לדלג לתוכן

פרעות פטליורה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
הערך חסר ביותר, אך אני מעבירו למרחב הוויקי: הוא סביר וכאן יקל עליי לעבוד עליו
(אין הבדלים)

גרסה מ־19:41, 15 באוקטובר 2018
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
עריכה - שיחה
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
הבאתם לקבורה של גולגולות הרוגי הפוגרום בפסטוב, שנערך בספטמבר 1919 ונרצחו בו למעלה מ-1,000 יהודים על ידי צבא המתנדבים.
רשימת הפרעות המתועדת שערך נחום גרגל ב-1919.

פרעות פטליורה הוא המונח הנפוץ בספרות העברית לפוגרומים רחבי-ההיקף שהתחוללו כנגד היהודים במרכז אוקראינה בין 1917 ל-1920, בייחוד בשנת 1919, במהלך מלחמת האזרחים הרוסית. בלמעלה מ-1,500 פוגרומים נפרדים שהתקיימו ב-1,300 מקומות יישוב שונים, נטבחו לפחות 50,000 יהודים (האומדנים המקסימליים מגיעים ל-200,000 הרוגים) ורבבות נפצעו, עונו ונאנסו. הפרעות נערכו על ידי כוחות צבא ובלתי-סדירים שהשתייכו, גם אם פעלו בחוסר-משמעת, לכל הצדדים הלוחמים בעימות: צבא הרפובליקה העממית של אוקראינה, הצבא הלבן של אנטון דניקין, הצבא האדום הסובייטי, צבא פולין ועוד. חלקן ניזומו על ידי האוכלוסייה המקומית. המאורעות זוהו יותר מכל עם הרפובליקה העממית, שאנשיה היו אחראים למספר הגדול ביותר של פוגרומים והרוגים, וכינויים העברי נגזר משמו של מנהיגה סימון פטליורה. ממשלת פטליורה הורתה בשעתו לעצור את הפרעות ולהעניש את מבצעיהן, אך הואשמה שבפועל עצמה עין לנוכח האנטישמיות הפרועה בצבאה. מידת אחריותה לטבח שנויה במחלוקת.

רקע

מאז התיישבות היהודים במספרים ניכרים באוקראינה, במאה ה-16, הם שימשו כמין מעמד כלכלי מתווך בקרב האיכרות הסלאבית-מזרחית האורתודוקסית. הם היו יסוד עירוני – ערב מלחמת העולם הראשונה התגוררו 90% בעיירות ובערים; 90% מהאוקראינים, לעומתם, היו כפריים – של אומנים, חנוונים ומנהלנים. כל זה, יחד עם דתם הנפרדת, עשאום למוקד עבור מרירות האוכלוסייה. בעתות חוסר-יציבות והתקוממות, בייחוד במרד חמלניצקי ב-1648 ומרד ההיידמקים ב-1768, נטבחו יהודים לאלפים. לאחר חלוקת פולין נטלה האימפריה הרוסית את חלק הארי של שטחיה והיהודים המקומיים הוגבלו לתחום המושב. מצבם הורע עקב ניסיונות הממשל המרכזי לשנות את המבנה הכלכלי-מקצועי המסורתי ונקיטת אפליה והגבלות שיטתית נגדם. למרות עוינות השלטון, שבדרגיו הגבוהים ביותר התפשטה האמונה כי קיימת קנוניה יהודית עולמית נגד רוסיה, והסתה אנטי-יהודית מסיבית, אלימות הייתה נדירה למדי עד סוף המאה ה-19. אז פרצו פוגרומים באוקראינה כחלק מגלי פרעות שעברו על המדינה כולה, בתמיכה חלקית של הרשויות. הגל הראשון היה הסופות בנגב של 1881-2 (שלוו בהרס אדיר של רכוש אך רק בכמה עשרות הרוגים) והגל השני הרחב בהרבה התחולל בין 1903 ל-1906, כשכמה אלפי יהודים נטבחו ברחבי רוסיה. גם בגליציה המזרחית, תחת שלטון אוסטרו-הונגריה, הלך והתחדד המתח בין יהודים, פולנים ואוקראינים, על רקע התחזקות תנועותיהם הלאומיות; למן 1898, התחוללו מספר התפרצויות אלימות נגד היהודים בחבל.[1]

פרוץ מלחמת העולם הראשונה בישר רעות ליהודים בשטח אוקראינה. ההיסטוריון אולג בודניצקי הצביע על מקרי רצח ואלימות כלפיהם שהחלו להתרחש ספונטנית ב-1914, עם היחלשות הסדר החברתי והשתררות אווירת החירום, עוד לפני שניתן שום עידוד מהרשויות; הוא ראה כבר בכך את תחילתה של מגמה שעתידה הייתה להתפוצץ ב-1919.[2] יותר מחצי מיליון יהודים גורשו מאזורי החזית על ידי הרוסים בתחילת המלחמה, מחשד שישמשו גיס חמישי. במהלך הגירוש, נפלו רבים קרבן לשוד ולרצח במהומה. ב-1915 הסיגו מעצמות המרכז גרמניה ואוסטרו-הונגריה את צבא הצאר והשתלטו על ההחבלים המערביים של האימפריה, אוקראינה בכלל זה. הכובשים הביאו באחת מודרניזציה לפלכים הנחשלים, רדו באוכלוסייה כדי לנצל את כיבושיהם ביעילות מקסימלית, ועודדו תנועות לאומיות מקומיות אותן שיסו זו בזו. ההלם שגרם השלטון החדש מוטט את המסורות ואת אורח החיים הסטטי של האיכרים, ואת ערכי המוסר שלהם בכלל זה.[3]

מלחמת האזרחים

בפברואר 1917 פרצה מהפכה בפטרוגרד שאילצה את הצאר ניקולאי השני להתפטר. קמה ממשלה זמנית והשלטון הליברלי החדש הבטיח שוויון זכויות אזרחי והכרה בזכויות הלאומיות של כל עממי המדינה. בקייב, שהייתה עדיין תחת שלטון רוסי, ארגנו פוליטיקאים אוקראינים לאומיים-פרוגרסיבים את "המועצה העליונה האוקראינית" (ראדה), שביקשה עצמאות ואוטונומיה תרבותית כחלק מפדרציה כלל-רוסית. הראדה הבטיחה שוויון ואוטונומיה לאומית פרסונלית לעממים האחרים באוקראינה, כולל ליהודים. ביולי הוכרה הראדה על ידי הממשל הרוסי של קרנסקי, ותוך זמן קצר היא הקימה תת-מזכירויות לענייני לאומים. משה זילברפרב, איש מפלגת הפאראייניקטע היהודית-סוציאליסטית, מונה לתת-המזכיר היהודי וארגן מועצה לאומית בת חמישים צירים שנועדה לשמש כפרלמנט וכגוף המייצג העליון של הקהילות. כפי שציין הנרי אברמסון, הראדה העניקה ליהדות אוקראינה זכויות אזרח והכרה לאומית חסרות תקדים, שכמעט לא היו כמותן במקומות אחרים. זילברפרב התעקש על איוש המועצה לפי מפתח שוויוני, ללא משים להיקף התמיכה במפלגות השונות: הבונד, פועלי ציון, הפאראייניקטע, הפאלקספארטיי והגוש הציוני המאוחד (אגודת ישראל לא השתתפה, כנראה עקב ארגון לקוי) קיבלו כל אחת עשרה נציגים. הדבר הכעיס את הציונים, שטענו לתמיכה של רוב היהודים, והם החרימו את המועצה ושיתקו כמעט את פעילותה.[4]

באוקטובר השתנה המצב הפוליטי חדות, כשהבולשביקים בראשות ולדימיר לנין הפילו את ממשלת קרנסקי ותפסו את השלטון בפטרוגרד. רוסיה כולה שקעה לתוך מלחמת אזרחים: הצבאות הלבנים, נאמני המשטר הקודם, התקדמו לכיוון מרכזי השליטה הבולשביקיים תוך קרבות עם הצבא האדום המהפכני. בתווך, תנועות עצמאות ואינספור כוחות מקומיים הקימו צבאות משלהם, לעתים קרובות מבין מיליוני העריקים, כשמעצמות המרכז ומדינות ההסכמה מתערבות מבחוץ. באנרכיה הגמורה התמוטט הסדר החברתי ואלימות פרצה מכל עבר. מעמד בעלי-הקרקעות הפולני במרכז אוקראינה, לדוגמא, חוסל כמעט לגמרי, וקהילות המנוניטים הפציפיסטיות נפלו קרבן לפרעות.[5] ב-20 בנובמבר הכריזה הראדה על ריבונות הרפובליקה העממית האוקראינית.

חלק מההתפרצות כוון גם כלפי היהודים: המזכירות הלאומית של זילברפרב תיעדה 60 פוגרומים ב-1917, שאירעו רובם ככולם בנובמבר ודצמבר ונערכו בווהלין, קרוב לחזית. כבר באוקטובר הוציאו שר הפנים של הראדה, וולודימיר וינצ'נקו, ושר הצבא סימון פטליורה, הודעות גינוי נחרצות והורו לכוחות הנאמנים להם לשמור על הסדר. המנהיג הציוני יוסף שכטמן התלונן שהפרעות נובעות במיוחד עקב היעדרם של הגברים היהודים הכשירים שגויסו לצבא, והציע הקמת יחידות הגנה עצמית יהודיות נפרדות. פטליורה תמך ברעיון, והראדה פרשה את חסותה על "איחוד החיילים היהודים הכל-רוסי" שנוסד בקייב בתחילת אוקטובר על ידי יוסף טרומפלדור. זילברפרב ומרבית הסוציאליסטים היהודים, כמו משה רפס ומקס ש"ץ-אנין, התנגדו לפעילות האיחוד, הן מטעמים אידאולוגיים של שוויון אך בעיקר בשל כך שהארגון היה ציוני בפועל. הם המליצו על צירוף מגויסים יהודים ליחידות כלליות לשמירת הסדר. בדצמבר גינתה המועצה הלאומית היהודית את היוזמה. היא חזרה בה כעבור חודשיים כשהדיווחים על התעצמות הפוגרומים החלו להצטבר, אך בשלב זה היו השטחים שהרפובליקה תבעה בהם ריבונות נתונים בתוהו ובוהו גמור.[6]

הממשל הבולשביקי לא התעתד להסכין עם אובדן אוקראינה, שהיו לו תומכים מרובים בשטחה; מיד לאחר המהפכה התחוללו התקוממויות קומוניסטיות בכל הארץ. ב-12 בדצמבר הוכרזה בחרקוב רפובליקה סובייטית שקראה לעזרתה את הצבא האדום, שעלה בהרבה על הכוחות הלא-מאורגנים של הראדה. בתגובה, זנחה המועצה האוקראינית סופית את החתירה לפדרציה כלשהי עם רוסיה והעבירה ב-25 בינואר החלטה לפיה אוקראינה תהיה עצמאית לגמרי. למרות שכל המפלגות היהודיות, אפילו הבונד, גינו את הפלישה וראו בקומוניסטים אויב, הן העדיפו רוסיה רב-לאומית ופדרטיבית על פני רפובליקה אוקראינית בה יהיה רוב שליט ברור. סירוב רוב הנציגים היהודיים להצביע בעד ההחלטה (הבונד הצביע נגד והיתר נמנעו) עורר התמרמרות בראדה, בייחוד מאחר שרק שבועיים קודם הוענק לכל המיעוטים הלאומיים וליהודים בכלל זה מעמד אוטונומי בחוק. החלו לעלות האשמות על כך שהיהודים נייטרליים כלפי הבולשביקים ואינם נאמנים בלי פשרות. בראשית פברואר הגיעו החילות הקומוניסטיים עד קייב והראדה נאלצה להתפנות לז'יטומיר. הנציגים היהודיים לא הצטרפו אליה ונותרו בבירה, לטענתם בשל תקשורת לקויה. הדבר תרם למתיחות.[7] הייצוג הבולט של יהודים במשטר הסובייטי – בין היתר, 75% מאנשי הצ'קה בקייב היו יהודים – הצטרף לאנטישמיות העממית הרווחת ויצר דימוי שלהם כפרו-קומוניסטים בכח, שרווח בכל שדרות החברה. כולם החלו להיתפש כבעלי-ברית וסייענים של הבולשביקים.[8]

ב-9 בפברואר, הראדה הגולה חתמה על שלום נפרד עם מעצמות המרכז ואלו בכבשו את אוקראינה והפכו אותה למדינה גרורה בשליטה נומינלית של הראדה. מסע המלחמה היה מלווה בפרעות נגד יהודים שנערכו על ידי היחידות הלאומניות הסדירות-למחצה. בברדיצ'ב נטבחו כ-20, ובקייב נהרגו 22 ואחרים נעלמו, נאנסו ועונו. ב-3 במרץ נכנעו הסובייטים לדרישות הפולשים וחתמו על חוזה ברסט-ליטובסק בו ויתרו על אחיזתם כמעט בכל אוקראינה ובטריטוריות מערביות אחרות. הנוכחות הגרמנית-אוסטרית ייצבה את הסדר הציבורי במדינה: ההתפרעויות והמהומות, ובכללם נגד יהודים, שככו אם כי לא חדלו (התקיימו כ-80 פוגרומים במהלך כל השנה). המשרד לעניינים יהודיים והמועצה הלאומית היהודית בממשלה הוסיפו לפעול לכל אורך אותה העת: בחירות ארציות בקיץ (בהן הטילו רק כ-180,000 קול, פחות מעשירית מהיהודים) הביאו לשליטה ציונית ברוב קטן במוסדות; הפעם, היו אלה הסוציאליסטים השונים שסירבו לקבל את החלוקה והם החרימו את הוועדות השונות. השיתוק בנציגות היהודית היה גמור, ועתיד היה למלא תפקיד ניכר בחוסר היכולת להפעיל את הכח הפוליטי היהודי ברפובליקה האוקראינית בעת הפוגרומים.[9]

בנובמבר תמה מלחמת העולם הראשונה. הגרמנים והאוסטרים נסוגו בבהילות והותירו את המדינה האוקראינית, בה שלט עתה דירקטוריום לאומי בראשות וולודימיר ויניצ'נקו וסימון פטליורה, חשופה. הבולשביקים ברוסיה הכריזו על ביטול החוזה ופלשו שוב. לרשות הממשל החדש והחלוש עמדו רשמית כ-100,000 איש. אך אלו היוו אוסף של כוחות עצמאיים בפיקוד מנהיגים מקומיים, "אֹטמנים", הרבה יותר מאשר צבא מאורגן. הם חסרו כל הבנה או הזדהות עם המדיניות הפרוגרסיבית של המרכז.[10] יחידות לאומיות אוקראיניות שהוקמו עם התמוטטות הצבא האוסטרו-הונגרי הכריזו על צירוף גליציה המזרחית למדינה העצמאית, וגררו את צבא פולין הצעירה לסייע לפולנים בחבל. בדרום-מזרח המדינה קם הצבא האנרכיסטי של נסטור מכנו, שהתנגד לשלטון כלשהו. באזור הדון ואודסה התארגן צבא לבן רוסי אנטי-מהפכני בראשות הגנרל אנטון דניקין למלחמה בבולשביקים. מדצמבר 1918 שוב שררו באוקראינה כאוס ומלחמה. עמם התחדשו הפרעות ביהודים, בקנה מידה שעלה בהרבה על כל מה שהתרחש קודם.

הפוגרומים של 1919 ו-1920

בראשית ינואר 1919 התחולל הפוגרום המשמעותי הראשון באוברוץ' שבווהלין, כשאנשיו של האטמן האוקראיני הלאומני אולכסי קוזיר-זירקה כבשו אותה מידי הבולשביקים. 80 יהודים נהרגו. בשבועיים הבאים חולל זירקה פרעות נוספות ביישובים סמוכים. מעשי טבח אחרים נערכו כמעט במקביל בז'יטומיר, ברדיצ'ב ובמספר כפרים, על ידי האטמנים וולינץ וניקיפור הריהורייב.

הנציגות הפוליטית היהודית בממשל הראדה ציפתה לתגובה מהירה של ההנהגה כלפי הפורעים. ב-11 בינואר הוציא הדירקטוריום הודעה שנחתמה על ידי היו"ר ויניצ'נקו, שר הצבא פטליורה ואחרים. היא כללה גינוי חמור למבצעי הפוגרומים ופקודה לעצור ולשפוט אותם. החותמים האשימו את תומכי סקורופדסקי, את הצבא הלבן ואת הבולשביקים במעשי האלימות נגד היהודים וטענו כי אלה היו פרובוקציות שנועדו לפגוע בכבודו של צבא הרפובליקה. אך ההכרזה כללה גם פסקה בה קראו המנהיגים ל"כל היהדות הדמוקרטית להילחם בעוז באותם יחידים אנרכיסטים-בולשביקים בני האומה היהודית, המספקים לפרובוקטורים בסיס להסתה הדמגוגית שהללו מפנים כלפי כלל היהודים, אשר אין להם שום קשר לבולשביזם." מספר נציגים יהודים ביקשו מוויניצ'נקו להסיר את הפסקה, שהשתמע ממנה קישור בין "האומה היהודית" לבולשביקים, אך הוא הסביר כי היא נדרשה דווקא בגלל שהמסיתים טענו לקשר גורף כזה. הטון של ההצהרה הכעיס את הפוליטיקאים היהודים, והמועצה הלאומית היהודית מחתה וקבעה כי "ההכרזה לא מספקת... ותגרום להגברת האיום על היהודים." בעיניהם, ניתן ביסוס מגבוה להשוואה בין יהודים לבולשביקים שרווחה בהסתה הציבורית ובפקודות שהוציאו אטמנים מקומיים. במהלך פברואר ומרץ, בעת שגל של פוגרומים שטף את הארץ, משלחות יהודיות עלו אל פטליורה ועתרו בפניו שיוציא צווים נוספים נגד הפורעים. בעיצומו של משבר צבאי חמור; וויניצ'נקו התפטר מתפקיד היו"ר והוחלף על ידי פטליורה - ב-5 בפברואר כבשו הבולשביקים את קייב שוב, והממשלה האוקראינית נמלטה לחרסון - הדירקטוריום לא נענה. המפלגות היהודיות איבדו בהדרגה את אמונן בממשלה האוקראינית, אותה ראו כחסרת אונים לכל הפחות אם לא אדישה לטבח של אלפי יהודים בידי צבאה, ורק 'פועלי ציון' הוסיפה לתמוך בה באופן מלא. [11][12]

ב-15 בפברואר 1919 אירע בפרוסקורוב אחד הפוגרומים הקשים ביותר במלחמת האזרחים, לאחר שהבולשביקים ניסו לארגן התקוממות. אנשי האטמן איוואן סמסנקו, שהיה נאמן לרפובליקה, טבחו בתוך מספר שעות יותר מ-1,600 יהודים ופצעו עוד אלף. ב-18 בחודש טבח סמסנקו עוד בערך 500 יהודים בפלשטין. פרעות נוספות התחוללו בפלך פולטבה; בעיירה לובני מנעה יחידה אוקראינית מחיילים אחרים ומן ההמון לבצע פוגרום, ו-14 מאנשיה נהרגו. בין ה-22 ל-25 במרץ נטבחו יותר מ-300 יהודים בז'יטומיר על ידי יחידות האטמן המקומי וההמון.

במשך השנה, אירעו למעלה מ-1,300 פרעות מתועדות. 80% מתוכן התחוללו בפלכי קייב, ווהלין ופודוליה, בהם התגורר חלק הארי של האוכלוסייה היהודית. מתוך כ-900 פוגרומים נפרדים שנרשמו ונבדקו על ידי החוקר בן-הזמן נחום גרגל, שרשם 31,000 הרוגים בהם, 40% בוצעו על ידי יחידות נאמנות לדירקטוריום. 23% נערכו על ידי כנופיות חסרות השתייכות פוליטית ברורה. כל הצדדים הלוחמים השתתפו בהם, כולל הצבא האנרכיסטי של מכנו, והם בוצעו בה במידה תחת הוראות מפורשות ועקב חוסר שליטה ביחידות הסדירות-למחצה שהמשמעת בהן הייתה רופפת.[13]

בעוד דיווחים על אלפי נרצחים ומעשי התעללות ואונס המוניים זורמים מכל רחבי המדינה, המפלגות היהודיות השלימו את התנתקותן מהדירקטוריום לקראת האביב. מנהיגים יהודים כמו משה רפס (אם כי זכרונותיהם נכתבו בברית-המועצות וכיוונו גם להשחיר את הממשלה הלאומנית)[14] האשימו את הממשל של ויניצ'נקו ביותר מאשר חוסר אונים. הם ראו את מדיניותו כנרפית במכוון עקב רצון להפיק תועלת מהאנטישמיות להשגת תמיכה עממית. השיח והתעמולה שנפוצו פרטו רבות על נימה זאת; הזיהוי בין בולשביקים ליהודים בתודעת חוגי הצבא והשלטון היה מושרש ביותר, והם האמינו בכנות כי הם נלחמים נגד אויב יהודי-קומוניסטי. השקפה זו, למרות ההצהרות הרשמיות מגבוה – באפריל הוציא הדירקטוריום שוב גינוי חמור לפורעים והורה על מאסרם ושפיטתם; במאי אף הוקמה ועידת חקירה מיוחדת – הביאה לכך שגם כשמבצעי פוגרומים נעצרו הם כמעט ולא הורשעו או נענשו.[15] בשלב זה הצהירה אפילו "פועלי ציון" על אי-הסכמה עם מדיניות הדירקטוריום. השר לעניינים יהודיים, נציג "פועלי ציון" אברהם רבוצקי, התפטר ב-9 באפריל. הוא הוחלף על ידי פנחס קראסני, שחסר תמיכה פוליטית ואף הוקע וגונה רבות על ידי הפוליטיקאים היהודים האחרים. קראסני עסק רבות בסיוע לנפגעי הפרעות, כשהוא מקצה דמי פיצויים שהדירקטוריום הקצה למטרה זו. גם סגן-שר החוץ האוקראיני, היהודי ארנולד מרגולין, התפטר במחאה על הפוגרומים אם כי המשיך לתמוך בממשלה כנציגה לוועידת השלום בפריז.

הציבור והמפלגות היהודיות פנו לכח היחיד שפעל בנחרצות נגד הפוגרומים, הצבא האדום. בחילות הבולשביקים רווחה אנטישמיות עממית נרחבת, והם בעצמם ערכו פרעות רבות -- מבין הנתונים החלקיים שאסף נחום גרגל בשעתו, עלה כי לפחות 725 יהודים נרצחו במהלכן. אך צעדיהם של לנין, כריסטיאן רקובסקי ויתר ההנהגה הסובייטית נגד אנטישמיות היו נוקשים (הייבסקציה אף השיקה מסע חינוכי אינטנסיבי בקרב החיילים), ואלו שעסקו בכך נענשו בדרך כלל. במאי 1919, אגפי השמאל הפורשים של הבונד, הפאראייניקטע ופועלי ציון הקימו ביחד את מפלגת "הקומפרבאנד" הקומוניסטית. מספר המתגייסים היהודים לצבא האדום באוקראינה היה מרובה כל כך, עד שהוקמו מוסדות מיוחדים לטפל בהם.[16] ידם של הסובייטים הייתה על העליונה בכל מקרה: עוד בטרם האביב נדחקה הממשלה הלאומנית לרצועה צרה ממערב לקו ז'יטומיר-חרסון.

ב-9 מאי 1919 פתח האטמן ניקיפור הריהורייב, אדון מלחמה מקומי במחוז חרסון שהחליף צדדים ללא הרף מתחילת הסכסוך, במרד כולל נגד פטרוניו הבולשביקים. צבאו זרע הרס במסעו צפונה, ובכלל זה פוגרומים בעשרות קהילות. הבולטים שבהם היו מבין הגדולים בכל אותה שנה. ב-15 במאי החל טבח בן שלושה ימים בו נהרגו יותר מ-1,500 יהודים ביליזבטגראד, ולמחרת טבחה יחידה אחרת של הריהורייב כ-700 יהודים בצ'רקאסי. הריהורייב דוכא בתוך שבועות ספורים על ידי הצבא האדום. באמצע מאי אירעו פרעות גדולות אחרות ביתר חבלי אוקראינה: באומן וטרוסטיאנץ נרצחו כ-400 יהודים בכל אחת. אלו היו רק הבולטים מבין עשרות ומאות פוגרומים שהתחוללו ללא הרף, בהם נהרגו מספרים קטנים יותר.

במאי ויוני פלש למזרח אוקראינה מקובאן צבא המתנדבים של הגנרל הלבן אנטון דניקין. בצבא המתנדבים הייתה השפעה ניכרת למפלגת הקדטים הליברלית, וגם סוציאליסטים מתונים יחסית סיפקו לו תמיכה פוליטית ושאפו לראות בתבוסת הבולשביקים. אך הצורך לרצות את הימין השמרני, עליו נמנה דניקין בעצמו, גבר. הקצינים ואנשי מחלקת התעמולה היהודיים פוטרו כולם במרץ 1919; בקרב הקצונה בצבא המתנדבים רווחה האנטישמיות המסורתית של המשטר הצארי, שהוחרפה לאין שיעור במלחמת האזרחים, ומחלקת התעמולה הפיצה מנשרים שזיהו באופן מוחלט את האוכלוסייה היהודית עם הבולשביקים והטיפו לאלימות חסרת רסן. כוחות דניקין התמקדו בבולשביקים, ששלטו במרבית אוקראינה. כוחות הדירקטוריום היוו גורם שולי מבחינתם (הדירקטוריום הכריז עליהם מלחמה, כמעט באופן סמלי, ב-24 בספטמבר). המטרה הפוליטית של הלבנים הייתה רוסיה מאוחדת, והם רדפו את מוסדות ונציגי הלאומיות האוקראינית בשטחים שכבשו. תוך זמן קצר הם הביסו את הצבא האדום והגיעו עד חרקוב וצ'רניהיב.[17] בטולצ'ין נטבחו על ידי כנופיות מקומיות יותר מ-500 יהודים ב-14 ביולי. אותו החודש סימן את דעיכת המעורבות של הכוחות הלאומנים המוכים בפרעות. אלו לא חדלו כלל, אלא התעצמו תחת הצבא הלבן.[12]

צבא המתנדבים חולל במשך החודשים הבאים שורת פוגרומים, שנבדלו מהקודמים להם ברמת האלימות וההרס שגרמו ובכך שהמוני העם לא נטלו בהם חלק מועט. הם נערכו על ידי יחידות סדירות ובאורח מאורגן. אליהו צ'ריקובר כתב: ”מבחינת המספר המוחלט של פוגרומים (בין 1918 ל-1921), הלבנים היו אחראים רק לחמישית... אך בחודשים המעטים שפעלו בהם, הלבנים שברו כל שיא. פרעותיהם היו קשות יותר, מספר הקרבנות גבוה יותר והאלימות נרחבת יותר”. בסביבות קייב, שנפלה לידיהם בסוף אוגוסט, החל גל אלימות בו נהרגו כמה מאות יהודים בחודשים הבאים. יחידות הקוזאקים של הלבנים גם הרבו במיוחד במעשי אונס המוניים של נשים יהודיות; על אף שמעשי אונס, ועמם עינוי ורצח הנשים שנאנסו, היו שכיחים ב-1919, כמה מהמתעדים הראשונים של המאורעות ציינו במפורש שצבא דניקין הפגין התנהגות חמורה במיוחד.[18] העקובה מדם שבכל פרעות צבא דניקין נערכה בפסטוב בספטמבר, וגבתה יותר מ-1,000 יהודים הרוגים. דניקין, שסלד ממעשי הטבח אך לא עשה דבר למנעם, נעשה בשלב זה תלוי לגמרי בתקווה שצבאות מעצמות ההסכמה יתערבו לטובתו. כדי לפייס את דעת הקהל במערב, שידיעות על מעשי הזוועה הגיעו אליה, הוא אף הוציא באוקטובר גינוי חמור לפורעים, שצבאו פירש כמחווה כלפי חוץ ושלא הייתה לו שום השפעה ממשית על מעשיהם. לזמן-מה, כשצבא המתנדבים התקדם מעבר לגבולות אוקראינה אל תוך רוסיה, הייתה רגיעה מסוימת. אך עם התבוסה המוחצת שספגו מידי הצבא האדום בנובמבר ונסיגתם המזורזת בשטח המדינה עד לחצי האי קרים, הם ערכו גל פרעות נרחב חדש בדצמבר וינואר.[19]

גם הדירקטוריום הלאומי, ששלטונו הוגבל למובלעת קטנה שבירתה הייתה קמניץ-פודולסק תלה את כל יהבו בהתערבות של צרפת, בריטניה ואמריקה נגד הבולשביקים. ב-26 וב-27 באוגוסט הוציא פטליורה, שהיה כבר חסר כח ממשי, שני צווים נוקשים נגד עורכי פוגרומים. אלו נועדו בייחוד לריצוי דעת הקהל המזועזעת במערב ולסתירת התעמולה הבולשביקית נגדו שם, שהפוגרומים היו עבורה נכס מרכזי. פטליורה נעזר במיוחד בנציגו בפריז, מרגולין, שסבר כי הדירקטוריום נאבק בכנות וכמיטב יכולתו בפורעים הלא-ממושמעים בנסיבות הקשות, וכי האשם העיקרי היו הלבנים, הכנופיות וגם הבולשביקים עצמם. הציר בפריז היה מהמעטים בקרב יהודי אוקראינה שהוסיפו לדגול בתמיכה בממשלה הלאומנית, בעת שהרוב העדיף את ההגנה שהבטיחו הסובייטים וראה בצעדיו של פטליורה מחוות ריקות.[12]

כח נוסף שנטל חלק בפרעות נגד היהודים במדינה היה הצבא הפולני. לאומנים אוקראינים הקימו בנובמבר 1918 את "הרפובליקה העממית המערב-אוקראינית" בגליציה המזרחית והשתלטו על רוב שטחה, כשהם מדכאים את האוכלוסייה דוברת-הפולנית. ב-22 בינואר 1919 הוכרז איחוד בין המערב-אוקראינים לרפובליקה העממית של הדירקטוריום, אם כי שתי הישויות נותרו נבדלות למעשה. צבא פולין העצמאית החדשה הדף את המערב-אוקראינים מגליציה תוך שהוא עורך פוגרום ביהודי לבוב, אותם זיהה עם הבולשביקים, ופרעות נוספות. הפולנים חצו את הגבול הישן וחדרו לאוקראינה הרוסית גופא, שם התמידו באלימות נגד היהודים. נחום גרגל תיעד 9 פרעות שערך הצבא הפולני, בהן נהרגו 134 יהודים.

1920, בה התייצב התוהו-ובוהו ואוקראינה הייתה מחולקת בעיקר בין הסובייטים לצבא הפולני, עמדה בסימן של רגיעה עבור היהודים, אם כי המלחמה המשיכה והפוגרומים לא תמו. 124 אירועי אלימות מתועדים התרחשו באותה שנה. במרץ 1920, לאחר שהבולשביקים נסוגו מהעיר טטייב, התחולל בה החמור שבהם: כנופיות מקומיות, ששרפו את בית-הכנסת בו הסתתרו רבים מיהודי העיר, טבחו לפחות כמה מאות יהודים (לפי דיווחים מסוימים, מספר ההרוגים אף הגיע ל-4,000). באפריל חתמו הפולנים בראשות פילסודסקי על ברית צבאית עם ממשלת פטליורה בשאריות שטחה במערב המדינה, שכוונה נגד הקומוניסטים. הצבא הפולני בליווי האוקראינים התקדם במהירות והגיע לקייב במאי, אך נחל תבוסה קשה מידי הצבא האדום ב-8 ביוני. במהרה הסיגו הבולשביקים את הפולנים עד לגבול גליציה הישן והשתלטו על כל שטח אוקראינה הרוסית. מלחמת האזרחים בשטח המדינה תמה, ועמה בא הקץ לפוגרומים.

כבר בעת המאורעות הכלו חוקרים יהודים לערוך אומדנים להיקף ההרג והנזק שנגרם. נחום גרגל, נציג ועדת הצלב האדום הסובייטי, הכין רשימה מפורטת של אירועים וקרבנות בה מנה 1,236 פוגרומים שנטבחו בהם 31,071 יהודים. באומדנו הסופי, על בסיס אקסטרפולציות, העריך שבין 50,000 ל-60,000 נהרגו. הנרי אברמסון העריך כי 50,000 מתים יהיה אומדן המינימום. אליהו חפץ סבר ש-120,000 נטבחו. קיימות הערכות על 200,000 נרצחים, אם כי אולג בודניצקי הניח שסביר שמדובר בעירוב נתוני המתים עם הפצועים. דיווחים מן התקופה מסרו ש-50,000 נשים התאלמנו ו-300,000 ילדים התייתמו. אלפים רבים של נשים נאנסו, עשרות אלפים עונו וסבלו כריתות גפיים, עקירות עיניים, כריתת אפים ואזניים והשחתות אחרות בגופם. במקומות יישוב רבים לא נותר אף יהודי אחד, ובאחרים האוכלוסייה היהודית הצטמצמה לשבריר ממספרה קודם הפרעות.[20]

הערות שוליים

  1. ^ Piotr Wrobel, The Seeds of Violence: The Brutalization of an East European Region, 1917–1921. Zeitschrift für moderne europäische Geschichte, 2003. עמ' 125-128.
  2. ^ Oleg Budnitskii, Russian Jews Between the Reds and the Whites, 1917-1920. University of Pennsylvania Press, 2012. עמ' 225.
  3. ^ ורובל, עמ' 128-130.
  4. ^ Henry Abramson, Jewish Representation in the Independent Ukrainian Governments of 1917-1920. Slavic Review, Volume 50, no.3, 1991. עמ' 542-544.
  5. ^ ורובל, עמ' 132-134.
  6. ^ Henry Abramson, A Prayer for the Government: Ukrainians and Jews in Revolutionary Times, 1917-1920, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999. עמ' 78-83.
  7. ^ אברמסון, תפילה, עמ' 89-90; אברמסון, ייצוג, עמ' 545.
  8. ^ ורובל, עמ' 135-136.
  9. ^ אברמסון, ייצוג, עמ' 546-547.
  10. ^ ורובל, עמ' 137.
  11. ^ אברמסון, ייצוג, עמ' 548
  12. ^ 1 2 3 Laura Engelstein, Russia in Flames: War, Revolution, Civil War, 1914 - 1921. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2017. עמ' 525-528.
  13. ^ אברמסון, ייצוג, עמ' 547.
  14. ^ אנגלשטיין, עמ' 529; אברמסון, תפילה, עמ' 174.
  15. ^ Christopher Gilley, Beyond Petliura: the Ukrainian National Movement and the 1919 Pogroms. East European Jewish Affairs, גליון 47, 2017. עמ' 45-61.
  16. ^ אברמסון, ייצוג, 548; בודניצקי, עמ' 357-358; אנגלשטיין, עמ' 524-526
  17. ^ Peter Kenez, Civil War in South Russia, 1919-1920: The Defeat of the Whites. University of California Press, 1977. עמ' 174-177.
  18. ^ בודניצקי, עמ' 219-223.
  19. ^ בודניצקי, עמ' 252-253.
  20. ^ בודניצקי, עמ' 216.

קישורים חיצוניים

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרעות_פטליורה&oldid=24113425"