ארבעים הימים של מוסה דאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארבעים הימים של מוסה דאג
40daysMusa Dagh.jpg
מחבר פרנץ ורפל
שפת המקור גרמנית
הוצאה בעברית עם עובד (תרגום ארד)
שנת הוצאה 1933
סוגה רומן היסטורי
תרגום לעברית יוסף ליכטנבום (1934)
צבי ארד (1979)
מספר עמודים 631 (תרגום ארד)
מפת מוסה דאג וההתקפות על המתבצרים בו

ארבעים הימים של מוסה דאגגרמנית: Die vierzig Tage des Musa Dagh) הוא רומן מאת הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל, המבוסס על אירועים שקרו בהר משה ("מוסה דאג" (אנ'); בדרום טורקיה, מערבית לאנטקיה) בזמן רצח העם הארמני בידי הטורקים בשנת 1915. הספר פורסם לראשונה בגרמניה בנובמבר 1933, זכה להצלחה בינלאומית, ועורר את דעת הקהל העולמית להכרה ברדיפות הארמנים. ורפל ניבא בספרו את היחס אל היהודים בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות והנאציזם. על אף שהספר לא הוחרם רשמית בגרמניה הנאצית, הוא סווג על ידי השלטונות כ"בלתי רצוי" ונמכר בחשאי. בשנת 1933 גורש ורפל מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות.

פרנץ ורפל אמר על הספר:

הרעיון לכתיבת הספר נולד במרץ 1929 בעת ביקור בדמשק. המראה מעורר החמלה של ילדי פליטים בעלי מום ומזי רעב, העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני... הרומן מבוסס בחלקו על תעודות שנשתמרו, ביניהן רישום השיחה בין אנוור פאשה והכומר יוהנס לפסיוס (אנ').

יש הרואים ב"ארבעים הימים של מוסא דאג" ספר עובדתי, אך למעשה הוא סיפור בדיוני המבוסס על עובדות ומושפע מהן.

אירועי הר משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים אחרי קבלת צווי גירוש, עלו רוב הארמנים מהאזור על הר משה. הצווים נועדו להגלייה וליישוב מחדש של התושבים הארמנים במדבר, אך משמעותם הייתה גזר דין מוות לאלה היוצאים לדרך. הצבא העות'מאני במקום לא היה חזק דיו כדי להתגבר על 5,000 האנשים שהתבצרו על ההר, ולא ברור אם התרחש בפועל עימות צבאי באזור.

אחרי חמישים ושלושה ימים על ההר חולצו הארמנים על ידי ארבע ספינות מלחמה מצרפת ומבריטניה שקלטו את אותות המצוקה שנשלחו מההר. נוצר קושי בחילוץ כיוון שצד ההר הפונה לים הוא תלול מאוד, ובנוסף התקשו הספינות להתקרב לחוף ולפיכך נשלחו סירות לאסוף את הנצורים. תהליך העלייה על האוניות היה קשה ומורכב אף הוא, אך בסופו של דבר חולצו הארמנים, ולאחר מסע ארוך הם הגיעו תשושים ומורעבים למחנה בפורט סעיד שבמצרים. בשנת 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, חזרו הארמנים למוסה דאג תחת חסות צרפתית.

הערות היסטוריות על הרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לשם הספר, העמידה במצור מוסה דאג לא ארכה 40 ימים. על פי מסמכים שבהם השתמש ורפל, ארכה הלחימה 24 ימים ואילו מסמכים אחרים מדברים על 36 ימים. על פי חישובים אחרים, סיפור ההתנגדות ארך 53 ימים.‏[1] סטפן יונגק (Stephan Jungk), הביוגרף של פרנץ ורפל, מציין כי ורפל ביקש לאזכר אירועים תנ"כיים בסיפור: המבול ארך ארבעים יום ולילה, משה שהה ארבעים יום ולילה בהר סיני, ומסע בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים ארך ארבעים שנה.

דמותו של גבריאל בגראדיאן, גיבורו הספרותי של ורפל, מושפעת ממנהיג הארמנים במוסה דאג, מוזס (מוסה) דרקלוסדיאן (Moses Derkalousdian). מאידך, בניגוד לגורלו של בגראדיאן, עקר דרקלוסדיאן לביירות מספר שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, וחי בה במשך 70 השנים הבאות, עד מותו בשנת 1986 בגיל 99. דרקלוסדיאן היה חבר בממשלה הלבנונית במשך מספר עשרות שנים.

הפרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר ראשון: הקָרב וּבא[2]
1. טֶסקֶרֶה
2. קוֹנאק - חמאם - סֶלאמליק
3. נכבדיה של יוגהונולוק
4. המאורע הראשון
5. חזיון־בינים של האלים
6. האסיפה הגדולה
7 קבורת הפעמון

ספר שני: מלחמות החלשים
1. מרומי ההר הם משכּן לנו
2. מעשי הבנים
3. תהלוכת האש
4. דרכי סאטו

ספר שלישי: אבדן / הצלה / אבדן
1. משחקי־בינים של האלים
2. יציאתו של סטפאן ושיבתו
3. הכאב
4. התפוררות ונסיון
5. אש המזבח
6. הכתובת בערפל
7. לנעלם אשר בנו ומעלינו

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מגולל את סיפורן של קהילות 7 כפרים ארמנים בנפת סוּאֶדיָה, השוכנים למרגלות מוסה דאג, הוא "הר משה", ש"גבו העירום" והתלול ניצב מעל חוף הים התיכון בצפון סוריה.‏[3] שבעת הכפרים הם: "יוגהוֹנוֹלוּק" ו"ביתיאס" (שני הכפרים הגדולים), "חאג'י חביבלי", "ואקֶף", "אזיר", "קֶדֶר בֶּג", ו"קבּוּסיֶה" ("הכפר הצפוני והנידח מכולם"). למוסה דאג ניתנה "מתת־חסד קסומה", ש"רוממה אותו בכל הריה העגמומיים של הארץ". רק בו, ב"הר הנוצרי", ולא ב"הרים המוסלמיים" נָאוּלוּ דאג וג'בּל אקרָה, נובעים "מעיינות לאין מספר, אשר רובם נופלים לים במפלים הגולשים כצעיפים".‏[4] הגיבור, גבריאל באגראדיאן (35), נכדו של אַוֶטיס הזקן "המייסד והנדבן האגדי", שב לכפרו יוגהוֹנוֹלוּק לאחר שהות של 23 שנים בפאריז, בעקבות מותו של אחיו המבוגר ממנו ב-15 שנים, שנקרא אף הוא אוטיס על שם סבו, עם אשתו הצרפתיה זִ'יליֶט (34) ובנם סטפאן (13).‏[3]

"יום־ראשון אחד במארס", שנת 1915. גבריאל מטייל על מוסה דאג ומעלה בזכרונו תמונות ילדות, ובהן גם אירוע היסטורי שהותיר עליו את רישומו כנער ארמני: "שׂוּלטן־הדמים עבדול חמיד פירסם פירמן נגד הנוצרים. כלבי הנביא, התורכים, הכורדים, הצ'רקסים, נאספים אל הדגל הירוק, לערוך טבח". עבדול חמיד היה "גדול האויבים של גזעו", אך גבריאל הוא כעת קצין מילואים תורכי של גדוד-תותחנים השייך לארמיה הרביעית בסוריה ובפלשתינה. הוא מצפה לצו בזמן מלחמת העולם הראשונה ומקוה להישלח "לזמן־מה לחלבּ, לדמשק או לירושלים".‏[5] בשובו ליוגהוֹנוֹלוּק, נודע לו מהסטודנט הארמני - מחנכו של סטפאן, כי שלושה פקידים מאנטיוכיה באו בלויית יחידה של שוטרים לדרוש את דרכוניו. אשתו נאלצה למסור להם את דרכון המסע ואת דרכון הפנים - הטֶסקֶרֶה, "תעודה המבטיחה לבעליה חופש תנועה בכל רחבי הממלכה העותומנית", שבלעדיה אין נתין הממלכה רשאי "לנוע מכפר לכפר". גבריאל מניח שהצעד נועד להבטיח את גיוסו, אולם מגלה מיד כי גם מגברים אחרים, שאינם חייבי גיוס, נלקחה הטסקרה. דרכוני הפנים נלקחו מגברים "נכבדים בלבד, שכן אין בידי האיכר או בעל המלאכה טסקרה, אלא לכל היותר רשיון לנסוע לשוק שבאנטיוכיה". גבריאל מחליט לרכב מיד לאנטיוכיה כדי לברר את הענין.‏[6] הוא מגיע לבית המושל - הקאימקם ומובל לחדר קטן, שעל קירו תצלום גדול של אנוֶר פחה. גבריאל בטוח כי המוּדיר - הפקיד האזרחי הזוטר היושב מולו הוא מאנשי האיתיחאד של תנועת התורכים הצעירים, אולי אפילו חבר בועד הסודי - "הוַעד לאחדות ולקדמה", השולט במדינה. לשאלתו של גבריאל עונה לו המודיר כי לקיחת דרכוני הפנים נעשית בפקודת שר הפנים, טלעת ביי (אנ').‏[7]

גבריאל הולך ברחוב השוק של אנטיוכיה. רוב הכורדים והצ'רקסים נושאים נשק בגלוי. הממשלה "מתירה לשבטי ההרריים לשאת נשק חם ואפילו מעניקה להם נשק כזה", בעוד "שלגבי העמים הנוצריים היא נוהגת לחשוד בכל אולר".‏[8] בחנויות והדוכנים עומדים בעיקר ארמנים: חלפנים, סוחרי שטיחים וצורפים. "ישותו מתנגדת" לרוכלי השוק הללו - בעלי עיניים נוצצות "האורבות ללקוחות" - הוא סולד מהם. גבריאל נכנס לבית מרחץ, ובעודו מקבל טיפול מבלן, הוא שומע שברי שיחה מאדונים תורכים על הדרגשים הסמוכים, שמחליפים שמועות על עלילות הארמנים: "חזיר טמא" שנשלח על ידי האנגלים עם כסף ונשק "להסית את הכפר". הסיפורים מעוררים את רוגזו של אדון אחר: ""צריך לשים לזה קץ... חובת הגיוס היא אסון... אפילו נתנו נשק לאספסוף הזה... ועכשיו תראו מה קשה יהיה להיפטר מהם". אדון שלישי מגן על הממשלה ומספר לחבריו: שר המלחמה, אנוור פחה הורה לצבא לפרוק את הנשק מ"האומה הארמנית הבוגדנית" - צעד שמשמעותו הוצאת כל הארמנים המגויסים מהחזית והעסקתם "בעבודות פחותות" כמו סלילת כבישים ופריקה וטעינה. אדון זה הוא הקאימקם בעצמו.‏[9] גבריאל פונה לביתו של אגא ריפעת בֶּרֶקֶט, ידידם הותיק של בית באגראדיאן.‏[10] המוסלמי הזקן מתמצת לגבריאל את הבעיה הארמנית: "בחלק אחד של מקומות־מושבותיכם אתם שייכים לאימפריה הרוסית, ובחלק האחר - לנו. המלחמה ביתרה אתכם. אתם פזורים בין הארצות". הוא מסביר את מניעיה של ממשלת התורכים הצעירים להסתה נגד הארמנים: "האתיאיסטים באיסטנבול זקוקים לשנאה הלאומית לתכליתם. כי המשמעות העמוקה ביותר של כל כפירה באלוהים היא הפחד וההרגשה כי המשחק אבוד". על סמך מידע פנימי שקיבל, הוא מזהיר את גבריאל שלא ייסע לאיסטנבול, בה עתידים להעצר אנשי האליטה (אנ'): "הראשונים לסבול יהיו הגדולים והנכבדים בבני עמכם...במקרה זה יתחילו ההאשמות והמאסרים בעיר־הבירה דווקא". גבריאל שומע בעצת הזקן וחוזר לכפרו, שם ימתין עד סוף המלחמה.‏[11]

"יום ששי חמים ומעונן באפריל". כ-300 כפריים צרים על הכנסיה ביוגהונולוק. על מדרגות הכנסיה יושבים ארבעה: ארָם תומסיאן - כומר פרוטסטנטי יליד יוגהונולוק כבן 30, הובסאנה - אשתו ההרה, איסקוּהי - אחותו בת ה-19, וסאטוֹ - יתומה כבת 13-12. הם מספרים לתושבים את סיפור גרושם מהעיירה זיתון. העיירה על 30 אלף תושביה, היתה "מאוכלסת בעיקרה בארמנים" ו"קוץ בבשרה של הלאומנות התורכית". בלב תושביה הארמנים "נשתמרה שאיפת־העצמאות הנושנה של עמם". זיתון הרתיחה את דמם של הקנאים הלאומניים, בזוכרם את אירועי 1896. השולטן עבדול חמיד הקים, בין שאר יחידות־המתנדבים, גם את ה'חַמידייֶה' - "חבורת קלגסים שנתקבצו בה אסירים משוחררים, שודדים וארחי־פרחי". תפקידם היה לעורר "מאורעות", שבעזרתם יוכלו להשתיק את הארמנים הדורשים רפורמות. אלא שקלגסים אלה, ולאחר מכן גם הצבא הסדיר, נחלו בזיתון תבוסה, נכשלו בכיבושה ובלחץ הדיפלומטים של אירופה - אולצו השלטונות להעניק לה חנינה. ההשפלה והחרפה לא ידעו גבול: "להיות מובס בידי גזע הסולד מן הנשק, בידי סוחרים...ועושי ספרים - חרפה כזאת לא יוכל עם לוחם לשכוח לעולם". המלחמה הגדולה היא הזדמנות יפה לחיסול חשבונות: הוכרזו חוקי חירום ובזמן שבני הנוער רובם בחזית, פורק הנשק מהתושבים שנשארו בבתיהם. ראש העיר החליט להישאר "פטריוט עותמאני" ולא להיגרר אחר שום פרובוקציה של ארמנים זרים שהופיעו פתאום, ובחר להחזיק במימרה שהיתה ידועה בין הארמנים: "מוטב שיושמד הגוף בתורכיה משתושמד הנשמה ברוסיה". אולם "משמעת הברזל" שהשליט בזיתון לא הצילה אותה. לאחר תקיפה של חמָר תורכי שעבר בהרים, הואשמו במעשה עריקים ארמנים עלומים. ראש העיר נאסר ומת לאחר עינויים קשים, כאשר מחוץ לבית הסוהר ניגנה תזמורת של יאנצ'ארים, שנגינתם נועדה להחריש את זעקות האסירים המעונים. רק בחודש מרץ אירעו שתי תקריות שנתנו לממשלה הזדמנות לממש את כוָנותיה. לאחר ששוטר-סיור נפצע מירי מאחד החלונות, הקים הקאימקם "משמר אזרחי" להגן על האוכלוסיה המוסלמית: בריונים שנאספו בחיפזון קיבלו סרט-שרוול ירוק ורובה, ואלה סיפקו את התקרית השניה. כמה מחברי "המשמר האזרחי" פרצו לגן ציבורי והתנפלו על הנשים והנערות הארמניות שבילו בו. מספר רב יותר של גברים ארמנים באו לעזרתן, היכו את "מגיני העיר" ואף לקחו מהם כמה רובים. היתה זו "התקוממות גלויה נגד הרשות". המבוקשים התבצרו במנזר עתיק ועריקים מההרים הצטרפו אליהם. הובאה תגבורת צבאית שצרה על המנזר. המפקד דהר ישירות אליו ונורה למוות. הובאה תגבורת נוספת והעיר היתה למחנה צבאי. לילה אחד, הצליחו מאה הנצורים באופן תמוה להימלט להרים. האחריות לבריחה הוטלה על כל האוכלוסיה. כ-50 מזקני ונכבדי והעיר רוכזו בחצר הקסרקטין ונאמר להם שכבר באותו היום "יֵצאו בכביש מאראש-חלבּ אל מדבר ארם־נהרים, ושם 'ייוּשבו מחדש' בדֵיר־אֶז־זוֹר". משפחותיהם יצאו לדרך למחרת בבוקר וגם תורם של האחרים יגיע: "הפקודה מאיסטנבול אומרת, כי כל האוכלוסיה הארמנית...תיושב מחדש. קיומה של זיתון תם, ומעתה יהיה שמה 'שׂוּלטַניֶה'". למחרת יצא ה"טראנספורט" הראשון. משמרות צבא נעו בעקבות הגולים. הגירושים התבצעו מדי בוקר במשך שבוע: "לאחר חמישים המשפחות המכובדות ביותר יצאו מאה, האמידות פחות, וככל שהיה המעמד החברתי של המגורשים נמוך יותר, כן גדל מספרם". הקהילה אולצה לבחור ב-6 נציגים של כל משלח־יד, שנצטוו להישאר בעיר. מוּלה מוסלמי אחד דרש מהכומר ארם את מפתחות הכנסיה הפרוטסטנטית והודיע לו כי עד תפילת הערב תיהפך למסגד. הארמנים "לא נפלו בידי אויב, החייב לשמור על החוק הבינלאומי", אלא בידי "אויב ששום דבר אינו כובל את ידיו, ידי מדינתם שלהם". המגורשים, שהפכו ל"נוודים שכל אדם רשאי להרגם בלי להיענש", נדחקו "לתוך מחנה־ריכוז נודד" - שיירות של "טורי־אדם" ארוכים. ארם ומשפחתו יצאו בשיירה האחרונה. נאסר עליהם לקחת לדרך מטען שלא יכלו לשאת בעצמם והובהר להם כי מי שיעזוב את הטור ללא רשות ייענש בעונש־מוות.‏[12]

חשיבות הספר ליהודים בזמן מלחמת העולם השניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבים להשוות בין אירועי מוסה דאג להתנגדות היהודית בשואה. הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג" היה פופולרי מאד בקרב הנוער היהודי והפעילים בגטו ורבים העידו כי "הועבר מיד ליד".‏[13][14] כאשר נשלח מרדכי טננבוים בפברואר 1943 לפקד על מרידת היהודים בגטו ביאליסטוק, מוזכרים אירועי מוסה דאג בתיעוד הפגישות של מארגני המרד כדוגמה למרידה שהצליחה. הרשל רוזנטל טען:

לא נשאר איפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוסה דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו".

– מתוך "דפים מן הדליקה" – מרדכי טננבוים-תמרוף‏[15][16]

הפחד ביישוב העברי בארץ ישראל מפני פלישה גרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה, הביא את ההנהגה הצבאית לתכנן תוכניות הגנה (תכנית הצפון) בהשראת האירועים המתוארים בספר. על פי מאיר בץ, שנטל חלק מרכזי בארגון התוכנית, הוא נשאל על ידי יוחנן רטנר אם קרא את הספר, ולתשובתו החיובית אמר לו רטנר: "אנו רוצים להפוך את הכרמל למוסה דאג של יהודי ארץ ישראל".‏[17]

חשיבות הספר לארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלון התצוגה של הספר במוזיאון לרצח העם הארמני בירוואן

לפי סטפן יונגק, הספר הפך את ורפל לגיבור בעיני הארמנים. הוא מצטט את האב בזדקיאן, כומר ארמני החי בוונציה, אשר סנדקו לחם במצור מוסה דאג:

פרנץ ורפל הוא הגיבור הלאומי של הארמנים. ספרו הגדול הוא נחמה לנו - לא, לא נחמה, באשר אין נחמה - אך חשיבותו הוא בקיומו. הוא מבטיח שמה שקרה לעמנו לעולם, לעולם לא ישכח.

העיתונאי והסופר האמריקאי ממוצא ארמני ג'ון רוי קרלסון השווה בספרו "מקהיר עד דמשק" בין היהודים והארמנים:

מה דומה הוא הרקע רב־העינויים והיסורים של שני עמים עתיקים אלה, ומה משותפת היא הערגה שלהם לחרות. כלום לא היה זה יהודי־אוסטרי, פרנץ וורפל, אשר שאב השראה ממלחמת־החיים־והמוות של הארמנים במוסה דאג, אחרי שגילה את שותפות הגורל עם הארמנים המעונים?‏[18]

ההכחשה והצנזורה הטורקית לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופולאריות של הספר הובילה את אולפני MGM לרכוש את הזכויות להסרטתו. קלארק גייבל לוהק לתפקיד גבריאל בגראדיאן, אך בשנת 1934, עוד בתחילת ההפקה, הורתה הרפובליקה הטורקית לשגרירה בארצות הברית, מהמט מוניר ארטגון, לפעול לעצירתה. הרפובליקה הטורקית הצעירה ראתה עצמה מחויבת למורשת האימפריה העות'מאנית, הישות המדינית שקדמה לה, והייתה נחושה למנוע את אזכורו של רצח העם הארמני גם מחוץ לגבולותיה של טורקיה. ארטגון פנה למחלקת המדינה של ארצות הברית, ואמר כי הוא "מקווה שהאולפנים (MGM) ימנעו מכל מצגת של גרסה מעוותת של הטבח לכאורה". מחלקת המדינה ניסתה להבטיח לארטגון כי הסרט לא יכלול כל חומר שיפגע בטורקיה, אך ארטגון נשאר איתן בדעתו. מחלקת המדינה ניסתה לרכך את עמדתה של הממשלה הטורקית בהציגה את נוסח התסריט הסופי, אך לשווא. כותב התסריט הציג מספר גרסאות תסריט מרוככות, אך הממשלה הטורקית סירבה לשנות את עמדתה.

מנהל ההפקה הראשי של MGM נדהם מההתערבות הטורקית בהפקת הסרט, ואמר "לעזאזל עם הטורקים, אני אעשה את הסרט הזה בכל מקרה". העובדה שהאולפנים המשיכו בהפקה הכעיסה את טורקיה, וארטגון איים על בכיר באולפנים כי טורקיה תשיק קמפיין עולמי נגד הסרט, וכי הסרט מעורר את "השאלה הארמנית" שמבחינת טורקיה כבר יושבה. לנוכח הלחץ המדיני, נכנע מנהל אולפני MGM ועצר את ההפקה בטרם הושלמה.

המשפטן והעיתונאי מייקל בובליאן אמר כי: "תקרית מוסה דאג חיונית להבנת התפתחות מסע התעמולה הטורקי המכחיש את הפשעים שבוצעו על ידי הטורקים הצעירים... המקרה חשף כי ממשלת טורקיה מוכנה ללחוץ על ממשלות זרות כדי שיתיישרו עם מדיניות ההכחשה."

הספר עובד לקולנוע בשנת 1982 בהפקה עצמאית וצנועה.

בשנת 2006 השחקן, התסריטאי והבמאי סילבסטר סטאלון הביע את רצונו לביים סרט על ההגנה ההירואית על מוסה דאג בהשראת הספר. ואולם קמפיין דואר אלקטרוני טורקי בשנת 2007 גרם לעצירת הפרויקט.

השפעת הספר על התרבות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר וציטוטים ממנו מוצגים בתרבות העברית כמקור השראה לפועלם של רבים מאנשי המוסד לעלייה ב'. ניתן לראות זאת, לדוגמה, בדמותו של יוסי הראל, מפקד ספינות המעפילים "כנסת ישראל" ו"אקסודוס", כפי שזו באה לידי ביטוי בספר "האיש והאקסודוס" של יורם קניוק. הראל, לפי קניוק, שב בכל שלב ממסעותיו וביצע השוואה בין אירועי מוסה דאג והאירועים שעליהם פיקד.

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר תורגם לעברית בידי י. ליכטנבום ויצא לאור בשנת 1934. תרגום נוסף של צבי ארד יצא לאור בהוצאת עם עובד ב-1979.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר אורון, הבנאליות של האדישות: יחס הישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; "ארבעים הימים של מוסה דאג", עמ' 285-278.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 283.
  2. ^ שמות הפרקים כפי שמופיעים בתרגום צבי ארד.
  3. ^ 3.0 3.1 פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 9-7.
  4. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 36-35.
  5. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 14, 17-16.
  6. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 19-18.
  7. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 22-21.
  8. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 24.
  9. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 28-26.
  10. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 29.
  11. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 33-32.
  12. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 79-65.
  13. ^ Yaʾir Oron, The Banality of Indifference: Zionism and the Armenian Genocide, pp. 301-307
  14. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 281.
  15. ^ מאגר התעודות בנושא השואה - תעודה מס' 41, היכן להילחם – בגיטו או ביער?, באתר סמינר הקיבוצים
  16. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 280.
  17. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 279.
  18. ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק 24: ישראל והשיבה הביתה, עמ' 331.