לדלג לתוכן

דוד שמעוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דוד שמעונוביץ)
דוד שמעוני
לידה 25 באוגוסט 1891
בוברויסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בדצמבר 1956 (בגיל 65)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דוד שמעוני (שמעונוביץ'; 22 באוגוסט 188610 בדצמבר 1956) היה משורר, סופר, מחנך ומתרגם עברי, מחשובי המשוררים בתקופת התחייה ומגדולי משוררי היישוב. חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשי"ד (1954). נודע בעיקר בעבור האידיליות שלו - שירה ארצית נשגבת המהווה הימנון לכוח התחדשותה של האומה במולדתה ולהווי החלוצי של נפש אנשי העלייה השנייה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד לניסן שמעונוביץ' ולמלכה לבית פרידלנד בשנת 1886, כ"א באב תרנ"א בעיר בוברויסק שבפלך מינסק (רוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). הוא למד בחדר ואצל מורים עבריים, קרא הרבה, ובשנת תרס"ב פורסם שירו "שיחת רסיסים" בשבועון הילדים "עולם קטן" של בן אביגדור. בשנת תרס"ג פרסם מספר שירים בעיתון "הזמן" שיצא בסנקט פטרבורג, ומשנת תרס"ד ואילך הודפסו שיריו ב"לוח אחיאסף", בעיתון "השילוח" ובעיתונים ומאספים עבריים אחרים. במשך תקופה קצרה עסק בציור כרזות מהפכניות ברוסית. במשך כשנתיים-שלוש כתב גם שירים ביידיש, ואף הדפיס כמה מהם בעיתונים "אונזער וועג" ("דרכנו"), "פאָלקס שטימע" ואחרים. בשנת 1908 (תרס"ח) קיבל את תעודת הבגרות, אך בשל הגבלת מספר הסטודנטים היהודיים (הנומרוס קלאוזוס) לא התקבל לאוניברסיטה.

עלייה ראשונה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
ש"י עגנוןדוד שמעונייוסף חיים ברנראלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לאחר חג השבועות תרס"ט (בשנת 1909) עלה שמעוני לראשונה לארץ ישראל, ושהה בה כשנה. בארץ עבד כשומר בכרמי רחובות וכקוטף תפוזים בפרדסי פתח-תקוה. חברו לעבודה היה א. ד. גורדון, שהשפיע עליו באישיותו ובדרכיו. שמעוני התיידד ידידות נפש עם הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה מקריא לפניו את כתביו, וזמן-מה היו חברים לחדר אחד. בחודשיים האחרונים לשהותו בארץ, טייל בכל הארץ "מקסטינה ועד ראש פינה". לדברי שמעוני, שנה זו של עבודתו בא"י נחקקה בליבו לעולם, והוא הגדירה כשנה המאושרת בחייו[1]. מאז, שירתו הייתה ניזונה מרשמים שנקלטו בו בימים ההם, ולא בכדי המבקרים זיהו את יצירתו עם העלייה השנייה.

לימודים אוניברסיטאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב תר"ע (בשנת 1910) שמעוני יצא מהארץ על מנת להמשיך את לימודיו בגרמניה, ולהתכונן למלאכת ההוראה בא"י[1]. הוא ביקר את הוריו ברוסיה, ובאותה שנה פורסם ספר שיריו הראשון "ישימון". בשנת 1912 נסע לגרמניה ללימודים גבוהים. עד שנת 1914 למד בלשנות שמית ופילוסופיה באוניברסיטאות ברלין, היידלברג ווירצבורג. בסיום לימודיו התכוון לחזור ארצה, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לחזור לרוסיה, ושהה באודסה ובסנקט פטרבורג. עם פרוץ מהפכת אוקטובר עבר למוסקבה, ועבד בהוצאת שטיבל.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"א (1920), לאחר ניסיונות רבים, הצליח לעזוב את ברית המועצות ולחזור לארץ ישראל. בתחילה התגורר במושבה רחובות, ובמשך שלוש שנים היה עסוק ביצירה ספרותית פורייה. באותה עת ניגשה הוצאת דביר להוצאת מבחר כתביו. בשנת 1925 עבר לתל אביב ובה שימש מורה לעברית ולספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה". עד אחרית ימיו עסק בהוראת תנ"ך וספרות עברית בבתי ספר תיכוניים. כן עסק בתרגומים ממיטב ספרות העולם (טולסטוי, היינה, לרמונטוב ועוד). הוא היה חבר ועד הלשון העברית משנת תרפ"ו (1926) וחבר האקדמיה ללשון העברית מיום היווסדה. בהמשך שימש יושב ראש אגודת הסופרים העבריים.

יצירתו של שמעוני כוללת שירים ליריים, פואמות, אידיליות, משלים, הגיונות, רומן, תרגומים, וסאטירה. הוא זכה בפרס ביאליק לספרות לשנים 1936 ו-1949, בפרס אוסישקין ב-1945, ובשנת 1954 (תשי"ד) הוענק לו פרס ישראל לספרות יפה.[2] הוכרז כזוכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשט"ז על תרגום לרמונטוב,[3] אך נפטר, והפרס הוענק למשפחתו ב-1957.

קברו של דוד שמעוני בבית העלמין טרומפלדור

בתקופת היישוב ובשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, ליצירתו של שמעוני הייתה השפעה גדולה על הנוער הישראלי, ומערכת הערכים שבשיריו עשתה רושם עז על לומדיה. כתביו נכללו בתוכנית הלימודים בבתי ספר בארץ, וארכיונו כולל חיבורים רבים של תלמידים על יצירותיו, ומכתבים שקיבל מתלמידים שלמדו את יצירתו[4].

דוד שמעוני נפטר בתל אביב ב-ו' בטבת תשי"ז, 10 בדצמבר 1956.[5] נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בצמוד לקברו של המחנך פנחס שיפמן (בן-סירה).

בתל אביב (רמת אביב), רמת-גן, באר שבע, רחובות, הרצליה, חדרה, חולון, וירושלים נקראו רחובות על שמו. ישנם בתי ספר יסודיים, הקרויים על שמו, בגבעתיים ובפתח-תקווה; ובית ספר תיכון בהרצליה.

שירת שמעוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעוני כתב: "ושיריי לאלה שיחד עמהם / תעיתי בציה בלי הרף ודמי / שיחד עמהם בחשכת נדודים / הדלקתי אבוקות ממוחי ודמי". בתחילת דרכו, או בתקופה הראשונה של יצירתו, היה המשורר העברי המלנכולי ביותר והשקט ביותר, אשר נדד בינות סער ודממה בארצות-נכר ובחלומותיו, התבודד ושר שירי טבע ונוף, שירת נכאים לאומה ושירת כיסופים למזרח, עד שמצא את גאולתו במולדת החיה ובאחיו בני זמנו.

כתבה רחל כצנלסון: "קרה לו מה שקרה לרבים שאינם סופרים: פרק החיים שבחוץ-לארץ הוא מעין הקדמה, שלפעמים גם אינו מכיל את העיקר שבאדם. ואחריו, בתוך הארץ - תקופת היצירה, פריחת הכוחות, והשיבה למקור"[6].

איכה את טעמה אתאר, אביע את רז מעדניה?
ארץ ישראל של מטה עם ארץ ישראל של מעלה;
רינת האביב בטבע: בהרים, בפלגים, בלבבי,
יחד עם אביב של תקופה, של אומה מחדשת נעורים;
נועם המגע החושי באדמת מולדת נכספת,
יחד עם מגע הרזים בכנף המשיח, בסתרי
משאת הנפש של דורות משוועים לפלא-הגולה,
זו שתרענן העולם, פני כל החיים תחדש,
דמי כל העתים ודמעתן תדיח בזוך נשימתה...

דוד שמעוני
דימוי דיוקנותיהם של דבורה בארון, ומימין לשמאל: הרב קוק, ש"י עגנון, דוד שמעוני, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל

חיים תורן כתב עליו - "שירת שמעוני היא שירה לירית הגותית עשירת הציור והניגון, שנחצבה בליבו במרחבי שדות וכרמים מזהיבים, בדומיה העמוקה של ירק עצים, לחש עשבים, ציוץ ציפורים ותכלת הרקיע; ובלילות חורף ארוכים, עת נדדה השינה מעיניו, והתמזג בנפשו הצער הישראלי עם הצער הכלל-אנושי; שירה המבקשת מחסה ומשען בסוד הדממה, ותופסת את השלווה הנצחית שבחיים; ובאותה מידה שירה לאומית אפית היא, הדבקה בהוויה הישראלית על יגונה ושמחתה, יודעת לזעוק ולהוכיח, כמו גם לנחם ולעודד, ומטיפה, גם בשעות קודרות בחיי האומה ובתנאים קשים ומדכאים, לזקיפות-קומה, ולביטחון ולאמונה בנצח ישראל"[7].

באידיליות "ביער בחדרה", "מלחמת יהודה והגליל", "כרמית", "יובל העגלונים", "היורה", "לקט", "שיאונה", "מצבה", "על הגג", "רסיסי לילה", ועוד, שמעוני הביע, בציורי טבע נפלאים ובמראות נוף נשגבים, בהומור ובחדוות-חזון, את חרדת הצמיחה והאמונה בהשתרשות הפלאית של האומה במולדתה, את הגבורה העילאית והתעוזה של החלוצים, את ניגוני הנפש של אותם חולמים ענווים, את שמחת העמל ופריו, את הנס של טבע ואדם הכרוכים יחדו בטהרתם, ואת הצווים המוסריים של התאחזות, הסתפקות במועט, והתמדה. האידיליות של שמעוני הן שיר מזמור לכוח התחדשותה של האומה, לתפארת לבלובה וצמיחתה, לימים גדולים ופלאיים[7]. ביצירות אלו יצא מרשות השירה של היחיד והיה לפה לציבור שלם, על כן כה נתחבב בהן על הציבור.

דוד שמעוני ותלמידיו בגימנסיה הרצליה, 1936

כתב חיים הררי: "האידיליות הנפלאות מן החיים המתרקמים בארץ הן גוּלת הכותרת של שירת שמעונוביץ... הומור טוב ובריא מהלך בין שורותיו. ציורי טבע מקסימים. הסתכלות חיה וחדה. אוזן קשבת לכל צליל חדש בנגינת ישראל על אדמתו. ועל כל אלה פשטות מפליאה, בהירות סגנון וצורה, שלא הייתה כמוה בשירתנו עד היום"[8].

ומנחם ריבולוב כתב: "גיבורי האידיליות של שמעונוביץ הם פועלים, שומרים - ופייטנים. הם תמימים, פשוטים, חסידים - וחכמים, וגם 'לצים חביבים יקרים'. הם אנשי-בראשית כי בארץ האבות התחילו מבראשית. וכאנשי-בראשית חסונים הם באורך-רוחם, נהדרים באמונתם, גדולים באהבתם ונפלאים במסירותם. פייטני חיים הם, צנועי-הגות-ועלילה, ממעטי-דברים ומרבי-תפארת"[9].

שירת שמעוני מתאפיינת בפשטות, שורשיות וממשות מזה; ובשגב, חגיגיות, ודמיון אמנותי מזה.

לדעת דוד שמעוני, ארבע מדרגות בשירה: דומם, צומח, חי, מדבר; ורק המדרגה הרביעית היא הראוייה לשם שירה. תפקידו של המשורר אינו רק לחשוף את נפשו לקוראיו, כי אם לגלות את נפשם הם, לשמש אספקלריה למחשבותיהם. אין עיקר השירה ביטוי עצמי, אלא דיבוב שפתי אילמים, מציאת הצינור לגילוי נפש הזולת[10].

כתב יעקב פיכמן על שירת שמעוני: "זאת הייתה השירה הראשונה שמתוכה עלה אורה של ארץ ישראל, בחן ובהומור של חוויה גדולה, ועל פי התחלה זו בלבד אפשר היה להכיר, כי לאדמת ארץ ישראל קם משורר שלא היה עוד כמותו. הייתה זו חדוות השב וראיית השב. ארץ-ישראל עשתה את שמעוני למשורר גדול, שמיצירתו למדנו להכיר ולאהוב את ארץ חמדתנו... איש לא הכיר כמוהו את ההווי החדש, את אושר העולם ואת נפש אנשי העלייה השנייה, כמוהם רחש אהבה לכל צמח ועוף, כמוהם הרגיש את שמחת הגאולה שכל עובד נושא עמו. בהם הכיר את הנס שנתרחש, הנס שעתיד להתרחש. מכאן החדווה הגדולה, האמונה הגדולה, העולות מכל אידיליה שלו"[11].

כָּל שָׁעָה יָפָה לַהַתְחָלָה,
לְהַתְחָלָה כָּל רֶגַע יָפֶה!
וְאַל תִּבְכֶּה עַל זְמַן שֶׁכָּלָה,
וְאַל יְפַתְּךָ הַלֵּב הָרָפֶה!

דוד שמעוני, תש"ח (1948)

האידיליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביער בחדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלים כורתים עצים ביער חדרה (בשנות ה-30)

האילידיה "ביער בחדרה" (תרע"ד - 1914) היא אפוס בחרוז לבן על אנשי בראשית, יום עבודה של חבורת חלוצים חוטבי-עצים ביער חדרה, בה קדחת המלריה הפילה חללים. האידיליה, שחוברה לעילוי נשמת יוסף זלצמן ששמעוני הכיר ביער בחדרה, מורכבת משלוש סצנות המתרחשות בהתאמה בבוקר, בצהריים, ולעת ערב (להלן סיכום תמציתי):

על רקע עיגולי אורות זהובים הגולשים מבעד לענפים, וריחות חריפים משכרים הנידפים מפרדסים רחוקים, חבורת חלוצים חוטבי-עצים אוכלת פת שחרית. החבורה כוללת בחורים חסונים, ובהם נפתלי, הלץ שבחבורה, ואת רב פנחס, שזרקה שיבה בזקנו. הם מחכים ומתלוצצים על ברלה הצנום, האוהב אהבה כבירה את פלאי תבל מסביב, שהלך להביא להם מים ונעלם. בביצה שורר בן-ארצי, איש פלאי ומוזר, שעם שחר קם ונוטע אילנות בביצה. החוטבים מתנערים מהארץ, והיער מתמלא ברננת עבודתם. ברלה בא מדדה ולפניו חמורו ופח מים מקשקש...

ברלה זה ימים חולה, ועוסק בעבודות קלות של הובלת המים ובישול דייסא בערב בשביל החבורה הרעבה. הוא שוכב לו פרקדן בצל אקליפטוסים עבים, ונזכר במראות האביב שראה עת טייל ל"זכרון יעקב" הקרובה. דוני, שעלה מגדות דון לארץ, מקונן על עצי האקליפטוס שנאבקו עם מלאכי מוות ויכלו להם, ועתה כורתים אותם, לבבו עליהם. ואלי היער מקשיבים לשיחו העגום והלוהט. נפתלי מזרזו להתז בקרדומו סעיפים ושוכות, והיו הענפים לקרשים, והקרשים לרהיטים לקשט טרקליני תל-אביב. מבעד לדומיה נשמעת הלמות קרדומים ושריקת משורים, ויצא הקול למרחקים. שמע ההד איש חדרה העובד בשדהו, ושחק: "אלה חוטבי-עצים, מתקני עולם שלנו". ונפל ההד גם בביצה, שם בודד לנפשו בן-ארצי נוטע ומרכיב אילנות. ושמש מסביבו תייבש רגבי-אדמה עד יהיה הברק להמה...

רב פנחס נשען על עץ ומתפלל. הוא יודע שכמערב הדועך גם נדעכים חייו הנלאים, כבר עייף לבו מחלומות ובצקו רגליו מנדודים, ודשאים לא פעם כבר צצו ונבלו ושבו וצצו מגבעת העפר הקטנה בה נטמנה רעיית נעוריו. החבורה קמה ומתקנת עצמה לדרך. נפתלי מכריז על החבורה, לקול תרועות חבריו, כמפלגת חוטבי-העצים, מפלגה חשובה ונעלה, שבראשה רב פנחס. השחקים מאפילים בדממה, וקולו של נפתלי רועם שנית: "אחים, הבה נזכור ברעדה גיבורי חדרה הטהורים, לחומי אדי הקטב וחללי חרב וחיצים". הבחורים נדמו וקדרו, אולם כאן נדחק רב פנחס וקרא: "לא עת לנו עתה להתעצב ולא ביגון נעטר את זכרם, בשמחה ובגילה נעבודה ובשמחה ובגיל נפקדמו!". להצעתו, כל החבורה כאחד, איש איש וגרזנו בחגורתו, מתחילה לרקד במעגל, ועיני רב פנחס אורו וקלו גם רגליו כמו קלו... והמחול מתלהב וגובר... וחמורו של ברלה תוהה: מה היה לברלה הדייקן והמתון, כי הנה יסתובב במעגל וישכח את אבוס חמורו? ויצרח עוף ערב מרחוק, וענני מערב החווירו ויצקו את זהבם האחרון...

יובל העגלונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושבה רחובות

האידיליה "יובל העגלונים" (תרפ"ב - 1922) חוברה בהשראת המושבה רחובות והעגלונים של דגניה א', ומורכבת משני פרקים. הפרק הראשון עוסק בתיאור המושבה "חצרות", על פער הדורות בין אבות ובנים, על הדמיון בין העולים הוותיקים כשהיו צעירים לבין העולים הצעירים החדשים, ועל המרחק בין חלומות הגאולה שרקמו מחוץ לארץ לבין המציאות בארץ. הפרק השני עוסק בחגיגת יובל העגלונים ב"גבעת גורן", שמשתתפיה עגלוני המושבות, יושבי הגבעה, פועלים ממושבות יהודה הקרובות, ונערות המושבה "חצרות". הנשף כולל דרשות, ריקודים, ונאומים, הנחתמים בנאום הרועה בן-ארצי, המעודד את העגלונים להמשיך קדימה בדרכם על אף הקשיים, ואומר להם: "חורשים זה שמכם הנכון, לכם מפללת הארץ..  חירשו יקרים, ורונו! במקום שמה ירון החורש, קוצים ירכינו את ראשם ואבני השדה ישלימו". בן-ארצי נעלם בין אוהלי הגבעה, והחוגגים גולשים למטה. האידיליה נחתמת בפסקה הבאה:

עגלונים בכפר-סבא (שנות ה-30)

עוֹד בְּדוּמִיַּת הַלַּיְלָה קוֹל נִשָּׂא, קוֹל שִׁירָה עֲמוּמָה,
שָׁרוּ בַּשְּׁבִילִים הָרְחוֹקִים הָאוֹרְחִים הַשָּׁבִים לְבֵיתָם.
בְּרַק לַפִּידֵיהֶם עוֹד הִבְהֵב מִבַּעַד לַעֲרָפֶל הָרָחוֹק,
אַךְ עַל הַגִּבְעָה כְּבָר הָיְתָה דּוּמִיָּה תַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה.
רַק הָעֶגְלוֹן הַמְשׁוֹרֵר עוֹד יוֹשֵׁב בְּפֶתַח הָאֹהֶל,
מַבִּיט לַפִּרְפּוּר הַחַי, הַחֲגִיגִי שֶׁל כּוֹכְבֵי הַנֶּצַח,
צוֹדֶה מִבְּעַד לַעֲרָפֶל אֶת בְּרַק הַלַּפִּידִים הָרְחוֹקִים,
מַקְשִׁיב לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה, לַשִּׁיר הַמִּתְרַחֵק וְגוֹסֵס,
מַאֲזִין לִבְכִי הַשּׁוּעָלִים, וּפִתְאוֹם הוּא רוֹאֶה בֶּחָזוֹן:
שִׁמְשׁוֹן... שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים... לַפִּידִים... וְנָמוֹג הֶחָזוֹן,
עֵינָיו נִסְגָּרוֹת, אַךְ בְּהִירִים וְעֵרִים פִּי שֶׁבַע כּוֹכָבִים...
רִנָּה עֲמוּמָה עֲרֵבָה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים..."
מִי זֶה הַשָּׁר שִׁיר הַפְּלָאוֹת? הַאֻמְנָם בֶּן-אַרְצִי הַשּׂוֹחֵק
שְׂחוֹקוֹ הָרַךְ וְהַטָּמִיר בֵּין כּוֹכְבֵי הַלַּיִל הַנִּשְׂגָּבִים?
הַס! הִנֵּה הוֹמֶה הַיָּם , יָם הַגָּדוֹל... הוּא מַקְשִׁיב בִּשְׁנָתוֹ,
רֹאשׁוֹ צוֹנֵחַ לָאָרֶץ וּבַת-צְחוֹק נַעֲלָמָה עַל שְׂפָתָיו...

דוד שמעוני, "יובל העגלונים"

מאגדות צפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מאגדות צפת" (תרפ"ב - 1922) הן פואמות, הבנויות מבתים מחורזים בני שתי שורות קצרות, המספרות באופן ציורי פשוט אגדות-עם שבמרכזן הקדושה של העיר צפת. ביניהן: "צפורים", "בשלמי", "קבלת שבת", "קידושין".

מצבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידילה הטרגית "מצבה" (תרצ"ו - 1936), הנחשבת לפסגת יצירתו של שמעוני, עוסקת בערכים של אנשי העלייה השנייה. היא מספרת את סיפורו של כתריאל, שמצא לו חלקה שוממה על גבעה נישאה מסולעת רחוקה,  שאיש לא רצה להתאחז בה; ובכך קיים את תורת ארץ ישראל, העומדת על שלושה דברים: התאחזות, הסתפקות במועט, והתמדה. כעבור זמן-מה נשמע מטירת-הגבעה צחוקה של אשה, "עזר כנגדו" בכל עמלו. הכיכר התמלא קולות עליזים, וכנפיים לבנות הבהבו בין אילנות ירוקים. כתריאל שמח בחייו האידיליים, ומצפה ליום בו אשתו תלד לו בן ואפילו תאומים, כי רבה העבודה במשק. כתריאל ואשתו חיים כשכורים מחדוות-היצירה, עד שששמיהם הזכים קדרו: אשתו מתה בלדתה ופרי בטנה בקרבה. כתריאל מוכר את המשק, ונע בארץ להרוויח כספים  כדי להעמיד מצבת-שיש על קבר רעייתו. הגלגל הולך ומסתובב. כתריאל נפצע קשה בעומדו על המשמר בפרדס. לפני מותו הוא אומר לחברו:

הגע בעצמך: קודם כל הפרתי
מדת הסתפקות במועט: דווקא
מצבה של שיש.
אולם עבירה גוררת עבירה;
האומנם התמדה
תקרא למעשה הלזה, לעזיבת
גבעת סיפוחי? -
וכך אומרת התפילה:
ואם חסר אחת מכל סמניה חייב
מיתה. התבין?

דוד שמעוני, "מצבה"

אותה שעה, שעת גסיסה, דומה היה כתריאל לדמותו בבואו ארצה. פניו קרנו וחזהו התנשא בכבדות וכטל גן-עדן היה מרטיבו. כתריאל לא רצה שיעמידו מצבה על קברו, רק אורן יאהיל על קברו, קבר של חלוץ אלמוני...

"מצבה" זיכתה את שמעוני בפרס ביאליק. שופטי הפרס - שאול טשרניחובסקי, יעקב כהן, א. א. קבק - כתבו: "היצירה הזאת נותנת ביטוי עז להלך-הרוח של תקופת העלייה השנייה. היא יצירה טיפוס שלם של חלוץ עברי בארץ, העשוי לשמש סמל לכל הדור הצעיר על לבטי נפשות הצמאים להתחדשות פנימית ולגאולת האומה על ידי ברית הדם והזעה עם אדמת האבות. היא משמשת מבע לכל ההירואיקה והדרמטיות שמתגלות לפנינו מתוך פרשת חייו של היחיד הקושר את גורלו עם גורל האומה בארץ מולדתה. יצירה זו עשירה בסגולות פיוטיות, כמו ציוריות פלסטית, תמונות הנוף הארצישראלי והנוף הנפשי של החלוצים בגוונים בהירים ועסיסיים, לשון עשירת גוונים".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר השנה של ארץ ישראל, (ביחד עם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ו-ד"ר אברהם צפרוני), הוצאת הסתדרות הסופרים העבריים בארץ-ישראל, תרפ"ג-תרפ"ו (1923–1926).
  • דבר המשורר דוד שמעוני על חיים נחמן ביאליק, < במלאת 20 שנה לפטירתו >, מושב הוועד הפועל הציוני, מו"ל: לא ידוע, ירושלים, 1954.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 ראיון עם שמעוני ב"הארץ" 7 באוגוסט 1936, וספרו "פרקי זכרונות"
  2. ^ נתן גורן, ש"י עגנון– דוד שמעוני: שניים שזכו בפרס ישראל תשי"ד לספרות יפה, מעריב, 14 במאי 1954.
  3. ^ פרס טשרניחובסקי לשמעוני ושפאן, מעריב, 2 בדצמבר 1956.
  4. ^ דן לאור, הופעתו של דוד שמעוני על רקע תקופת העלייה השנייה, דפים למחקר בספרות 8, 1991-92, עמ' 270-253
  5. ^ דוד שמעוני למנוחות, דבר, 12 בדצמבר 1956.
  6. ^ רחל כצנלסון, בן ארצו, דבר, 3 בדצמבר 1936
  7. ^ 1 2 חיים תורן, שירה לשמה : קוים לדמותו הפיוטית של דוד שמעוני, בצרון ל"ז, חוברת ג, טבת תשי"ח, עמ' 138-135
  8. ^ חיים הררי, "דוד שמעונוביץ (לחצי יובל שירתו)"
  9. ^ מנחן ריבולוב, דוד שמעונוביץ - משורר האידיליה הארץ-ישראלית, הדואר, 15 בנובמבר 1946, עמ' 58-56
  10. ^ אברהם באלט, משורר ההתרפקות על המולדת, הצופה, ב' בשבט תשי"ז, עמ' 5
  11. ^ יעקב פיכמן, לזכרו (מבוא למסה), דבר, ט' בשבט תשי"ז, עמ' 5


הקודם:
אברהם פריימן
פרס ביאליק לספרות יפה
1936
הבא:
יעקב שטיינברג
הקודם:
מקס ברוד
פרס ביאליק לספרות יפה
1949
הבא:
שמואל יוסף עגנון