מיכאיל לרמונטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיכאיל יורייביץ' לֶרְמוֹנְטוֹברוסית: Михаил Юрьевич Лермонтов‏; 3 באוקטובר 1814 (כך על פי הלוח היוליאני, שנהג בתקופתו; על פי הלוח הגרגוריאני: 15 באוקטובר)‏ – 15 ביולי (על פי הלוח הגרגוריאני: 27 ביולי)1841) היה סופר ומשורר רומנטי רוסי, מכונה לעתים "משורר הקווקזים". לרמונטוב נחשב למשורר הרוסי הגדול ביותר בתקופה שלאחר מות אלכסנדר פושקין ועד פטירתו. באחד משיריו הידועים מ-1840, תיאר את האינטונציות שלו "חרוזי ברזל ספוגים מרירות ושנאה".

פורטרט של מיכאיל לרמונטוב מ-1837 במדי הוסר

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרמונטוב נולד במוסקבה למשפחה ממעמד מכובד, וגדל בכפר טרחאני (Тарханы) שבמחוז פנזה של היום. משערים שמוצאו ממשפחת אצילים סקוטית (Earls of Learmont). לפי עדויות, שירת אציל סקוטי ממשפחה זו בצבא הפולני, נשבה במהלך הקרבות, עבר לשירות הצאר הרוסי ונהרג בקרב ליד סמולנסק בשנת 1633.

כיוון שלא עלה בידי משפחתו להסתדר כלכלית, נאלץ אביו של לרמונטוב, כמו אביו שלו לפניו, להתגייס לצבא. בעלותו לדרגת קפטן, הוא נישא למריה ארסנייבה בת השש עשרה. שנה לאחר נישואיהם, בליל ה-3 באוקטובר 1814 (לפי הלוח היוליאני), נולד מיכאיל לרמונטוב. זמן קצר אחרי לידתו, פרץ ריב בין אביו לבין סבתו מצד אמו. האם, אשר לא הצליחה לעמוד בעין הסערה, נפלה למשכב ומתה ב-1817. לאחר מות בתה, הקדישה סבתו יליזבטה אלכסייבנה את כל זמנה ללרמונטוב הפעוט, בפחדה כי במוקדם או במאוחר יילקח הילד ממנה בידי אביו. ייתכן כי בשל הדאגה היתרה או בשל המתחים המתמשכים במשפחתו בימי צעירותו, פיתח לרמונטוב מזג שהיה יהיר ופחדני גם יחד, ואף משיכה להרס.

כילד, האזין לרמונטוב לסיפורי נוכלים וגנבים ודמיונו נשבה בידי אופיים הגס, אומץ לבם ומקומות מחייתם הפראיים. בגיל 10 הוא חלה, וכדי לרפא את מחלתו לקחה אותו סבתו אל חבל הקווקז. שם אהב לרמונטוב ילדה אשר תיאר אותה מאוחר יותר כבעלת שיער זהוב ו"זוג עיניים מלאכיות".

בילדותו המוקדמת התחנך לרמונטוב בידי צרפתי בשם ז'אנדרו; כשהתברר שאותו ז'אנדרו היה מחנך לא מוצלח, החליטה סבתו לקחת את נכדה למוסקבה. תחילה התחנך לרמונטוב בידי מחנך גרמני בשם לוי ואז נחשף לגתה ושילר, וזמן קצר אחר כך החל בלימודיו בגימנסיון אקדמי. הוא הוכיח עצמו כתלמיד מוכשר מעבר למקובל. בגימנסיון הכיר את שירתם של פושקין וואסילי ז'וקובסקי. אחת מחברותיו תארה אותו כ"נשוי לכרך עבה של ביירון". אותה נערה, יקטרינה חבוסטוביה, הייתה לאחד ממושאי תשוקתו של לרמונטוב ועליה כתב את השיר הבלתי רגיל "У Врат Обители Святой" ("בשערי משכן הקדושה"). אותה עת, יחד עם תשוקתו הפואטית של לרמונטוב, התעוררו בקרבו השנינות הארסית וההומור האכזרי. כישרונו לצייר קריקטורות תאם את יכולתו לצלוף בתלמידים בכינויים שונים.

בשנת 1830 עבר לרמונטוב ללמוד באוניברסיטת מוסקבה. באותו קיץ התרחש אסון נוסף במשפחתו: מוכה יגון בשל הריחוק מצד בנו, עזב אביו את הבית ומת זמן קצר אחר כך. מותו היווה אובדן כבד ללרמונטוב, כפי שבא לידי ביטוי בכמה משיריו: "סלח לי, הניפגש שוב?", ו"הגורל הנורא של אב ובן".

בזמן לימודיו בלט לרמונטוב בהתבדלותו היהירה והמתנשאת. הוא הקפיד להתייצב להרצאות, אך לרוב היה קורא ספר באחת מפינות האודיטוריום, ורק לעתים רחוקות לקח חלק בחיי החברה של הסטודנטים. תקופת לימודיו באוניברסיטה תמה כשלקח חלק במעשה קונדס מחוצף כנגד אחד הפרופסורים.

אירועי האוניברסיטה גרמו ללרמונטוב לשקול מחדש את בחירת הקריירה שלו. בין 1830 ל-1834 הצטרף אל בית הספר לצוערים בסנקט פטרבורג, ושם היה לקצין משמר. בתקופה זו כתב שירה אשר חיקתה את פושקין וביירון. הוא גם גילה סקרנות עזה לגבי היסטוריה רוסית ואפוסים ימי-בינימיים אשר השתקפה בשירים אודות העיר מוסקבה: השיר על הסוחר המוצלח קלצ'ניקוב ובשירו הארוך בורודינו, ובסדרת בלדות פופולריות.

תהילה וגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרמונטוב התענג על ציור נופי הרים, כמו בציור התכתשות בהרי דאגסטן (1839)

תהילתו של לרמונטוב באה אליו לאחר שירו "מות המשורר" ("Смерть поэта"), שנכתב לאחר מותו של "שמש השירה הרוסית", א"ס פושקין, בדו-קרב. בשירו טען לרמונטוב, כי לא היה זה דו-קרב אלא רצח, והאשים את הצאר ויועציו בתכנונו. השיר הטיל אשמה גם על החברה הגבוהה ברוסיה על שותפותה ברצח פושקין. השיר צייר חברה זו כ"כת מתייהרת" ו"רוצחי חירות, גאון ושם עולם" ש"סביב הכס אורבים לבלוע נתח" (הציטוטים הם מתוך תרגום השיר, שנעשה על ידי דב גפונוב). השיר ביקע את האווירה המדכאת של רוסיה בשנות ה-30 של המאה ה-19 כברק המכה בשמים צלולים; השיר הכיל כוח של נבואה מקראית, גם אם בני זמנו של המשורר ראו בו אות לאדם שאינו שפוי.

השיר אמנם לא פורסם בפומבי, אלא הועבר מאיש לאיש בהעתקים כתובים, אך הוא הגיע בסופו של דבר אל הצאר, אשר החליט לשלוח את לרמונטוב לאלתר לחבל הקווקז כקצין פרשים. כאמור, שהה לרמונטוב בקווקז כילד בן 10 עם סבתו, וכך מצא עצמו "בבית" עם רגשות סימפטיים יותר מאלו שזכר מילדותו. מידותיהם הטובות והנוקשות של יושבי ההרים אשר נגדם היה עליו להלחם, כמו גם נוף הסלעים וההרים, התבררו כקרובים לליבו. הצאר הגלה אותו אם כן, אל ארץ מולדת, אם כי סבתו לא סברה כך, והצליחה לגרום לקיצור תקופת גלותו.

לרמונטוב שהה בסנקט פטררבורג בין השנים 18381839, והתבוננותו הזועמת בהווי האריסטוקרטי, שם קיבלו אותו הנשים האופנתיות כידוען, הביאו לכתיבת מחזה הביקורת "נשף המסיכות". לאחר מכן הוחזר לצבא הקווקזי.

עד 1839 השלים את הרומן היחידי שלו באורך מלא, "גיבור דורנו", אשר תיאר באופן נבואי את הדו-קרב בו קיפח את חייו ביולי 1841. יש הטוענים כי גם דו-קרב זה היה רצח שהוזמן על ידי הצאר, שרצה להיפטר מהמשורר המרדן, אך יכול להיות כי גם אופיו היהיר של לרמונטוב תרם להחשת הסוף. רבים מפיוטיו המעולים נתגלו לאחר מותו בספרון הכיס שלו.

מותו והרקע למותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרמונטוב מת בדו-קרב ביולי 1841.

חרף כישרונו העצום של מיכאיל יורייביץ', החן הטבעי שבו ניחן והלבביות הרבה אך הספורדית מאוד כלפי חבריו, האיש היה בלתי-נסבל בעליל. לרמונטוב תמיד נזקק לקורבן זמין לטנף עליו, והצורך הזה רק הלך וגבר משנה לשנה. בדרך-כלל, בשלב כלשהו, כשהשתכנע שהלצותיו פוצעות באמת, הוא נהג לעצור ולהתנצל. אבל הגיע היום שבו הגזים.

רוצחו, רב-סרן בדימוס ניקולאי סולומונוביץ' מַרְטִינוֹב, נמנה עם חוג חבריו הקרובים. השניים למדו ביחד באקדמיה הצבאית, נהגו לצאת יחד למסעדות, לרמונטוב הכיר היטב את משפחתו, נכרך אחר אחת מאחיותיו (ששימשה, כך נראה, השראה לדמות הנסיכה מרי ב"גיבור זמננו", בעוד שמרטינוב עצמו זכה בכפיל המשפיל בדמות גרושניצקי באותה היצירה), ותועד כשמח ביותר לנוכח פגישתם המחודשת בקווקז – 20 דקות לאחר הגעתו למלון בפיאטיגורסק ב-25 במאי 1841, הוא כבר שלח לקרוא לו. חודשיים ויומיים לאחר מכן – מרטינוב השחיל קליע בחזהו.

בין לבין – לרמונטוב התעלל בו ללא לאות. הוא נטפל למנהגו של מרטינוב להתהלך בלבוש צ'רקסי מסורתי, ופרץ בסדרה של מכתמים, קריקטורות ולעג פרוזאי פשוט כלפי "בן ההרים" ו"האיש עם הפגיון". מרטינוב עמד בכך בגבורה מאופקת במשך חודשיים, מנסה מדי פעם בפעם להשקיט את מבול העלבונות – ללא הצלחה. העדים מספרים שבערב ה-25 ביולי, כששניהם מתארחים באחד מבתי החברה הגבוהה המקומית, לרמונטוב שחרר איזו הלצה תורנית לעבר מרטינוב והלה החוויר, ניגש אליו והפטיר: "כמה פעמים כבר ביקשתי ממך להניח לבדיחות שלך בנוכחותן של הגברות!". מיד אחר-כך התרחק, מבלי שלרמונטוב זכה להשיב דבר. בצאתם מן הבית, מרטינוב שוב ניגש למשורר, והפעם דיבר אליו בשקט ובצרפתית: "אתה יודע, לרמונטוב, שסבלתי תדיר את הלצותיך, אך איני אוהב כשחוזרים עליהן בנוכחות גברות". לרמונטוב, בניגוד להרגלו להתנצל לנוכח כעס מופגן, השיב בנימה רוגעת את המשפט הגורלי, שבמוסכמות החברתיות של התקופה יכול היה להביא אך ורק לתוצאה המתבקשת: "אם אינך אוהב זאת, דרוש ממני סיפוק [מילת הקוד לדו-קרב]". מיד לאחר מכן מרטינוב הזמין אותו מפורשות ונקבע היום – 27 ביולי.

וכאן התחילו הצרות האמיתיות, בדמות העדים שנבחרו. לעדים בדו-קרב יש תפקיד חשוב מאין-כמותו: הם נדרשים להשקיע מאמצים במציאת פשרה שתבטל את הצורך בקרב, הם קובעים את התנאים לעריכתו, הם מנהלים אותו בפועל, והם אמורים לטפל בתוצאותיו – כולל הגשת העזרה הרפואית הנדרשת.

העדים שנבחרו לדו-קרב בין מרטינוב ללרמונטוב, היו צעירים פוחזים שהתרשלו בתפקידם לחלוטין: ראשית כול, כולם היו חבריהם של שני היריבים, ולכן שכחו אפילו לחלק תפקידים ביניהם – מי אחראי למי; הם לא הצליחו לפשר בין הניצים; לא הכריעו בשאלה החשובה – מי הוא המזמין ומי הוא המוזמן לדו-קרב (למזמין ולמוזמן היו זכויות וחובות שונות בנוגע לתנאי הלחימה, אך במקרה הזה – חרף העובדה שמרטינוב יזם, המשפט הגורלי של לרמונטוב לא יכול היה להתפרש אחרת מהזמנה לדו-קרב); הם לא הביאו איתם רופא וגם לא הצליחו להביא אחד בתום הקרב; והדבר שהיה אולי הגרוע מכולם – הם לא דאגו לסטריליות של הזירה – בניגוד למקובל, היו שם צופים, מה שפגע אנושות באפשרות לסיים את הקרב באורח פורמלי (ירייה באוויר או דומיה). באופן כללי ולפי עדותם שלהם – הם ממש לא האמינו שמישהו מן הלוחמים מתכוון לירות על-מנת להרוג, והתייחסו בביטול לכל העניין. זאת, חרף העובדה שמרטינוב זה עתה יצא משורות הצבא בנסיבות מעורפלות, לא נהנה ממוניטין של אדם נועז ובנסיבות הקיימות – עמד על הקצה, חרד מאוד לכבודו הפגוע, בעוד שלפי כל העדויות, לרמונטוב עצמו התייחס לעניין בביטול, ולא התכוון לירות ביריבו.

המרחק נקבע לשלושים פסיעות, ו"המחסום" - הטווח הסופי, השטח המפורז, שהיריבים המתקרבים לא רשאים לעבור אותו, - לעשרה צעדים. אחרי מתן האות, מרטינוב פסע קדימה, עד ל"מחסום", כשהוא מכוון את נשקו לעבר לרמונטוב. לרמונטוב, לעומת זאת, נשאר לעמוד במקומו, ידו מושטת קדימה, מרפקו כפוף, והאקדח פונה כלפי מעלה – תנוחה של לוחם דו-קרב מנוסה, שבה היד והמרפק מגנים במידת מה על פלג הגוף העליון. מרטינוב ירה – הקליע ניקב את לבו ואת ריאותיו של לרמונטוב ועף החוצה. המשורר התמוטט בלי ששחרר ירייה, ומת בתוך זמן קצר, אגב ניסיונותיהם האיטיים והכושלים של חבריו להביא מן העיר הסמוכה רופא.

הקיסר, ניקולאי הראשון, בקבלו את החדשות על מות המשורר הסורר, שחרר שתי הצהרות. הראשונה הייתה המקבילה הרוסית ל"כּוּל כּאלב ביג'י יומו", אך לאחר שאחותו הגדולה, נסיכת הכתר מאריה פאבלובנה, מיד גינתה את דבריו, הצאר שינה נימה והודיע לאנשי חצרו: "רבותיי, התקבלה ידיעה על כך שהאיש שעשוי היה להחליף לנו את פושקין – נהרג."

מרטינוב נשפט במשפט צבאי ונידון להורדה לדרגת טוראי ולביטול זכויותיו כאציל, אך הקיסר המתיק את עונשו לשלושה חודשי מחבוש וכפרה כנסייתית.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלווייתו התקיימה ב-17 ביולי (29 ביולי) 1841 בבית העלמין הישן של פיאטיגורסק. 250 יום לאחר מכן, ב-21 בינואר 1842 האציל ארסנייב פנה אל הצאר בבקשה להעביר את גופת המשורר לכפר טרחאני. לאחר שהצאר אישר זאת, הועברה גופתו ב-21 באפריל (3 במאי) 1842 לכפר טרחאני. הוא נקבר סמוך לקבר סבו והוריו ב-23 באפריל (5 במאי) 1842.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שד יושב בגן (1890), ציור של מיכאיל ורובל ליצירתו של לרמונטוב "שד".

במהלך חייו פרסם לרמונטוב רק כרך דק של אוסף שירים (1840). שלושה כרכים, אשר קוצצו בידי הצנזורה, פורסמו שנה אחרי מותו. שיריו הקצרים נעים בין יצירות פטריוטיות זועמות כמו ארץ אבות ועד הערצה פנתאיסטית של הטבע החי (אני יוצא לבדי אל הדרך). לרמונטוב "הואשם" בכך שפיוטיו המוקדמים היו נגועים ילדותיות, מפני שעל אף שליטתו המיומנת ברזי השפה, היא פונה יותר אל צעירים מאשר אל הבוגרים. אולם האווירה הרומנטית של ההתפכחות הייתה אשליה שבה היה שקוע יתר על המידה בעצמו. הוא ניסה לנתח ולהביא אל האור את הסיבות העמוקות ביותר לאי שביעות הרצון המטפיזית שלו עם החברה ועם עצמו.

שורשים פטריוטיים ופנתאיסטים בשירתו הביאו לתהודה בלתי צפויה בספרות הרוסית המאוחרת. בוריס פסטרנק לדוגמה, הקדיש את אוסף שיריו מ-1917 לזכר שיר אחד חשוב של לרמונטוב, שד. זהו שיר ארוך ובו כמה משורותיה היפות ביותר של השפה, אשר לרמונטוב שיכתב מספר פעמים עד מותו. השיר מהלל את הלהט של "הרוח האינסופית של האתאיזם" אל "עלמת ההרים", והוא נאסר לפרסום במשך עשורים. אופרה עשירה של אנטון רובינשטיין על נושא זהה נפסלה גם כן בידי צנזורים שסברו כי יש בה חילול הקודש.

בזכות הרומן היחיד שכתב, לרמונטוב נחשב אחד האבות המייסדים של הפרוזה הרוסית. גיבור דורנו הוא למעשה אוסף סיפורים תפור היטב הסבים סביב דמות יחידה, פצ'ורין. הסיפורים הקצרים קשורים בצורה מורכבת כך שהקורא יכול לעקוב אחר מעשיה השטחיים של הדמות ועד להבנת הפילוסופיה שלה ושורשי התנהגותה המסתורית לכאורה. מבנהו החדשני של הרומן עורר השראה במספר יצירות, כמו ברומן פנין (1955) של ולדימיר נבוקוב.

כתביו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומי יצירתו לעברית:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לרמונטובמצירי, דבר, 16 בפברואר 1940.