וורדר קרסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרסון מיכאל בועז ישראל

וורדר קרסון (Warder Cresson, ידוע גם בשמו העברי: מיכאל בועז ישראל בן אברהם, 13 ביולי 1798 פנסילבניה - 27 באוקטובר 1860 ירושלים), הראשון שכיהן לתקופה קצרה כקונסול של ארצות הברית בירושלים, גר צדק ותומך נלהב של ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וורדר קרסון נולד בפנסילבניה שבארצות הברית למשפחה עשירה מזרם הקווייקרים וממוצא צרפתי. סב-סבו, פייר קרסון, היה צרפתי שהתיישב בהולנד והגיע לעולם החדש באמצע המאה ה-17. כבר בילדותו היה שקוע בהירהורים בענייני דת ואמונה. בשנת 1821 נשא לאישה את אליזבט טאונסנד (Elisabeth Townsend), שילדה לו שישה ילדים, והתפרנס כאיכר עשיר בפנסילבניה. בשנת 1827, כאשר היה בן 29, פרסם קרסון מסמך שבו הוא מתח ביקורת על דרכי התנהלות של חברי הקהילה הקוואקרית. בעקבות המסמך הוא הואשם בהשתייכות לכת ה'שייקרים' (The Shakers)[1], אך הוא לא נודה מהקהילה הקוואקרית. האשמה זאת חזרה והופיע במאמרים שהתפרסמו בשלבים מאוחרים יותר של חייו, ונכתב שבחיפוש אחר זהותו הדתית הוא הפך למורמוני, אדוונטיסט של היום השביעי, וקמפבליט, זרמים בנצרות שמאמינים כי חזרתו של ישו היא בהישג יד. בשנת 1830 פרסם מסמך נוסף בשם "בבל הגדולה נופלת" ('Babylon the great is falling') שבו הוא תקף את השחיתות הנוצרת לדעתו מהאופן שבו העושר מתרכז בידיהם של מתי מעט, וטען שהחברה האמריקאית עומדת בפני התפוררות אם היא לא תעבור רפורמה על פי תפיסות הנצרות. שנות ה-30 של המאה ה-19 היו תקופה של התעוררות דתית גדולה בארצות הברית, כאשר כתות רבות האמינו בביאה השנייה. בהשפעת מגעים עם הרב יצחק (אייזק) ליסר, ומרדכי עמנואל נח הגיע למסקנה שעל מנת להביא את הגאולה יש לעזור ליהודים להשתקם בארץ ישראל. בשנת 1844 פרסם קרסון ספר בשם 'ירושלים, מרכז האושר של כל העולם' ובו הציג את הדעה שהיהודים הם הכלי שדרכו תגיע הגאולה. באותה שנה השתכנע להתיישב בארץ ישראל ולהקדיש את זמנו לסיוע ליהודים שם.

מינוי כקונסול בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביקור בארץ ישראל כתב נציג פילדלפיה בקונגרס האמריקאי, אדוארד ג'וי מוריס, מכתב למזכיר המדינה ג'ון צ' קלהון, ובו המליץ למנות את וורדר קרסון כקונסול אמריקאי בירושלים, תפקיד שאותו ביקש קרסון לבצע בהתנדבות. ב-17 במאי 1844 מינה קלהון את קרסון כקונסול ארצות הברית בירושלים, מינוי שזכה לאישור הסנאט של ארצות הברית והנשיא ג'ון טיילר. בעקבות המינוי התגרש קרסון מאשתו, ובהשאירו מאחוריו אותה ואת ילדיו היגר לארץ ישראל, והחל למלא את תפקדיו כקונסול. הסופר האנגלי ויליאם מייקפיס תאקרי, אשר פגש את קרסון בתקופה זאת ציין שידיעותיו של קרסון על ארץ ישראל הצטמצמו לאלו שהוא למד מהכתובים.

תפקודו של קרסון כקונסול היה קצר ימים. לאחר שנמסר לקלהון על אמונותיו המשיחיות של קרסון, הוא שלח מכתב ב-22 ביוני 1844 לקרסון שבו ביטל את המינוי - ואולם מכתב זה לא הגיע ליעדו מכיוון שהוא נשלח לכתובתו של קרסון בפילדלפיה, ואילו זה היה כבר בדרכו לארץ ישראל. בדצמבר 1844 נודע לשגריר ארצות הברית באיסטנבול, דבני קר (Dabney Carr) שבירושלים פועל אדם המציג את עצמו כקונסול ארצות הברית, אשר מאמין בתקומת העם היהודי, ומחלק מסמכי הגנה (קפיטולציות) אמריקאיים רשמיים ליהודים בארץ ישראל שאינם אזרחי ארצות הברית. קר בתגובה דאג שקרסון לא יקבל מסמכי הכרה מהשלטונות העות'מאניים (אשר בלעדיהם לא יכול קונסול להתחיל באופן רשמי את תפקידו) והזהיר את קרסון שאם לא יפסיק להציג את עצמו כקונסול הוא יגורש מהארץ.

משום כך מקורות שונים מציינים את אורך תקופת כהונתו של קרסון בתור קונסול כחודש (התקופה שעברה עד שהמינוי שלו בוטל) או כחצי שנה.

למרות האכזבה מביטול מינוי כקונסול, המשיך קרסון לדור בירושלים.

התגיירות ומשפט השיגעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מגוריו בארץ ישראל החל קרסון להתרחק מהנצרות ולהתקרב אל רבנים יהודיים, ובעקבות כך למד עברית ותלמוד. בשנת 1847 פרסם קרסון מסמך שתקף את המסיון האפיסקופלי האנגלי על נסיונותיו להמיר יהודים בארץ ישראל לנצרות. במרץ 1848 התגייר קרסון ושינה את שמו למיכאל בועז. צעד זה גרם לצער רב לבני משפחתו. כאשר הגיע קרסון באותה שנה לארצות הברית על מנת לחסל את עסקיו שם ולהעביר את הונו לארץ ישראל, הוציאו גרושתו וילדיו צו המורה על אשפוזו בטענה שדעתו נטרפה עליו, במטרה למנוע את המהלך. במשפט הראשון שנערך הוכרז קרסון על ידי חבר מושבעים כמשוגע, אך קרסון עירער על פסק הדין והצליח להשיג משפט חוזר. משפטו של קרסון זכה לסיקור תקשורתי אדיר. 35 מבני משפחתו העידו כנגדו, אך 73 עדים, הכוללים נוצרים ויהודים העידו לטובתו של קרסון, וביניהם דמויות יהודיות חשובות כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח. בסוף המשפט קבע חבר המושבעים כי דעתו צלולה. המשפט נחשב לאחד מאבני הדרך החשובות בהגנה על חופש הדת בארצות הברית.

לאחר המשפט ויתר קרסון על חלק גדול מרכושו לגרושתו וילדיו, וחזר לירושלים. בשנת 1852 פרסם ספר בשם 'מפתח דוד' (The key of David) שבו פירט בין היתר את המניעים שלו להמיר את דתו ליהדות, וסיקור של משפטו.

חזרתו לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חזרתו לארץ ישראל השתקע ישראל בועז בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה היהודית הספרדית בעיר. במקביל החל לפעול לעידוד התיישבות יהודית חקלאית בארץ ישראל. הוא פרסם בנושא זה כרוזים ומאמרים בעיתונות ארצות הברית והחל לבצע ניסיונות בגנים בקרבת יפו, אשר שימשו כבתי ספר חקלאיים זעירים שנועדו להכשיר חניכים והעסיקו תושבי ירושלים. בנוסף פעל להקמת חווה חקלאית סמוך לירושלים - בעמק רפאים, כל זאת כחמישים שנה לפני הקמת התנועה הציונית. מאמצים אלו לא נשאו לבסוף פרי בעקבות מחסור בכספים.

הסופר האמריקאי הרמן מלוויל (הידוע בעיקר בזכות הרומן מובי דיק) פגש בו בעת ביקורו בארץ בשנת 1857 וביסס עליו את דמותו של 'נתן' נוצרי שהתגייר המופיע בפואמה 'Clarel: A Poem and a pilgramage in the holy land'.

באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19 נשא קרסון לאישה את רחל מולנו בת הקהילה הספרדית בירושלים, ולזוג נולדו שני ילדים: דוד בן ציון ואביגיל רות.

על פי יעקב יערי-פולסקין בשנותיו האחרונות נרקמו אגדות שונות סביב ישראל בועז: "היו שהאמינו כי 'בעל למופת' הוא. בעיני ההמון נתקדש האיש הזה וביקשו ממנו שיתפלל לשלום חולים וחשוכי מרפא"[2].

ישראל בועז הלך לעולמו בשנת 1860, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. הלוייתו הייתה רבת רושם והשתתפו בה כל ראשי הקהילה היהודית בירושלים. ילדיו לא האריכו ימים אחריו: דוד ציון מת בשנת 1864 ובתו אביגיל הלכה לעולמה כתוצאה ממגפת הכולרה בשנת 1865. מיקומו המדויק של הקבר אבד במשך השנים והתגלה שוב רק בעקבות מיפוי דיגיטלי בשנת 2013.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כת סודית של יוצאי הקהילה הקוואקרית, ששמה דגש על שוויון חברתי וביטול יחסי מין
  2. ^ יערי פולוסקין, "חולמים ומגשימים", הוצאת מ. מזרחי תל אביב 1967 עמ' 46.
  3. ^ נמצא הקבר האבוד של "הקונסול" האמריקאי בירושלים