אנטוניו דה אוליביירה סלזאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנטוניו דה אוליביירה סלזאר
António de Oliveira Salazar
Antonio Salazar-1.jpg
לידה 28 באפריל 1889
פורטוגל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 ביולי 1970 (בגיל 81)
ליסבון, פורטוגל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת פורטוגל, פורטוגל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת קוימברה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כלכלן, פוליטיקאי, איש חינוך, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
סלזר בשנת 1939

אנטוניו דה אוליביירה סלזארפורטוגזית: António de Oliveira Salazar;‏ 28 באפריל 1889 - 27 ביולי 1970) היה רודן פורטוגלי, אשר שלט שלטון יחיד בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית דרכו היה סלזאר פרופסור לכלכלה פוליטית באוניברסיטת קוימברה. בשנת 1928, ערב המשבר הכלכלי העולמי, מונה סלזאר לשר האוצר של פורטוגל וארגן מחדש את כלכלתה כך ששרדה במשבר. בשנת 1932 מונה לראש ממשלת פורטוגל עם סמכויות מיוחדות, ומשנה זו רוב ההיסטוריונים מונים את שנות הדיקטטורה שלו. בשנת 1933 הכריז סלזאר על חוקה חדשה לפורטוגל, חוקה שנתנה לו סמכויות בלתי מוגבלות, והשליטה במדינה משטר עריצות בעל מאפיינים פאשיסטיים.

סלזאר קיבל את השלטון מהנשיא קרמונה ב-1932, ונסמך על תמיכת זרמים שונים בחברה הפורטוגלית. התוהו ובוהו של השלטון שקדם לו (חונטות מתחלפות של אנשי צבא) אפשר לו תמיכה משורות הצבא, הכנסייה, מקרב המלוכנים, המעמדות הגבוהים והבינוניים, האצולה והימין הפוליטי.

סלזאר קידם את רעיון ה-"Estado novo" (המדינה החדשה). הבסיס לדיקטטורה שלו היה יציבות, והשלטון נסמך בעיקר על המעמדות העליונים בחברה. היה זה משטר פשיסטי מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון ספרד, איטליה וגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו, למרות שהקים משטרה חשאית בשם PIDE שדיכאה כל התנגדות, ותחת שלטונו אף לא יושם בפורטוגל עונש המוות. כקתולי אדוק, הכריז סלזאר על החינוך הדתי כחינוך חובה, ועל הנצרות הקתולית כדת המדינה. שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות הקולוניאליסטית הפורטוגזית ורואה בהתפשטותה הקולוניאלית דבר הראוי לשבח. סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" - האל, המולדת והמשפחה.

בזמן מלחמת העולם השנייה הוביל סלזאר את פורטוגל בדרך האמצע בין בעלות הברית ומדינות הציר. למרות המאפיינים הפאשיסטיים של משטרו, ותמיכתו בפרנקו במלחמת האזרחים בספרד, סלזאר, בדומה לפרנקו, מעולם לא צידד בגלוי בנאצים - להפך, הוא תיעב את היטלר בשל נטיותיו הדמגוגיות. ברית הנייטרליות האיברית נחתמה בין שני הרודנים, פרנקו וסלזאר, בשנת 1939. סלזאר אף איפשר לבעלות הברית להשתמש באיים האזוריים כבסיס.

סלזאר הבין כי אם יצטרף למלחמה לצד גרמניה, יוביל המאבק עם בריטניה לאובדן המושבות הפורטוגליות באפריקה ובאסיה. ב-1945 שלטה פורטוגל באיים האזוריים, איי מדירה, איי קייפ ורדה, סאו טומה ופרינסיפה, אנגולה, גינאה ביסאו, קבינדה, מוזמביק, המושבות גואה ודמאו בהודו, מקאו בסין, ומזרח טימור בדרום מזרח אסיה. סלזאר לא ביקש להרחיב את המושבות, אך ראה צורך להבטיח את המשך השליטה בהן. המושבות היו הבסיס לגאוותה הלאומית של פורטוגל, שראתה עצמה ככוח הקולוניאלי השלישי בחשיבותו בעולם.

סלזאר רצה שפורטוגל תהיה מדינה בעלת חשיבות בינלאומית, והמושבות אפשרו שאיפה זו. פורטוגל עצמה נותרה במידה רבה מדינה סגורה, על אף שהצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1949 והדגישה את מעמדה כבסיס כנגד הקומוניזם במסגרת המלחמה הקרה.

למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטון זה (שהיה בין השלטונות הפשיסטים מאריכי הימים באירופה כולה), נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע למושבות, במיוחד המושבות באפריקה - אנגולה ומוזמביק. מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.

הצבא הפורטוגזי, שנשא בעול מדיניות זו, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזאר, ובשנת 1961 בוצע ניסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא.

מאובדן המושבות ההודיות ב-1961 עד לאחר מותו של סלזאר נותרה האימפריה מקור לבעיות לפורטוגל, במיוחד במושבות האפריקניות שגרמו למלחמות רבות.

ב-1968 לקה סלזאר בשבץ מוחי חמור, לאחר שנפל מכיסא, דבר שהכריח את הנשיא אמריקו טומאש לפטר אותו מתפקידו. ממשיכו בתפקיד היה מרסלו קייטנו, אשר המשיך בקו הדיקטטורה השמרנית, שבו נקט סלזאר. עם זאת הסובבים את סלזאר המשיכו להתייחס אליו כראש הממשלה, ועד מותו האמין סלזאר כי הוא מכהן עדיין בתפקידו.

סלזאר נפטר בשנת 1970. בשנת 1974 הובילו קציני צבא צעירים, שקצו בשלטון השמרני, במלחמות הקולוניאליות, ובסגירותה של פורטוגל לעולם, מהפכה ללא שפיכות דמים שכונתה "מהפכת הציפורנים" (שכן החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי האלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים). המהפכה הובילה להדחתו של קייטנו ולרפורמות דמוקרטיות נרחבות, שהביאו את הדיקטטורה הסלזארית לסיומה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]