלטון העות'מאני. על כל תושבי האזור גזרה הממשלה הטורקית להתפנות לאלתר בשיירה לכוון המדבר הסורי. זאת, כחלק מרצף פעולות של השלטון העות'מאני נגד הקהילה הארמנית, ששיאן היה רצח העם שבוצע בהם. הכפריים הארמנים, מהיותם מודעים לסכנת החיים שריחפה מעליהם, על פי עדויות מניצולי שיירות גירוש באזורים אחרים, התבצרו על מורדות הר מוסא דאג ("הר משה"), והצליחו להדוף תקיפות חוזרות ונשנות של הכוחות העות'מאניים במשך יותר מחודש ימים; (התקופה המדויקת שנויה במחלוקת, ראו בהמשך). ספינות מלחמה של מדינות ההסכמה, בפיקוד אדמירל הצי הצרפתי, חילצו את כל אלפי הנצורים והעבירו אותם לחוף מבטחים בפורט סעיד שבמצרים.

זהו אירוע מכונן בהיסטוריה המודרנית הארמנית, שמתאר את גבורת הכפריים הארמנים שהתבצרו על הר משה ("מוסה דאג"), ויכלו להתקפות החיילים הטורקים. הסיפור הפך לסמל המאבק של העם הארמני לעצמאות, תחת הדיכוי העות'מאני.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 301 לספירה היו הארמנים הראשונים שקיבלו על עצמם, באופן קולקטיבי כישות אתנית, את הנצרות כדתם הרשמית. מאז הכנסייה הארמנית לקחה חלק חשוב בהישרדות הארמנים, שבמשך שנים רבות חיו תחת שלטון של זרים. בתחילת המאה ה-16 מרבית האוכלוסייה הארמנית הייתה כפופה לשלטון העות'מאני, תחתיו הם ניהלו חיים יחסית אוטונומיים מבחינה תרבותית, דתית וחברתית. במשך הזמן התיישבו ארמנים רבים בעיר הבירה, איסטנבול. הם עסקו במסחר, בנקאות, מלאכה[2]. ואולם, מרבית האוכלוסייה הארמנית עסקה בחקלאות והתגוררה בשישה מחוזות עות'מאניים עיקריים, במזרח טורקיה, באזור הידוע כרמת ארמניה: סיוואס, הרפוט, ואן ודיארבקיר, ארזורום וביטליס[3]. למרות השתלבותם בחברה העות'מאנית, הארמנים היוו מיעוט אפילו באזורים שנחשבו כמקום מושבם המובהק, וזאת בשל הגירה מתמדת, המרת דת כפויה לאסלאם, ושינויים תכופים בגבולות האזורים[4].

הארמנים דוכאו והוגבלו בתחומים רבים תחת השלטון העות'מאני. הם חויבו במיסים מיוחדים שלא כמו שאר האוכלוסייה, נאלצו ללבוש בגדים וכיסויי ראש ייחודיים, ולא יכלו לשאת נשק או להתחמש. לעיתים קרובות עדותם נפסלה בבתי משפט, ונמנע מהם להשתלב בתפקידים בכירים באדמיניסטרציה ובצבא. חרף הגבלות אלה, בחלקן משפילות, חיו הארמנים באוטונומיה חלקית ולא סבלו מדיכוי אלים ומכוון מצד השלטון העות'מאני. מצבם השתנה בתחילת המאה ה-19 כשהחלו לנשוב רוחות של שינוי באירופה: במהלך אביב העמים התעוררו תנועות לאומיות ברחבי היבשת, וקבוצות של מיעוטים החלו לדרוש הגדרה עצמית. רעיונות מהפכניים וכמיהות לחופש חדרו גם לאימפריה העות'מאנית, וקבוצות אתניות רבות - ביניהן הארמנים, החלו לתבוע לעצמן זכויות לאוטונומיה וניהול עצמי. העות'מאנים הסתייגו משאיפות הארמנים, וראו בהן סכנה של החלשת השלטון המרכזי באימפריה[5].

טבח הארמנים הראשון, 1894–1896[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם הארמני

החל מסוף המאה ה-19 ולאורך ראשית המאה ה-20 גברה מעורבות מעצמות אירופה בענייני הפנים של האימפריה העות'מאנית היורדת מנכסיה, במיוחד ביחסים המתוחים שבין המיעוט הארמני הנוצרי לשלטון המרכזי. ככל שהאימפריה הלכה ונחלשה מדינית, לוותה שקיעתה בעליית הלאומנות הטורקית. בשלהי המאה ה-19 התעוררו גם הרגשות הלאומיים של הארמנים. צירוף כל אותן נסיבות הוביל להתנכלויות ולרדיפות מצד השלטון הטורקי, שהתגלגלו בסופו של דבר לרצח העם הארמני. שואת הארמנים מתחלקת לשתי תקופות עיקריות: בין 1894–1896, ובין 1915–1918[6].

מדינות אירופה - ובראשן רוסיה, שחלקה גבול משותף איתה - הבינו שהחלשת האימפריה העות'מאנית תואץ על ידי עידוד ותמיכה בהתעוררות המיעוטים באימפריה. העות'מאנים היו ערים לתשומת הלב שמשכה הקהילה הנוצרית הארמנית אצל האירופים, והבינו שהמעצמות המגלות מעורבות גוברת בחיי המיעוט הארמני, שואפות להחליש בכך את האימפריה ולפלג אותה. כדי להדק שליטתו על נתיניו, על רקע ההתערבות הזרה, החליט הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני להסית את בני המיעוט הכורדי, שחיו עד אז בשכנות טובה עם הארמנים, לקום כנגדם. הסולטאן גם העלה דראסטית את גובה המיסים בהם חויבו הארמנים, וכך סבלו הארמנים גם מהכבדת נטל המיסים, בנוסף להתנכלויות תכופות מצד הכורדים. מצב עניינים זה הוביל להתמרדות ארמנית[7] .

בשנות התשעים של המאה ה-19 קמו ארגונים פוליטיים לאומיים ארמנים שדרשו השגת עצמאות לקהילה הארמנית; שאיפתם הייתה ליצור מדינה נוצרית במסגרת האימפריה שדתה הרשמית מוסלמית. הארגון הדומיננטי מביניהם היה "הפדרציה המהפכנית הארמנית", שנקרא "דשנאקסוטיון" . תגובת העות'מאנים לאותה התעוררות לאומית שהייתה מלווה לעיתים באלימות, הייתה גם היא אלימה וחריפה. החלו מרידות של הארמנים כנגד התנכלויות הכורדים ועול המיסים, ובתגובה - נשלחו יחידות צבא טורקיות לכפרים לדיכוי ההתקוממויות. הצבא דיכא את המרד תוך כדי ביזה, הצתה ועריכת טבח אכזרי בכפרים הארמנים[8]. מספר הקורבנות הארמנים בין השנים 1894–1896 נאמד בכ-150,000-200,000 איש. התערבות מעצמות אירופה סייעה אז לסיים את מעשי הטבח, אך לאחר הפוגה של כמה שנים הם התחדשו ב-1915[9].

טבח הארמנים השני, 1915–1923[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 חשו הארמנים שמצבם שופר תחת השלטון החדש של "הוועד לאחדות וקדמה" (שנודע בשם "הטורקים הצעירים"), אשר נראה כמתקדם וליברלי יותר. ואולם, פריצת מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים מחדש. גרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה אותה ראו העות'מאנים כאויב המסורתי של האימפריה, ולכן הם תמכו - תחילה בחשאי ובהמשך בגלוי - בגרמניה. משמעות המלחמה בין רוסיה לטורקיה הייתה הפיכת רמת ארמניה לשדה קרב בין המעצמות[10]. ב-1914 פתח הצבא העות'מאני במתקפה כושלת כנגד הרוסים, ובקרב המכריע בסאריקאמיש נחלו הטורקים כישלון ואיבדו שטחים וחיילים רבים. הארמנים הואשמו בתבוסה בשל בגידתם, כביכול, במולדת העות'מאנית[11].

עד 1915 לא השתנה מהותית המצב בשדה הקרב, לא כן התסיסה וערעור ביטחון הפנים. זאת ביחד עם סגירת הנציגויות של הרוסים, הבריטים והצרפתים, הכשירו את הקרקע לחידוש מעשי הטבח. כשהתחילה המלחמה גויסו כ-250,000 ארמנים לצבא העות'מאני, אך בהוראת אנור פאשא הם לא לחמו ביחידות הקרביות אלא הועברו ל"פלוגות עבודה", שם הועבדו בפרך בתנאי עבדות, ונרצחו בשיטתיות. בליל גירוש האינטלקטואלים הארמנים, ה-23 באפריל 1915, עצרה משטרת איסטנבול 235 מאנשי ההנהגה הארמנית, בהם פוליטיקאים, אנשי דת, אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים והם גורשו מהמדינה. כחודש לאחר מכן החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש כל התושבים הארמנים מאזורים ומשטחים בהם הצבא פועל, בכל רחבי המדינה. בעקבות הוראה זו הוכרחו מאות אלפי ארמנים לעזוב את בתיהם, כשהגירוש לווה בטבח אזרחים ארמנים, גם על ידי יחידות הצבא העות'מאני, וגם על ידי הכורדים - שהיו מעוניינים לבוז את רכושם ולרשת את שטחיהם של הארמנים[12]. את הגירוש וההשמדה ביצעו המשטרה ו"יחידות מיוחדות" (שהוקמו על ידי משרד המשפטים ומשרד הפנים[13]. אנשי יחידות אלה היו עטים על כפרים ועיירות ארמניים תוך מתן אתרעה קצרה לארוז את חפציהם. בדרך כלל הגברים והנערים נטבחו עוד בטרם היציאה, ומי שנותר נידון לצעדה ארוכה שכללה התעללות, אונס וטבח. כורדים וערבים היו תוקפים את השיירות בדרכן, ומעטים שרדו את המסע המפרך שסופו היה במדבר דיר א-זור בסוריה. הניצולים שהגיעו לשם נכלאו במחנות, הורעבו וחלו במחלות[14].

אירועי מוסא דאג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1915 החלו הטורקים, כאמור, להוציא צווי פינוי ו"יישוב מחדש" לתושבים הארמנים, כשהכוונה הייתה להגלייה המונית שלהם למדבר הסורי. הארמנים שחיו בשישה כפרים למרגלות הר משה (מוסא דאג) חשדו שבכוונת השלטונות לבצע את צווי הפינוי בברוטאליות רצחנית, והחליטו למען ביטחונם וביטחון משפחותיהם להימלט לאזור מורדות ההר ולהתבצר שם.

מספר הכפריים הארמנים באזור מוסא-דאג היה כ-5,500 איש, מתוכם 1,556 גברים מעל גיל 14. כלי הנשק שהיו בידיהם כללו 50 רובים תקניים ועוד 250 רובים יוונים ישנים, מוסלקים מתחת לאדמה לשעת חירום. הארמנים התחלקו לשלוש קבוצות: הגברים הלוחמים שמספרם עמד על 860, עוד 1,100 גברים ככוח עתודה ללוחמים, ולבסוף קבוצה של 300 ילדים. בין אנשי מוסא דאג היו 60 עריקים ארמניים מהצבא העות'מאני לצד לוחמים ותיקים בוגרי מלחמת הבלקן, ואלה היקנו לכפריים מושגי יסוד בהגנה וירי. לארמנים היה די זמן להתכונן לבוא החיילים הטורקים, ועד אז כולם השתתפו בעבודות הביצורים, בחפירת תעלות הגנה, אגירת מזון ומים ופינוי שדות. הארמנים התכוננו ככל יכולתם לבואו של הצבא העות'מאני[15]. הכפריים הארמנים שעלו להר עם מעט הנשק והתחמושת שהייתה להם ידעו שמבחינת כוחות ואספקה - הטורקים עולים עליהם. בכל זאת החליטו להתבצר, להתנגד וללחום בעוז מול הטורקים, שמספר פעמים ניסו ללא הצלחה לעלות על ההר ולשבור את ההתנגדות. הארמנים היו חסרי ציפיות כשטיפסו על ההר מתחילה, לכן לא אגרו מספיק מזון לתקופה ארוכה, ולאחר חודש של הישרדות החל לאזול מזונם. תקוותם היחידה להינצל הייתה מילוט בסיוע ספינות של בנות הברית שסיירו בים, בקרבת מקום. כאשר הארמנים על ההר ראו ספינת קרב צרפתית, הריצו אליה שליחים בשחייה, כדי להסביר את מצבם הנואש ולבקש עזרה וחילוץ. לאחר בקשת העזרה הגיעו חמש ספינות קרב צרפתיות אשר פינו את כל הארמנים מההר, גברים, נשים וילדים, סך הכל מעל ארבעת אלפים איש[16].

מתחילת המרד ועד סופו החזיקו הארמנים מעמד על הר מוסא דאג 53 יום, מה-21 ביולי עד ל-12 בספטמבר 1915. לאחר שהועברו לספינות הם פונו למחנות פליטים בפורט סעיד שבמצרים, עד סוף מלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה חזרו מרבית הפליטים לביתם, כאשר אזור הר מוסא דאג נותר תחת מנדט צרפתי עד שנת 1939. עם החזרת השליטה באזור לטורקים עזבו שוב רוב הארמנים את ביתם פעם נוספת, הפעם - באופן סופי[17] רוב המהגרים עברו לעיר ענג'ר בלבנון, מתוכם חלק עזבו את ענג'ר והיגרו ב-1940 לארמניה שבברית המועצות.

אירועי מוסא דאג הפכו לסמל המאבק הארמני לעצמאות והכרה. הארמנים שהתבצרו על הר משה לחמו וגילו התנגדות עיקשת כנגד חיילי הצבא הסדיר הטורקי, שעלו עליהם במספרם, בכוחם ובציודם. הם לא ציפו בתחילה לשרוד במאבק, אך בסופו של דבר היו לסיפור גבורה, וכל מי שנותר על ההר ניצל על ידי בנות הברית. סיפור הגבורה במוסא דאג התפרסם הודות לרומן שמבוסס על האירועים הללו: "ארבעים הימים של מוסא דאג", מאת הסופר-מחזאי היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל. הסיפור בדיוני, אך חשיבותו רבה בשל העובדה שהוא הביא להכרה עולמית את אתוס הגבורה על "הר משה". הספר יצא לאור ב-1933 בגרמניה וזכה להצלחה עולמית; הוא הפנה תשומת לב עולמית לזוועות שעברו הארמנים בשנות מלחמת העולם הראשונה מידי הטורקים, שעד אז לא נודעו[18]. פרנץ ורפל נחשב לגיבור לאומי אצל הארמנים, וישנם המוצאים בכתביו גם רמזים נבואיים לגבי שואת היהודים שעתידה הייתה להתרחש מאוחר יותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר אורון, ג'נוסייד רצח העם הארמני השכחה והכחשה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
  • Guenter, Lewy. The Armenian Massacres in Ottoman Turkey- A Disputed Genocide. (The University of Utah Press, 2005)
  • Akcam, Taner. 2006. A shameful act the armenian denocide and the question of Turkish responsibility. New York: Henry Holt and company.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rouben Paul Adalian, Musa Dagh, Armenian National Institute
  2. ^ Guenter, Lewy. The Armenian Massacres in Ottoman Turkey- A Disputed Genocide. (The University of Utah Press, 2005). Pp 4.
  3. ^ אורון, יאיר. 2007. ג'נוסייד רצח העם הארמני השכחה והכחשה. רעננה: האוניברסיטה העברית.
  4. ^ Guenter, Lewy. 2005 pp 4.
  5. ^ Ibid, 5-6.
  6. ^ אורון, יאיר. 2007: 25.
  7. ^ Israel W. Charny, Simon Wiesenthal, Desmond Tutu.1999. Encyclopedia of Genocide: Vol. 1. ABC-CLIO. Pp 61-63
  8. ^ Akcam, Taner. 2006. A shameful act the armenian denocide and the question of Turkish responsibility. New York: Henry Holt and company
  9. ^ אורון, יאיר. 2007: 29.
  10. ^ שם,שם: 35.
  11. ^ שם, שם: 36.
  12. ^ שם, שם: 37-38.
  13. ^ שם, שם:38.
  14. ^ רצח העם הארמני, באתר "הוועד למאבק ברצח עם"
  15. ^ Edward J Erickson Lieutenant Colonel. 2007. Bayonets on Musa Dagh: Ottoman Counterinsurgency Operations-1915. Journal of Strategic Studies. Pp. 540-541.
  16. ^ Ibid
  17. ^ Ibid.
  18. ^ Christopher J. Walker. Armenia: Survival of a Nation 1990. New York: St. Martin's Press. http://mousaler.com/musa-dagh/data/battle-story.html>.