מחנה הריכוז טרפאל

מחנה הריכוז טרפאל

מידע כללי
סוג	מחנה ריכוז
מיקום	Tarrafal
מדינה	כף ורדה
מפעיל	PIDE
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1936
תאריך פתיחה רשמי	1936
תאריך פירוק	1974
קואורדינטות	15°15′51″N 23°44′38″W
(למפת כף ורדה מוגדלת)   פראיה מינדלו סנטה מריה אסומאדה האוקיינוס האטלנטי מחנה הריכוז טרפאל (למפת כף ורדה רגילה)   פראיה מינדלו סנטה מריה אסומאדה האוקיינוס האטלנטי מחנה הריכוז טרפאל

מחנה הריכוז טרפאל (בפורטוגזית: Campo de Concentração do Tarrafal) היה מחנה ריכוז של האימפריה הפורטוגזית שפעל באיי כף ורדה הפורטוגזית. הוא פעל בשנים 1936 עד 1954 ו-1961 עד 1974.

תולדות המחנה

השלב הראשון

מראה בפנים המחנה

המחנה הוקם בשנת 1936 במסגרת הארגון מחדש של מערכת בתי הסוהר של המדינה החדשה, במטרה לכלוא אסירים פוליטיים. מיקומו בכף ורדה, ליד הכפר שאו בום (Chão Bom) באי סנטיאגו, היה אופטימלי כדי שהעדויות על המקום לא יגיעו לידיעת הציבור, והן משום שהיה בו אקלים לא בריא, עם מעט מים ראויים לשתייה, ויתושים רבים בעונות גשומות, שהקלו על הופעת מחלות ומהם מתו אסירים רבים. בנייתו הייתה באחריות המשרד לעבודות ציבוריות ותקשורת תחת השם "מושבת העונשין של כף ורדה". השומרים במחנה היו אנשי משטרת הביטחון (PVDE) .

"מושבת העונשין טרפאל" (שכונתה גם "כפר המוות", "ביצת המוות" ו"התופת הצהובה") נועדה להרחיק מהעולם את המתנגדים הפורטוגזים והאפריקאים לדיקטטורה של רודן פורטוגל אנטוניו סלזאר בתנאי שבי תת-אנושיים ומתעללים ולהשמידם פסיכולוגית ופיזית. בשלב הראשון, בין השנים 1936 ל-1954, היה זה בית כלא למתנגדי המשטר הפשיסטי בפורטוגל. ההיסטוריון פרננדו רוסאס החשיב את טרפאל כ"שיא הדיכוי בפורטוגל". האסירים נאסרו לרוב באופן שרירותי והיו נתונים לענישה, עינויים, עבודות כפייה, תזונה לקויה והיעדר טיפול רפואי.

ה-PVDE עיצבה את משטר המחנות שלה על פי מחנות הריכוז הנאציים. נגד האסירים הופעלה משמעת ומשטר מחמירים ואכזריים ונאסרה עליהם הגישה למידע מבחוץ. נעשה שימוש באלימות פיזית ופסיכולוגית, שכללה מניעת שינה, מכות והשפלות. גברים ונשים עונו על מנת להוציא מהם מידע על המכרים והקשרים שלהם בפורטוגל. מנואל דוס רייס, שהיה מנהל המחנה במשך מספר שנים, היה מקבל את האסירים הפוליטיים באומרו: "לטרפאל באים כדי למות!"

ב-29 באוקטובר 1936 הגיעו אל המחנה 157 האסירים הפוליטיים הפורטוגזים הראשונים, 37 מהם שהשתתפו בשביתה הגדולה של 18 בינואר 1934 וכמה משתתפים במרד המלחים של 1936. בתחילה היו המתקנים אוהלי בד פשוטים עם יכולת לשכן 12 אסירים בתת-תנאים. המחנה היה תחום בגדרות תיל ובתעלה היקפית בעומק ארבעה מטרים. לא היה חשמל, לא היו מתקני קירור או הגנה מפני רוח וגשם. לדברי האסירים, בשל מזג האוויר הגשום של המקום, לעיתים היו האוהלים מוצפים ונרקבים. במבני העץ במחנה השתכנו משרדיו. מבנה האבן היחיד במחנה היה המטבח.

ועדת הספר השחור על המשטר הפשיסטי בפורטוגל מצאה כי רישומי הכלא על חלק מהאסירים שנשלחו לטרפאל לא נמצאו, ומבדיקת הרישומים שנמצאו עלה כי "רבים מהאסירים כלל לא נשפטו ושאחרים, למרות שנשפטו, לא נידונו למאסר". בשנת 1944, מתוך 226 האסירים שהיו כלואים במחנה, 72 לא נשפטו ו-55 כבר נכלאו מעבר לתקופה שנגזרה עליהם.

בשנה הראשונה לקיום המחנה עבדו האסירים בעבודות כפייה, בטמפרטורות גבוהות במיוחד, כדי לבנות את גדרות מחנה הריכוז והכביש בו. בשנת 1937 החלו להופיע המחלות הראשונות, מלריה ומחלות זיהומיות אחרות. אז הגיע למחנה הרופא הראשון, אך מכיוון שלא הייתה לו יכולת לרפא את האסירים, הוא הגביל את עצמו רק לכתיבת תעודות פטירה. מתוך כ-340 אסירים שנכלאו במקום מתו 34.

במחנה נכלאו מאז הקמתו כמה מנהיגים קומוניסטים בולטים והוקם בו ארגון האסירים הקומוניסטים.

בינואר 1954, עם גבור ההשפעה האנטי פשיסטית בפורטוגל ולאחר תבוסת גרמניה הנאצית, במלחמת העולם השנייה, נסגר המחנה.

מחבת הטיגון

הולנדינה

"המחבת", שכונתה גם ה"פריז'ידיירה", הייתה חדר בידוד לוהט, צורת ענישה לאסירים שלא צייתו לכללים והיא עוררה פחד רב. הוא היה ידוע גם בשם "חדר העינויים" או "חדר החיסול". לדברי העד פדרו מרטינס, שהיה אסיר במקום, נוצרה "המחבת" עם הגעתה של קבוצת האסירים השנייה למחנה, שאז העונשים החמירו יותר ויותר, והיא נועדה לחסל את האנטי-פשיסטים פיזית במהירות. לפני שנכנסו לחדר, הופשטו האסירים לחלוטין.

החדר היה גוש מלבני קטן עשוי בטון באורך של שישה מטרים, רוחב של שלושה מטרים וגובה של שלושה מטרים, מחולק לשניים לקבלת שני תאים. בדלת היחידה, מברזל, היו שני חורים של חצי אינץ' ומרווח של 50 סנטימטרים מעליה. חלל זה נבנה במכוון הרחק מכל נקודות מוצלות. האור והאוויר נכנסו לחדר דרך החורים שנקדחו בדלת ודרך מלבן קטן, הפתוח ליד התקרה. במהלך היום, השמש החמה של האזור הטרופי חיממה את הדלתות והקירות והחום היה הופך לבלתי נסבל. הטמפרטורה נעה בין 50 ל-60 מעלות.

האסירים אכלו רק לחם ומים, פעם ביומיים. כך הוחמרו העינויים על ידי רעב. ניתן היה להחזיק אסירים ב"מחבת" במשך ימים, שבועות ואף חודשים. בין 1937 ל-1944 מתו בחדר 30 אסירים ורבים אחרים חלו. בסך הכול מונה המוזיאון שבמקום 2,824 ימי שהייה ב"פריז'ידיירה".

בעקבות לחץ כבד מצד הקהילה הבינלאומית, כמו גם הפעילות האנטי-פשיסטית בתוך המשטר, נהרסה ה"פריז'ידיירה". בשלב השני לקיום המחנה היא הוחלפה במתקן בשם "אולנדיניה" (Holandinha), על שם הולנד שהייתה יעד להגירת רבים מתושבי כף ורדה. היה זה מבנה בטון בגודל של 1.79 מטר על 1.76 מטר על 1.05 מטר, שבו סבל האסיר הכלוא מחום של עד 45 מעלות.

השלב השני

ב-14 באפריל 1961 נפתח המחנה מחדש על ידי משרד הטריטוריות שמעבר לים. בשם "מחנה העבודה שאו בום". מטרתו הייתה לכלוא את לוחמי מלחמת השחרור הלאומית מהמלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית באנגולה, גינאה ביסאו וכף ורדה, לבודד אותם ולענות אותם.. אז ניבנו במקום ביתני האבן הראשונים. ב-1967 נבנתה חומה למחנה כאמצעי אבטחה נוסף.

לדברי פדרו מרטינס היה מחנה הריכוז "מקום שתוכנן, תוכנן ונבנה כדי לגרום לאנשים לסבול". לדבריו האסירים שוכנו בצפיפות רבה מדי יום הוגשה להם קצ'ופה עם מעט טונה, וכשסירבו לאכול דגים מקולקלים שהוגשו להם הופסקו ארוחותיהם.

בסך הכול, כ-230 אנטי-קולוניאליסטים אפריקאים נכלאו בטרפאל, כולל 106 אנגולים, 100 גינאים ו-20 תושבי כף ורדה.

בעקבות מהפכת ה-25 באפריל 1974 וסיום הדיקטטורה של המדינה החדשה, נסגר המחנה סופית ב-1 במאי 1974.

הנצחה

בשנת 2009 הפך אתר המחנה למוזיאון ההתנגדות, ומתנהל פרויקט שמטרתו להגיש את מועמדותו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. זהו המוזיאון המתויר ביותר בכף ורדה, עם כ-9,000 ביקורים בשנה.

בשנת 2009 התקיים בפראיה שבכף ורדה סימפוזיון בינלאומי על מחנה הריכוז, ביום השנה ה-35 לסגירת המחנה. בין המשתתפים בסימפוזיון היו אסירים פוליטיים לשעבר מכף ורדה, אנגולה, גינאה ביסאו ופורטוגל.

בשנת 2016 הכריזה ממשלת כף ורדה על המחנה כאתר מורשת לאומית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מחנה הריכוז טרפאל בוויקישיתוף