ארבעים הימים של מוסה דאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארבעים הימים של מוסה דאג
40daysMusa Dagh.jpg
מחבר פרנץ ורפל
שם בשפת המקור Die vierzig Tage des Musa Dagh
שפת המקור גרמנית
הוצאה בעברית עם עובד (תרגום ארד)
שנת הוצאה 1933
סוגה רומן היסטורי
תרגום לעברית יוסף ליכטנבום (1934)
צבי ארד (1979)
מספר עמודים 631 (תרגום ארד)

ארבעים הימים של מוסה דאגגרמנית: Die vierzig Tage des Musa Dagh) הוא רומן מאת הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל, המבוסס על אירועים שקרו במוסה דאג ("הר משה") בדרום טורקיה, מערבית לאנטקיה) בזמן רצח העם הארמני בידי הטורקים בשנת 1915. הספר פורסם לראשונה בגרמניה בנובמבר 1933, זכה להצלחה בינלאומית, ועורר את דעת הקהל העולמית להכרה ברדיפות הארמנים. ורפל ניבא בספרו את היחס אל היהודים בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות והנאציזם. על אף שהספר לא הוחרם רשמית בגרמניה הנאצית, הוא סווג על ידי השלטונות כ"בלתי רצוי" ונמכר בחשאי. בשנת 1933 גורש ורפל מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות.

יש הרואים ב"ארבעים הימים של מוסא דאג" ספר עובדתי, אך למעשה הוא סיפור בדיוני המבוסס על עובדות ומושפע מהן. פרנץ ורפל אמר על הספר:

הרעיון לכתיבת הספר נולד במרץ 1929 בעת ביקור בדמשק. המראה מעורר החמלה של ילדי פליטים בעלי מום ומזי רעב, העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני... הרומן מבוסס בחלקו על תעודות שנשתמרו, ביניהן רישום השיחה בין אנוור פאשה והכומר יוהאנס לפסיוס (אנ').‏[1]

אירועי הר משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מוסה דאג וההתקפות על המתבצרים בו

ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים אחרי קבלת צווי גירוש, עלו רוב הארמנים מהאזור על הר משה. הצווים נועדו להגלייה וליישוב מחדש של התושבים הארמנים במדבר, אך משמעותם הייתה גזר דין מוות לאלה היוצאים לדרך. הצבא העות'מאני במקום לא היה חזק דיו כדי להתגבר על 5,000 האנשים שהתבצרו על ההר, ולא ברור אם התרחש בפועל עימות צבאי באזור.

אחרי חמישים ושלושה ימים על ההר חולצו הארמנים על ידי ארבע ספינות מלחמה מצרפת ומבריטניה שקלטו את אותות המצוקה שנשלחו מההר. נוצר קושי בחילוץ כיוון שצד ההר הפונה לים הוא תלול מאוד, ובנוסף התקשו הספינות להתקרב לחוף ולפיכך נשלחו סירות לאסוף את הנצורים. תהליך העלייה על האוניות היה קשה ומורכב אף הוא, אך בסופו של דבר חולצו הארמנים, ולאחר מסע ארוך הם הגיעו תשושים ומורעבים למחנה בפורט סעיד שבמצרים. בשנת 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, חזרו הארמנים למוסה דאג תחת חסות צרפתית.

הערות היסטוריות על הרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לשם הספר, העמידה במצור מוסה דאג לא ארכה 40 ימים. על פי מסמכים שבהם השתמש ורפל, ארכה הלחימה 24 ימים ואילו מסמכים אחרים מדברים על 36 ימים. על פי חישובים אחרים, סיפור ההתנגדות ארך 53 ימים.‏[2] סטפן יונגק (Stephan Jungk), הביוגרף של פרנץ ורפל, מציין כי ורפל ביקש לאזכר אירועים תנ"כיים בסיפור: המבול ארך ארבעים יום ולילה, משה שהה ארבעים יום ולילה בהר סיני, ומסע בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים ארך ארבעים שנה.

דמותו של גבריאל בגראדיאן, גיבורו הספרותי של ורפל, מושפעת ממנהיג הארמנים במוסה דאג, מוזס (מוסה) דרקלוסדיאן (Moses Derkalousdian). מאידך, בניגוד לגורלו של בגראדיאן, עקר דרקלוסדיאן לביירות מספר שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, וחי בה במשך 70 השנים הבאות, עד מותו בשנת 1986 בגיל 99. דרקלוסדיאן היה חבר בממשלה הלבנונית במשך מספר עשרות שנים.

הפרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר ראשון: הקָרב וּבא[3]
1. טֶסקֶרֶה
2. קוֹנאק - חמאם - סֶלאמליק
3. נכבדיה של יוגהונולוק
4. המאורע הראשון
5. חזיון־בינים של האלים
6. האסיפה הגדולה
7 קבורת הפעמון

ספר שני: מלחמות החלשים
1. מרומי ההר הם משכּן לנו
2. מעשי הבנים
3. תהלוכת האש
4. דרכי סאטו

ספר שלישי: אבדן / הצלה / אבדן
1. משחקי־בינים של האלים
2. יציאתו של סטפאן ושיבתו
3. הכאב
4. התפוררות ונסיון
5. אש המזבח
6. הכתובת בערפל
7. לנעלם אשר בנו ומעלינו

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מגולל את סיפורן של קהילות 7 כפרים ארמנים בנפת סוּאֶדיָה, השוכנים למרגלות מוסה דאג, הוא "הר משה", ש"גבו העירום" והתלול ניצב מעל חוף הים התיכון בצפון סוריה.‏[4] שבעת הכפרים הם: "יוגהוֹנוֹלוּק" ו"ביתיאס" (שני הכפרים הגדולים), "חאג'י חביבלי", "ואקֶף", "אזיר", "קֶדֶר בֶּג", ו"קבּוּסיֶה" ("הכפר הצפוני והנידח מכולם"). למוסה דאג ניתנה "מתת־חסד קסומה", ש"רוממה אותו בכל הריה העגמומיים של הארץ". רק בו, ב"הר הנוצרי", ולא ב"הרים המוסלמיים" נָאוּלוּ דאג וג'בּל אקרָה, נובעים "מעיינות לאין מספר, אשר רובם נופלים לים במפלים הגולשים כצעיפים".‏[5] הגיבור, גבריאל באגראדיאן (35), נכדו של אַוֶטיס הזקן "המייסד והנדבן האגדי", שב לכפרו יוגהוֹנוֹלוּק לאחר שהות של 23 שנים בפאריז, בעקבות מותו של אחיו המבוגר ממנו ב-15 שנים, שנקרא אף הוא אוטיס על שם סבו, עם אשתו הצרפתיה זִ'יליֶט (34) ובנם סטפאן (13).‏[4]

גבריאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יום־ראשון אחד במארס", שנת 1915. גבריאל מטייל על מוסה דאג ומעלה בזכרונו תמונות ילדות, ובהן גם אירוע היסטורי שהותיר עליו את רישומו כנער ארמני: "שׂוּלטן־הדמים עבדול חמיד פירסם פירמן נגד הנוצרים. כלבי הנביא, התורכים, הכורדים, הצ'רקסים, נאספים אל הדגל הירוק, לערוך טבח". עבדול חמיד היה "גדול האויבים של גזעו", אך גבריאל הוא כעת קצין מילואים תורכי של גדוד-תותחנים השייך לארמיה הרביעית בסוריה ובפלשתינה. הוא מצפה לצו בזמן מלחמת העולם הראשונה ומקוה להישלח "לזמן־מה לחלבּ, לדמשק או לירושלים".‏[6] בשובו ליוגהוֹנוֹלוּק, נודע לו מהסטודנט הארמני - מחנכו של סטפאן, כי שלושה פקידים מאנטיוכיה באו בלויית יחידה של שוטרים לדרוש את דרכוניו. אשתו נאלצה למסור להם את דרכון המסע ואת דרכון הפנים - הטֶסקֶרֶה, "תעודה המבטיחה לבעליה חופש תנועה בכל רחבי הממלכה העותומנית", שבלעדיה אין נתין הממלכה רשאי "לנוע מכפר לכפר". גבריאל מניח שהצעד נועד להבטיח את גיוסו, אולם מגלה מיד כי גם מגברים אחרים, שאינם חייבי גיוס, נלקחה הטסקרה. דרכוני הפנים נלקחו מגברים "נכבדים בלבד, שכן אין בידי האיכר או בעל המלאכה טסקרה, אלא לכל היותר רשיון לנסוע לשוק שבאנטיוכיה". גבריאל מחליט לרכב מיד לאנטיוכיה כדי לברר את הענין.‏[7] הוא מגיע לבית המושל - הקאימקם ומובל לחדר קטן, שעל קירו תצלום גדול של אנוֶר פחה. גבריאל בטוח כי המוּדיר - הפקיד האזרחי הזוטר היושב מולו הוא מאנשי האיתיחאד של תנועת התורכים הצעירים, אולי אפילו חבר בועד הסודי - "הוַעד לאחדות ולקדמה", השולט במדינה. לשאלתו של גבריאל עונה לו המודיר כי לקיחת דרכוני הפנים נעשית בפקודת שר הפנים, טלעת ביי (אנ').‏[8]

גבריאל הולך ברחוב השוק של אנטיוכיה. רוב הכורדים והצ'רקסים נושאים נשק בגלוי. הממשלה "מתירה לשבטי ההרריים לשאת נשק חם ואפילו מעניקה להם נשק כזה", בעוד "שלגבי העמים הנוצריים היא נוהגת לחשוד בכל אולר".‏[9] בחנויות והדוכנים עומדים בעיקר ארמנים: חלפנים, סוחרי שטיחים וצורפים. "ישותו מתנגדת" לרוכלי השוק הללו - בעלי עיניים נוצצות "האורבות ללקוחות" - הוא סולד מהם. גבריאל נכנס לבית מרחץ, ובעודו מקבל טיפול מבלן, הוא שומע שברי שיחה מאדונים תורכים על הדרגשים הסמוכים, שמחליפים שמועות על עלילות הארמנים: "חזיר טמא" שנשלח על ידי האנגלים עם כסף ונשק "להסית את הכפר". הסיפורים מעוררים את רוגזו של אדון אחר: ""צריך לשים לזה קץ... חובת הגיוס היא אסון... אפילו נתנו נשק לאספסוף הזה... ועכשיו תראו מה קשה יהיה להיפטר מהם". אדון שלישי מגן על הממשלה ומספר לחבריו: שר המלחמה, אנוור פחה הורה לצבא לפרוק את הנשק מ"האומה הארמנית הבוגדנית" - צעד שמשמעותו הוצאת כל הארמנים המגויסים מהחזית והעסקתם "בעבודות פחותות" כמו סלילת כבישים ופריקה וטעינה. אדון זה הוא הקאימקם בעצמו.‏[10] גבריאל פונה לביתו של אגא ריפעת בֶּרֶקֶט, ידידם הותיק של בית באגראדיאן.‏[11] המוסלמי הזקן מתמצת לגבריאל את הבעיה הארמנית: "בחלק אחד של מקומות־מושבותיכם אתם שייכים לאימפריה הרוסית, ובחלק האחר - לנו. המלחמה ביתרה אתכם. אתם פזורים בין הארצות". הוא מסביר את מניעיה של ממשלת התורכים הצעירים להסתה נגד הארמנים: "האתיאיסטים באיסטנבול זקוקים לשנאה הלאומית לתכליתם. כי המשמעות העמוקה ביותר של כל כפירה באלוהים היא הפחד וההרגשה כי המשחק אבוד". על סמך מידע פנימי שקיבל, הוא מזהיר את גבריאל שלא ייסע לאיסטנבול, בה עתידים להעצר אנשי האליטה (אנ'): "הראשונים לסבול יהיו הגדולים והנכבדים בבני עמכם...במקרה זה יתחילו ההאשמות והמאסרים בעיר־הבירה דווקא". גבריאל שומע בעצת הזקן וחוזר לכפרו, שם ימתין עד סוף המלחמה.‏[12]

סיפורה של זיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יום ששי חמים ומעונן באפריל". כ-300 כפריים צרים על הכנסיה ביוגהונולוק. על מדרגות הכנסיה יושבים ארבעה: ארָם תומסיאן - כומר פרוטסטנטי יליד יוגהונולוק כבן 30, הובסאנה - אשתו ההרה, איסקוּהי - אחותו בת ה-19, וסאטוֹ - יתומה כבת 13-12. הם מספרים לתושבים את סיפור גרושם מהעיירה זיתון. העיירה על 30 אלף תושביה, היתה "מאוכלסת בעיקרה בארמנים" ו"קוץ בבשרה של הלאומנות התורכית". בלב תושביה הארמנים "נשתמרה שאיפת־העצמאות הנושנה של עמם". זיתון הרתיחה את דמם של הקנאים הלאומניים, בזוכרם את אירועי 1896. השולטן עבדול חמיד הקים, בין שאר יחידות־המתנדבים, גם את ה'חַמידייֶה' - "חבורת קלגסים שנתקבצו בה אסירים משוחררים, שודדים וארחי־פרחי". תפקידם היה לעורר "מאורעות", שבעזרתם יוכלו להשתיק את הארמנים הדורשים רפורמות. אלא שקלגסים אלה, ולאחר מכן גם הצבא הסדיר, נחלו בזיתון תבוסה, נכשלו בכיבושה ובלחץ הדיפלומטים של אירופה - אולצו השלטונות להעניק לה חנינה. ההשפלה והחרפה לא ידעו גבול: "להיות מובס בידי גזע הסולד מן הנשק, בידי סוחרים...ועושי ספרים - חרפה כזאת לא יוכל עם לוחם לשכוח לעולם". המלחמה הגדולה היא הזדמנות יפה לחיסול חשבונות: הוכרזו חוקי חירום ובזמן שבני הנוער רובם בחזית, פורק הנשק מהתושבים שנשארו בבתיהם. ראש העיר החליט להישאר "פטריוט עותמאני" ולא להיגרר אחר שום פרובוקציה של ארמנים זרים שהופיעו פתאום, ובחר להחזיק במימרה שהיתה ידועה בין הארמנים: "מוטב שיושמד הגוף בתורכיה משתושמד הנשמה ברוסיה". אולם "משמעת הברזל" שהשליט בזיתון לא הצילה אותה. לאחר תקיפה של חמָר תורכי שעבר בהרים, הואשמו במעשה עריקים ארמנים עלומים. ראש העיר נאסר ומת לאחר עינויים קשים, כאשר מחוץ לבית הסוהר ניגנה תזמורת של יאנצ'ארים, שנגינתם נועדה להחריש את זעקות האסירים המעונים. רק בחודש מרץ אירעו שתי תקריות שנתנו לממשלה הזדמנות לממש את כוָנותיה. לאחר ששוטר-סיור נפצע מירי מאחד החלונות, הקים הקאימקם "משמר אזרחי" להגן על האוכלוסיה המוסלמית: בריונים שנאספו בחיפזון קיבלו סרט-שרוול ירוק ורובה, ואלה סיפקו את התקרית השניה. כמה מחברי "המשמר האזרחי" פרצו לגן ציבורי והתנפלו על הנשים והנערות הארמניות שבילו בו. גברים ארמנים במספר רב יותר באו לעזרתן, היכו את "מגיני העיר" ואף לקחו מהם כמה רובים. היתה זו "התקוממות גלויה נגד הרשות". המבוקשים התבצרו במנזר עתיק ועריקים מההרים הצטרפו אליהם. הובאה תגבורת צבאית שצרה על המנזר. המפקד דהר ישירות אליו ונורה למוות. הובאה תגבורת נוספת והעיר היתה למחנה צבאי. לילה אחד, הצליחו מאה הנצורים באופן תמוה להימלט להרים. האחריות לבריחה הוטלה על כל האוכלוסיה. כ-50 מזקני ונכבדי והעיר רוכזו בחצר הקסרקטין ונאמר להם שכבר באותו היום "יֵצאו בכביש מאראש-חלבּ אל מדבר ארם־נהרים, ושם 'ייוּשבו מחדש' בדֵיר־אֶז־זוֹר". משפחותיהם יצאו לדרך למחרת בבוקר וגם תורם של האחרים יגיע: "הפקודה מאיסטנבול אומרת, כי כל האוכלוסיה הארמנית...תיושב מחדש. קיומה של זיתון תם, ומעתה יהיה שמה 'שׂוּלטַניֶה'". למחרת יצא ה"טראנספורט" הראשון. משמרות צבא נעו בעקבות הגולים. הגירושים התבצעו מדי בוקר במשך שבוע: "לאחר חמישים המשפחות המכובדות ביותר יצאו מאה, האמידות פחות, וככל שהיה המעמד החברתי של המגורשים נמוך יותר, כן גדל מספרם". הקהילה אולצה לבחור ב-6 נציגים של כל משלח־יד, שנצטוו להישאר בעיר. מוּלה מוסלמי אחד דרש מהכומר ארם את מפתחות הכנסיה הפרוטסטנטית והודיע לו כי עד תפילת הערב תיהפך למסגד. הארמנים "לא נפלו בידי אויב, החייב לשמור על החוק הבינלאומי", אלא בידי "אויב ששום דבר אינו כובל את ידיו, ידי מדינתם שלהם". המגורשים, שהפכו ל"נוודים שכל אדם רשאי להרגם בלי להיענש", נדחקו "לתוך מחנה־ריכוז נודד" - שיירות של "טורי־אדם" ארוכים. ארם ומשפחתו יצאו בשיירה האחרונה. נאסר עליהם לקחת לדרך מטען שלא יכלו לשאת בעצמם והובהר להם כי מי שיעזוב את הטור ללא רשות ייענש בעונש־מוות.‏[13]

פגישת לפסיוס עם אנוור פחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים מגיע הכומר הגרמני יוהאנֶס לֶפּסיוּס לאיסטנבול. לאחר עבודת הכנה מרובה, הוא מצליח להתקבל לראיון אצל אנוור פחה - שיאם של שליחותו ומאמציו למען הארמנים. הכומר שואל את הגנרל על האירועים בזיתון. הגנרל טוען שלכומר ניתנו ידיעות כוזבות ושואל על מקורן. הכומר טוען כי ניתנה לו "תמונה שלמה של המצב על ידי השגריר האמריקני", מורגנטאו. על כך מגיב אנוור: "הוא יהודי. והיהודים מצדדים תמיד בקנאות במיעוט". אנוור מתאר מצב היפותטי דומה בגרמניה, בו היא מוצאת אויבים מבית: "אלזאסים-צרפתים, פולנים, סוציאל-דמוקראטים, יהודים... האם לא תסכים, מר לפסיוס, לכל אמצעי אשר ישחרר את אומתך...מהאויב הפנימי? האם גם אז תהיה סבור שמעשה נורא הוא שפשוט מכנסים את כל היסודות באוכלוסיה אשר מסכנים את תוצאות המלחמה ומשלחים אותם לאזורים מרוחקים...?". הכומר הגרמני משיב בכעס: "אם המושלים בעמי ינהגו כלפי בני-ארצי שהם בני גזע אחר או בעלי אמונה אחרת...באורח לא אנושי...אסתלק בו-ברגע מגרמניה". הגנרל עונה: "סימן הוא שחסר לעמכם הכוח לממש בלי רחמים את רצונו הלאומי". לפסיוס משיב בייאוש: "לא בהגנה מפני אויב פנימי המדובר, אלא בהשמדה מתוכננת של עם אחר". הוא מנסה את כוחו בטיעונים הגיוניים, כלכליים, על כך שהמסחר "נתון בתשעים אחוזים בידי נוצרים", ש"את כל היבוא מנהלות חברות ארמניות", ש"החקלאות הארמנית באנטוליה עולה שבעים מונים על האיכרות הזעירה התורכית" ושהעם הארמני הוא "הרובד התרבותי והפעיל ביותר באוכלוסיה העותומנית" אולם דוקא בשל כך "הוא נרדף ומושמד מכוח נקמתה האלימה של העצלוּת". הגנרל טוען ש"העם התורכי מונה ארבעים מיליון" ומשימתו היא "לייסד מדינה לאומית, שתמלא באסיה את התפקיד שגרמניה ממלאת באירופה". לפסיוס חושב לעצמו שמדובר בחלומות אותן "מעורר הסם המשכר של הלאומנות", שהרי הוא יודע "כי באנטוליה מצויים בקושי ששה מיליון תורכים טהורי־גזע", ושואל אם אין איזו דרך של שלום. אנוור פחה משיב: "בין האדם ובין חיידק המגיפה לא ייתכן שלום".‏[14]

הגירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפגישה עם לפסיוס, מגיע אנוור פחה למשרדו של שותפו לשלטון, טלעת ביי (אנ'), העסוק במרץ בחתימה על מברקים ובהם פקודות לשלטונות בערי החוף של סוריה. פקודת הגירוש נשלחה לא מוצפנת: "מטרת הגירוש היא חיסול". השר מציב לעצמו יעד שאפתני: "בסתיו אוכל לומר לכל האנשים... 'הבעיה הארמנית אינה קיימת'".‏[15] ג'לאל ביי, הוואלי של חלבּ, סירב להוציא לפועל בתחום שלטונו את פקודות הגירוש. אולם המדיניות כלפי הארמנים לא הופרעה. הגירוש בערים הוא "משחק־ילדים". "הציבור המודרני" בערים - קוראי העיתונים בבתי הקפה, המשכילים בני המעמד הבינוני - "מתייצבים ללא סייג מאחורי המדיניות הארמנית של אנוור". הגירוש בכפרים לעומת זאת הרבה יותר קשה לביצוע. "התורכי הפשוט" - האיכרים והשכבות העירוניות התחתונות - נוהגים באורח שונה לגמרי ורבים מזדהים עם שכניהם הארמנים. הגולים הלכו בדרכים עד שהגיעו אל "דרך־המלך, המוליכה דרומה־מזרחה, דרך חלבּ, אל המדבר" - "מצעד מיליון הרגלים", בו "שרקו אלות השוטרים על גבותיהם של המתעכבים", והדבר מעורר תהייה: מדוע אין ההמון הזה מסתער על השוטרים? לאחר היום הראשון "מופרדים כל הגברים שכוחם עמם מן ההמון". זוג צעיר מאד שאך זה נישאו תכנן תחבולה להתחמקות מהפרדת הגברים. האשה הלבישה את חתנה בבגדי אשה. אך בפאתי עיר גדולה הקיפו אותם "צֶ'טִי" (ch'ett'e, יחידות "ארגון מיוחד"), פוחחים חמושים שיצאו לציד־נשים". הזוג נגרר אל בית שבו נחשפה האמת. הצ'טי הרגו את הבחור, "כרתו לו את אברו ותחבו אותו לפיו".‏[16]

ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שבועות ארוכים החיים ביוגהונולוק נמשכו כדרכם וגבריאל ערך מסעות מחקר בכפרים. פעם אחת העז להכנס לאנטיוכיה. כשהגיע אל לוח ההודעות ראה כרזה גדולה שאמרה כי אין למכור לשום ארמני כרטיסי נסיעה ברכבת וכן גם תקנה שנחתמה בידי יורשו של ג'לאל: "בכל מקום שיימצא בן העם הארמני מחוץ למקום־מגוריו ללא דרכון או רשיון־מסע, יש לאסרו ולהביאו אל מחנה־הגירוש הקרוב". גבריאל החליט שלא יצא עוד מחוץ לסביבת מוסה דאג.‏[17] תושבי הכפרים סביב מוסה דאג מתכנסים להחליט על צעדיהם לקראת הגירוש הצפוי. הכומר טר הייגאסון מזהיר את התושבים כי גם הגירוש פירושו מוות: "בין הקשישים כאן אין ודאי גם אחד שלא חוָה את השחיטות שבעבר... עלינו להבחין בין שחיטה ובין גירוש... כמעט תמיד יזמה הממשלה את השחיטות הללו, אך מעולם לא הודתה בכך. הן נולדו מאי־סדר וגוועו באי־סדר... לא כן הגירוש!... הגירוש יימשך עד שיושמדו אחרוני בני עמנו... לא שרירות־הלב הפרועה ושכרון־הדמים המשולהב שולטים הפעם, אלא משהו מחריד יותר לאין־שיעור: הסֵדר. הכל נעשה לפי תכנית שהוכנה במיניסטריונים שבאיסטנבול". דבריו גורמים להתפרצות מצד הכומר ארם תומסיאן: "יודע אני כיצד אני אמות - לא ככבשה חסרת־מגן...אלא על סף ביתי אמות ונשקי בידי". גבריאל באגראדיאן מציג את תכניתו: נטישת הכפרים והתבצרות על מוסה דאג. הוא מבטיח שמספיקים רק "כמה מאות גברים עזי־נפש" ורובים, כדי שיוכלו להחזיק מעמד שבועות ואף חודשים - כך "יאריכו ימים יותר משהיו מאריכים בגירוש", בתקוה שעד אז אולי תסתיים המלחמה, ואם לא, אולי תגיע עזרה מצד הים שבגבו של ההר, מאניות המלחמה האנגליות והצרפתיות. רעיון זה נאמר בבטחון ומרץ. בדעת רבים הוא עלה רק כחלום חסר־שחר. לעומת אזרחי הערים הארמניות הגדולות בצפון־מזרח הרחוק, היו הארמנים לחופה של סוריה כפריים מסכנים, מיעוט של סוחרים באנטיוכיה או קבוצה קטנה של עשירים באלכסנדרטה וביירות. אלה "הגיפו את תריסי החווילות והזדחלו אל הפינות האפלות. שנים או שלושה קיבלו את דת האיסלאם כדי להציל את חייהם ורכושם, והפקירו את גופם לסכין־המילה הקהה של המוּלָה". ביוגהונולוק לא חשבו מחשבות על התקוממות. תושבי הכפר נשאו ייראת־כבוד כלפי המדינה: "המדינה היא השוטר...היכול להכותך ולאסרך ללא כל סיבה...היא גובה־המסים...הפורץ לבית ושודד כאות נפשו...היא המשרד המזוהם, עם תמונת השׂולטן, מימרות־הקוראן והרצפה המלוכלכת ברוק, שבו אתה משרת כחייל... ולמרות כל זאת אין הארמני יכול להשתחרר מרגש הפחד והנאמנות הכלבי". אין להתפלא אם כן, שרעיון זה, "פטור מרגשי־אשמה", בוטא על ידי אדם "משוחרר", אדון זר מאירופה. הכומר הארוּטיון נוֹקוּדיאן מתייצב לעומתם וטוען שישו ציוָה לציית לרָשות ולא להתנגד לרשע, ושהתקוממות חמושה תגרום לממשלה לבצע מעשה־נקם חסר־רחמים ותוצאותיה יפגעו בכל בני העם הארמני. היא "תתן לשליטים תירוץ ראוי כלפי כל העולם, אפשרות להוקיע את העם הארמני כמפיר אמוניו למדינה", ומלבד זאת, אי אפשר לדעת בוודאות כי הגירוש הוא אכן הקץ. כ-400 נפש מחליטים ללכת אחר נוקודיאן ולהשלים עם הגירוש.‏[18] מתקיימת הצבעה, נבחרים המנהיגים ונידונה התכנית להישרדותם של כ-5,000 בני אדם על הדאמלאיק - הרמה של מוסה דאג. גבריאל באגראדיאן מסביר שיש הכרח בחיי שיתוף. הוא טוען כי "ראוי לכנס את הילדים...במקום־מגורים משותף, כדי להיטיב להגן עליהם" וכן גם "שלא יהיה מנוס ממשק גדול, משותף" ושכל אחד יצטרך למסור את רכושו הפרטי. במחנה "לא יהיה עוד לכסף כל ערך" ויאסר "כל סחר־חילופין מפני שכל הרכוש יהיה אז רכוש הכלל".‏[19]

בשנת 1908, כש"איתיחאד" פתחו במהפכה נגד הסולטן עבדול חמיד, חילקו סוכני התורכים הצעירים נשק בכל המדינה ובמיוחד בקרב הארמנים, "שנחשבו אז למשענתו העיקרית של המרד". לאחר פרוץ המלחמה החל אנוור פחה לפרוק מיד את נשקה של האוכלוסיה הארמנית האזרחית. המוכתאר של יוגהונולוק לא חתם בשעתו על שום קבלה כשקיבל את הנשק וכך יכלו התושבים לטעון בפני פקידיו של "המושל המצויין" והאנושי ג'לאל ביי כי מעולם לא קיבלו נשק. עתה, לאחר חצות הלילה, יורדים כמה מהגברים להוציא את 300 הרובים ו-30 המחסניות לכל כלי. אלה קבורים בבית הקברות שמחוץ לכפר, תחת מצבות שעליהן שמות בדויים.‏[20]

העליה להר נעשית בשלבים. חיי היומיום חייבים להימשך בעמק הארמני, "כדי שלא תתגלה הוצאת האוכלוסיה מהכפרים". המשאות מועלים בלילה. כ-500 גברים וקבוצה קטנה של נשים עולה לחיות על ההר כחיל חלוץ. הכומר ארם מסביר סביב המדורה ב"תחום העיר" שעל ההר את משמעות היציאה למלחמה ומדבר על "נתיב־הדמים הבלתי־מובן שמהלֵך בו העם הארמני מימות עולם, ועל המופת שבמעשה נועז זה שלהם, אשר אולי יסחף את כל האומה ועל־ידי כך יציל אותה". גבריאל נואם ומדגיש את החרפה שממיטה ממשלת התורכים על העם הארמני ואת האפשרות לנקום חרפה זו: "אם יעלה בידינו לגרש פעם אחת את התורכים מההר... נרמוס את כבודם ונשפילם לעולם... כי עלינו הם מלעיגים כעל רוכלים, ואת עצמם הם מפארים כלוחמים... לעולם לא יתאוששו ממכה זו".‏[21]

סיפורו של סארקיס קיליקיאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ההר כבר חיים בסתר כמה אנשים אחרים, עריקים. אחד מהם הוא סארקיס קיליקיאן. כשהיה בן 11 פרצו השחיטות של עבדול חמיד כרעם ביום בהיר. באותו יום הגיעה חבורה פראית לחנותו של אביו השען והצורף בזמן ארוחת הצהריים המשפחתית ודרשה לפתוח את החנות. אביו חשב שמוטב לפתוח את החנות ולהניח לחבורה לשדוד אותה ובכך להציל את נפשם. הסדנה נתמלאה בגברים חברי פלוגת־הסער - החמידִיֶה. בזמן ששני כורדים רוקנו את תכולת המגירות, שאג מפקדם התורכי אל השען: "אתה מלווה־בריבית ומוצץ־דם! כל החזירים הארמנים הם מלווים־בריבית ומוצצי־דם! אתם, הגיאוּרים הטמאים, אשמים בעניוֹ של עמנו". סארקיס הקטן, שהלך אחרי אביו לסדנה ונכח באירוע, ראה את אביו נורה ונופל ארצה. הוא ברח הביתה ואמו הצמידה אותו ואת שתי אחיותיו הקטנות אל גופה, כאשר התינוק היה בסל העריסה. החמושים נכנסו לחדר ואחד מהם חטף את התינוק וניפץ את גולגלתו אל הקיר. מיד אחר כך נורו למוות האם, שתי בנותיה ובן נוסף. סארקיס נקבר תחת גופה הגוסס של אימו והמפקד קרא "תורכיה לתורכים"! בעודו שוכב תחת אמו, שמע סארקיס את הגברים מדברים. מפקד הפלוגה עשה את צרכיו בפינת החדר והסביר: "גם כשהם מתים עליהם לדעת, שאנו האדונים והם רק טנופת". סארקיס ניצל ואומץ על ידי קרובים באלכסנדרטה.‏[22]

חיפוש הנשק בכפר וצו הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר השלישי שבו כל התושבים לכפריהם לקראת חיפוש הנשק על ידי המשטרה, שהתרחש בדיוק בשעה שציין השוטר הותיק עלי נאסיף, ידידם של התושבים. השלטונות הפגינו זלזול בשולחם כמאה שוטרים חמושים בלבד, שהרי "בני־הצאן הארמנים לא יתנגדו כלל כשיוליכו אותם לטבח". אך אלה לא היו הרוצחים מימי עבדול חמיד, הלבושים מדים "אזרחיים" משונים. הפעם לבשו את המדים הרגילים ולראשם כאפיות של בדואים. אנשי איתיחאד הצליחו להסית גם את השוטרים המרוחקים מאיסטנבול. הם הצליחו "ללבות את השנאה הדתית והקנאית שבעירתה קצרה, לקנאות של שנאה לאומית קרה, שבעירתה ממושכת". בשעת התדרוך המקדים, הזכיר הקאימאקם את אימרתו המפורסמת של טלעת ביי: "או שייעלמו הם, או שניעלם אנחנו". בראש צוות הגירוש עומד מפקד משטרת אנטיוכיה, בלווית המודיר, שקורא את פקודת הגירוש בכיכר הכנסיה של יוגהונולוק, המודבקת על קירות הכנסיה ובתי הספר. בפקודת הכומר טר הייגאסון, הארמנים לא יוצאים מבתיהם. השוטרים מביטים סביבם בבתים היפים: "אנשים עשירים, הארמנים האלה, עשירים בכל מקום... עתה עומד אללה לגמול להם קצת על יהירותם. בכל העסקים שלחו ידם - באיסטנבול שלטו, ואת הכסף גרפו". אל השוטרים נתלוה גם האספסוף של אנטקיה ושל הישובים הגדולים שבסביבה. גם איכרים ערבים הגיעו מהדרום וממתינים למאורעות, וגם נשים ברעלות - "לקוחות חמדניות" שציפו בקוצר רוח ל"מכירה כללית". מפקד המשטרה קורא להייגאסון והכומר יוצא מהכנסיה. הכומר מצהיר שאין נשק בכפרים, אך המודיר מודיע לו: "הממשלה החליטה ליישב אתכם מחדש... עלי רק מוטל לכנס אתכם, ועליכם - לצעוד". לשאלה מה יורשו לקחת עמם, הוא משיב: "רק מה שכל אחד יכול לשאת על גבו ובידיו. כל השאר...עובר לרשות המדינה", אך "המדינה תקצה לכם...קרקע חדשה במקום הקרקע שוויתרתם עליה".‏[23] השוטרים עוזבים באותו יום את הכפרים, "כדי לטפל בארמנים שבסוּאדיה ובאֶל־אֶסקֶל". בעזרת שוחד רב, הצליח הכומר הארוטיון נוקודיאן לגלות את מועד יציאת השיירה הראשונה של הגירוש - שבת, ה-31 ביולי. מועצת־המנהיגים קובעת את הלילה שלפני שבת כמועד העליה להר.‏[24]

על ההר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמים ארמנים במוסה דאג

בצהרי ה-4 באוגוסט תוקפות את ההר 4 יחידות של חיילים תורכים. הארמנים המחופרים פותחים בהתקפת פתע נגדית והחיילים נמלטים.‏[25] הכשלון התורכי במוסה דאג עולה אף על האירועים בואן (אנ') ואורפה, ערים ארמניות מרובות אוכלוסין. לנוכח התקדמות האויב הרוסי, היה המרד בואן "אפילו רצוי מבחינת מדיניות החוץ התורכית, כי סיפק את הנימוקים המצוינים ביותר להצדקת הפשעים כלפי העם הארמני לאחר מעשה". היו אלה "הוכחות ברורות שהארמנים בוגדים־במלכות" ויש להיפטר מהם. התורכים פרסמו בעולם שהארמנים הפנו את נשקם נגד העם העותמאני הנתון במלחמה "ועברו לצד הרוסים" ולכן יש לגרשם, אך האמת היתה שבוואן ואורפה הם "נתפסו לייאוש נוכח הגירוש הנמשך...עד שנגאלו עם כניסת הרוסים".‏[26]

לאחר התקפה תורכית נוספת, מחליטה הנהגת הארמנים על ההר לנסות להעביר מכתב לידיו של "מיסטר ג'קסון", הקונסול הכללי האמריקני בחלבּ, בו יביאו את הדברים לידיעתו וידרשו "הגנה מן הממשלה האמריקנית". המכתב נשלח עם רץ אחד שאמור היה להגיע לבית הקונסול בחלב. במקביל נשלח מכתב נוסף עם שני שחיינים לאלכסנדרטה, שם הם אמורים להגיע בשחיה אל אניית־המלחמה שבמפרץ ולהעביר אותו אל רב החובל. את המכתב כותב הכומר ארם תומסיאן, בו הוא פונה לרב החובל המיועד ומדבר על "מדיניות־ההשמדה שנוקטים 'התורכים הצעירים'...בתירוץ של יישוב־מחדש, בתואנה כוזבת של חיסול תנועת־התקוממות שאינה קיימת".‏[27]

לקראת ההתקפה השלישית, מרכזים התורכים בעמק הארמני צבא רב. הכוחות רבים מכדי שאפשר לשכן אותם בכפרים והם חונים תחת כיפת השמים. מלבד החיילים, השוטרים והבלתי־סדירים, חומשו גם כל המוסלמים שבסביבה והקצינים מרכיבים מהם יחידות.‏[28] החיילים התורכים עולים על ההר ופורצים אל החפירות, ואחריהם כל השאר, כאשר מאחורי המוסלמים הולכות גם מספר ניכר של נשים, שכשרואות את הצלחת אנשיהן, הן פורצות "אחוזות־טירוף מתוך היער", משלבות ידיים ויוצרות שרשרת, וצווחות צווחה ממושכת - ה"זילְגית", קריאת־הקרב העתיקה של נשות־האיסלאם, שמתירה "את השטן שבלב הגברים".‏[29] ההתקפה נהדפת לבסוף והלוחמים התוקפים יורדים בחזרה לישון בעמק.

פגישות לפסיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור "שלושים וכמה ימים" מיום שיחתו עם אנוור פחה, נפגש הכומר הגרמני יוהאנֶס לֶפּסיוּס עם "יועץ־הסתרים" של הרייכסקאנצלר הגרמני תיאובלד פון בתמן-הולווג. בתגובה לבקשותיו של הכומר "להציל ברגע האחרון חלק של העם הארמני", משיב היועץ כי אי אפשר לשנות את גורלם: "הארמנים אובדים בגלל הגיאוגרפיה שלהם. זה גורל החלשים, גורלו של המיעוט השנוא!... האין מיעוטים לאומיים גורמיהן של מהומות מיותרות, וכלום לא מוטב שייעלמו?". בחשש רב לחייו, ממהר לפסיוס להפליג לאיסטנבול. הוא מבקר אצל הפטריארך הארמני, שמדווח לו כי "הגירוש כבר בוצע במלואו" ורוב הכמרים וכל המנהיגים הפוליטים נרצחו. נותרו "בעיקר נשים וילדים רעבים" וכל תמיכה של גורם נייטראלי בארמנים רק "מעוררת את אנוור וטלעת למעשי־זוָעה חדשים". לכן "מוטב לא לעשות דבר, לשבת בשקט, למות". הפטריארך מספר לכומר בלחש על מרד הארמנים במוסה דאג, על תבוסות התורכים ועל כך שההר עדיין עומד בפני תוקפיו. הוא מביע את פחדו מכך שלצבא יש שם כבר כמה מאות הרוגים, אולם עיני הכומר מאירות: "נפלא! אילו היו לנו עוד שלושה מוסה דאג כאלה, היה הענין נראה באור אחר". השניים נפרדים והארמני מפציר בגרמני שבמקום גורמים נייטראליים, עליו למצוא תורכים שיעזרו. הכומר נפגש עם נֶזימי בֵּיי, רופא תורכי שהכיר במלון, שאינו חושש לבקר את שלטון התורכים הצעירים: "אתם, אנשי החוץ, אינכם יודעים כלל מה קטנה למעשה המפלגה הזאת...חבריה הם אספסוף מזוהם...בודים מלבם דברים על הגזע העוסמני...'טהורי־הדם' האלה יצאו רובם מהקדירה המַקֶדוֹנית, שבה צף בליל־הגזעים של כל הבלקאן". הרופא לוקח את הכומר לבקר במנזר (טֶקֶה) של "שֵייך אחמד". במנזר נוכחים כמה מבקרים, ביניהם סרן של חיל־הרגלים וגם ידידו הוותיק של השייך, אגא ריפעת בֶּרֶקֶט. השייך הזקן מציג את הסרן ומצווה עליו לספר על ביקוריו במחנות־הגירוש הארמניים במזרח. בקושי רב מעיד הסרן על שהייתו בשלושת המחנות הגדולים: "רוב מחנות־המגורשים הם על חוף הפרת, בין דייר־אז־זוֹר למֶסקֶנֶה... הגדול בשדות־הקטל כאין וכאפס הוא לעומת דייר־אז־זור... אין אלה אנשים עוד...רוחות רפאים...צללי אדם...גוועים לאטם, מפני שהם אוכלים עשב...אין בהם כוח לקבור את רבבות הגוויות... בכל פעם שנכנסתי לאחד המחנות הסתערו עלי בהמוניהם...רובם נשים וזקנים, כמעט עירומים...הם שאגו מרעב. הנשים חיפשו בתוך גללי סוּסי גרעיני שיבולת־שועל". הסרן מציג לדוגמא את אחת הבקשות הרבות שאינו יכול למלאן - מכתב הממוען "אל הכומר של יוגהונולוק, טר הייגאסון", מכומר שישב ליד גופת אשתו המתה כבר 3 ימים ושמו הארוּטיון נוֹקוּדיאן, ש"בני־ארצו נמלטו אל ראש הר". אגא ריפעת ברקט מתערב לפתע ומבטיח להעביר את המכתב ליעדו, בעוד ימים אחדים, כשיגיע לחוף הסורי. לפסיוס נפגש עם ריפעת ברקט בחדרו במלון ומבקש ממנו לקחת 500 לירות שטרלינג מכספי קרן העזרה הגרמנית ולהשתמש בהן למען אנשי מוסה דאג.‏[30]

האסון והנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור חודש על ההר מתו פחות מ-280 איש, בפרק־זמן שבו מתו כבר "מאות־אלפי ארמנים" בין חלבּ לדייר־אז־זוֹר, באזור הפרת, בערבות ארם נהריים ובשולי המדבר. להבדיל ממורדי אנטוליה המזרחית, שיכלו לסמוך על כניסת הרוסים, אנשי מוסה דאג תחת מצור ומבודדים: "ארצות האיסלאם האינסופיות...כיתרו אותם באכזריות רבה יותר משכיתרם הים". מישור האורונטס ועמק הכפרים הארמנים שוקקים מחיילים ושוטרים חדשים. כבר חלף למעלה משבוע והשחיינים עדיין לא שבו. ביום ה-32 למוסה דאג אירע "האסון הגדול". שתי מחלקות של חיל רגלים ויחידת שוטרים עלו בלילה להר, הרגו את רועי הצאן ולקחו איתם אל העמק את העדרים - כל הכבשים, האילים והטלָיים, רוב העזים וכל החמורים שלא היו בשימוש המגינים באותה שעה לרכיבה ונשיאת משא: "בכך נחתך עצב־החיים של יושבי הדאמלאיק", עם כל הבהמות שנותרו, אפשר לקיים את המחנה 3 או 4 ימים, ואחר כך - הרעב.‏[31] עם הרעב חלה גם התערערות המוראל. הכומר טר הייגאסון מנצח על התהלוכה הדתית אל המזבח ועל התפילה, אך הוא חלש ונתון להזיות-רעב. קולו שלו קודח באזניו: "איזה מין שטן הוא האלוהים הזה, שנתן לעמו הארמני ירא־השמים שנה כזאת". בהתקף טירוף פורץ הכומר בריצה אל תוך עדתו. בכיכר־המזבח פורצת מהומה וקבוצת עריקים חמושים מחוללים "הפיכה". דליקה פורצת והמזבח נשרף.‏[32] התורכים מתחילים להפגיז את ההר וכובשים את צדו הדרומי, אך באופק נראית אניה גדולה בעלת 4 ארובות. תותח 240 מילימטרים של האניה הצרפתית יורה פגז הפחדה אדיר אל מישור האורונטס, שמצוה על התורכים לעצור.‏[33]

חשיבות הספר ליהודים בזמן מלחמת העולם השניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבים להשוות בין אירועי מוסה דאג להתנגדות היהודית בשואה. הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג" היה פופולרי מאד בקרב הנוער היהודי והפעילים בגטו ורבים העידו כי "הועבר מיד ליד".‏[34][35] כאשר נשלח מרדכי טננבוים בפברואר 1943 לפקד על מרידת היהודים בגטו ביאליסטוק, מוזכרים אירועי מוסה דאג בתיעוד הפגישות של מארגני המרד כדוגמה למרידה שהצליחה. הרשל רוזנטל טען:

לא נשאר איפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוסה דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו".

– מתוך "דפים מן הדליקה" – מרדכי טננבוים-תמרוף‏[36][37]

הפחד ביישוב העברי בארץ ישראל מפני פלישה גרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה, הביא את ההנהגה הצבאית לתכנן תוכניות הגנה (תכנית הצפון) בהשראת האירועים המתוארים בספר. על פי מאיר בץ, שנטל חלק מרכזי בארגון התוכנית, הוא נשאל על ידי יוחנן רטנר אם קרא את הספר, ולתשובתו החיובית אמר לו רטנר: "אנו רוצים להפוך את הכרמל למוסה דאג של יהודי ארץ ישראל".‏[38]

חשיבות הספר לארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סטפן יונגק, הספר הפך את ורפל לגיבור בעיני הארמנים. הוא מצטט את האב בזדקיאן, כומר ארמני החי בוונציה, אשר סנדקו לחם במצור מוסה דאג:

פרנץ ורפל הוא הגיבור הלאומי של הארמנים. ספרו הגדול הוא נחמה לנו - לא, לא נחמה, באשר אין נחמה - אך חשיבותו הוא בקיומו. הוא מבטיח שמה שקרה לעמנו לעולם, לעולם לא ישכח.

העיתונאי והסופר האמריקאי ממוצא ארמני ג'ון רוי קרלסון השווה בספרו "מקהיר עד דמשק" בין היהודים והארמנים:

מה דומה הוא הרקע רב־העינויים והיסורים של שני עמים עתיקים אלה, ומה משותפת היא הערגה שלהם לחרות. כלום לא היה זה יהודי־אוסטרי, פרנץ וורפל, אשר שאב השראה ממלחמת־החיים־והמוות של הארמנים במוסה דאג, אחרי שגילה את שותפות הגורל עם הארמנים המעונים?‏[39]

ההכחשה והצנזורה הטורקית לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופולאריות של הספר הובילה את אולפני MGM לרכוש את הזכויות להסרטתו. קלארק גייבל לוהק לתפקיד גבריאל בגראדיאן, אך בשנת 1934, עוד בתחילת ההפקה, הורתה הרפובליקה הטורקית לשגרירה בארצות הברית, מהמט מוניר ארטגון, לפעול לעצירתה. הרפובליקה הטורקית הצעירה ראתה עצמה מחויבת למורשת האימפריה העות'מאנית, הישות המדינית שקדמה לה, והייתה נחושה למנוע את אזכורו של רצח העם הארמני גם מחוץ לגבולותיה של טורקיה. ארטגון פנה למחלקת המדינה של ארצות הברית, ואמר כי הוא "מקווה שהאולפנים (MGM) ימנעו מכל מצגת של גרסה מעוותת של הטבח לכאורה". מחלקת המדינה ניסתה להבטיח לארטגון כי הסרט לא יכלול כל חומר שיפגע בטורקיה, אך ארטגון נשאר איתן בדעתו. מחלקת המדינה ניסתה לרכך את עמדתה של הממשלה הטורקית בהציגה את נוסח התסריט הסופי, אך לשווא. כותב התסריט הציג מספר גרסאות תסריט מרוככות, אך הממשלה הטורקית סירבה לשנות את עמדתה.

מנהל ההפקה הראשי של MGM נדהם מההתערבות הטורקית בהפקת הסרט, ואמר "לעזאזל עם הטורקים, אני אעשה את הסרט הזה בכל מקרה". העובדה שהאולפנים המשיכו בהפקה הכעיסה את טורקיה, וארטגון איים על בכיר באולפנים כי טורקיה תשיק קמפיין עולמי נגד הסרט, וכי הסרט מעורר את "השאלה הארמנית" שמבחינת טורקיה כבר יושבה. לנוכח הלחץ המדיני, נכנע מנהל אולפני MGM ועצר את ההפקה בטרם הושלמה.

המשפטן והעיתונאי מייקל בובליאן אמר כי: "תקרית מוסה דאג חיונית להבנת התפתחות מסע התעמולה הטורקי המכחיש את הפשעים שבוצעו על ידי הטורקים הצעירים... המקרה חשף כי ממשלת טורקיה מוכנה ללחוץ על ממשלות זרות כדי שיתיישרו עם מדיניות ההכחשה."

הספר עובד לקולנוע בשנת 1982 בהפקה עצמאית וצנועה.

בשנת 2006 השחקן, התסריטאי והבמאי סילבסטר סטאלון הביע את רצונו לביים סרט על ההגנה ההירואית על מוסה דאג בהשראת הספר. ואולם קמפיין דואר אלקטרוני טורקי בשנת 2007 גרם לעצירת הפרויקט.

השפעת הספר על התרבות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר וציטוטים ממנו מוצגים בתרבות העברית כמקור השראה לפועלם של רבים מאנשי המוסד לעלייה ב'. ניתן לראות זאת, לדוגמה, בדמותו של יוסי הראל, מפקד ספינות המעפילים "כנסת ישראל" ו"אקסודוס", כפי שזו באה לידי ביטוי בספר "האיש והאקסודוס" של יורם קניוק. הראל, לפי קניוק, שב בכל שלב ממסעותיו וביצע השוואה בין אירועי מוסה דאג והאירועים שעליהם פיקד.

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר תורגם לעברית בידי י. ליכטנבום ויצא לאור בשנת 1934. תרגום נוסף של צבי ארד יצא לאור בהוצאת עם עובד ב-1979.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר אורון, הבנאליות של האדישות: יחס הישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; פרק ז: ארבעים הימים של מוסה דאג לפרנץ ורפל - כסמל וכמשל, עמ' 285-271.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), גב כריכת הספר.
  2. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 283.
  3. ^ שמות הפרקים כפי שמופיעים בתרגום צבי ארד.
  4. ^ 4.0 4.1 פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 9-7.
  5. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 36-35.
  6. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 14, 17-16.
  7. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 19-18.
  8. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 22-21.
  9. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 24.
  10. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 28-26.
  11. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 29.
  12. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 33-32.
  13. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 79-65.
  14. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 109-105.
  15. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 113.
  16. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 120-117.
  17. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 123.
  18. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 166-159.
  19. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 172-170.
  20. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 132-130, 174.
  21. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 183-182.
  22. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 190-188.
  23. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 199-194.
  24. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 212.
  25. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 256-250.
  26. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 261.
  27. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 339-338.
  28. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 354.
  29. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 368.
  30. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), ספר שלישי, 1. משחקי־בינים של האלים, עמ' 439-415.
  31. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 493-491.
  32. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 582-580.
  33. ^ פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (תרגום ארד), עמ' 603-602.
  34. ^ Yaʾir Oron, The Banality of Indifference: Zionism and the Armenian Genocide, pp. 301-307
  35. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 281.
  36. ^ מאגר התעודות בנושא השואה - תעודה מס' 41, היכן להילחם – בגיטו או ביער?, באתר סמינר הקיבוצים
  37. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 280.
  38. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמ' 279.
  39. ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק 24: ישראל והשיבה הביתה, עמ' 331.