ג'ון טיילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון טיילר
29 במרץ 1790; גרינווי שבוירג'יניה - 18 בינואר 1862; ריצ'מונד (בגיל 71)
Johntyler.jpg

ג'ון טיילר
שם בשפת המקור John Tyler
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הוויגית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-10
תקופת כהונה 6 באפריל 18413 במרץ 1845 (3 שנים ו-47 שבועות)
סגן אין
הקודם בתפקיד ויליאם הנרי הריסון
הבא בתפקיד ג'יימס נוקס פולק

ג'ון טיילראנגלית: John Tyler‏; 29 במרץ 179018 בינואר 1862) היה נשיאה העשירי של ארצות הברית. הוא נבחר להיות סגן הנשיא ב-1840 יחד עם ויליאם הנרי הריסון, ולאחר מותו של זה באפריל 1841, הפך לנשיא. טיילר תמך בזכויות המדינות, וזכה לתמיכה מוירג'יניה. למרות זאת, הוא היה מבודד מבחינה פוליטית בגלל הצורה בה הגיע לשלטון. טיילר האמין ברעיון הייעוד הגלוי, וניסה לעודד התרחבות טריטוריאלית, כולל סיפוח רפובליקת טקסס לקראת סוף כהונתו.

טיילר נבחר להיות מועמד לסגנות הנשיאות כדי לזכות לתמיכת הדרום ולעזור למפלגה הוויגית לנצח בבחירות את מרטין ואן ביורן. טיילר היה סגן-הנשיא הראשון שנכנס לכהונתו עקב מות הנשיא, ובגלל כהונתו הקצרה של הריסון, שירת יותר מכל נשיא לא-נבחר אחר אי פעם. למעשה, לא ברור שהשבעת טיילר כנשיא הייתה חוקית: חוקת ארצות הברית אמנם קבעה כי בהתפנות משרת הנשיא יעברו כל חובותיו וסמכויותיו לסגנו, אולם לא נאמר כלל שגם תואר הנשיא יעבור לסגן, אשר יושבע כנשיא ממש. למעשה, טיילר הושבע כנשיא, וכך נהגו גם כל סגני הנשיא שנכנסו לנשיאות אחריו, עד לינדון ג'ונסון. התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית הסיר את הספיקות, כאשר קבע מפורשות (סעיף 1) כי בהתפנות משרת הנשיא יהיה סגן הנשיא לנשיא. ג'רלד פורד היה סגן הנשיא הראשון (ועד כה - היחיד) שהושבע לפי תיקון זה. טיילר מצא את רוב המצע הוויגי כמנוגד לחוקה, וביטל חוקים רבים ממפלגתו. הוא האמין שעל הנשיא לקבוע מדיניות, וניסה לעקוף את הוויגים. רוב הקבינט שלו התפטר, והוויגים, שקראו לו "הוד תאונתו" ("His Accidency") סילקו אותו מהמפלגה. טיילר לא היה הנשיא הראשון שביטל חוקים, אולם היה הנשיא הראשון שהקונגרס ביטל את הוטו שהטיל. למרות המאבקים במדיניות הפנים, טיילר הצליח במדיניות החוץ שלו, הגיע להסכם עם בריטניה ואף להסכם דיפלומטי עם סין של שושלת צ'ינג.

הנשיא טיילר הקדיש את השנתיים האחרונות שלו בתפקיד לסיפוח טקסס. הוא רצה להיבחר שוב, אבל לאחר שאף מפלגה לא תמכה בו, החליט לא להתמודד. בימי כהונתו האחרונים, הקונגרס סיפח את טקסס, וממשיכו, ג'יימס פולק, ביצע זאת. כשמלחמת האזרחים האמריקנית החלה ב-1861, טיילר תמך בקונפדרציה, ונבחר לבית הנבחרים שלה, אך נפטר קודם שנכנס לתפקידו. למרות שכמה אנשים שיבחו את נשיאותו, כיום הוא נחשב לנשיא לא בולט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיילר נולד בצ'ארלס סיטי שבוירג'יניה להורים ג'ון טיילר, מושל וירג'יניה, ומארי טיילר. הוא למד משפטים ובגיל 21 נבחר לתפקידו הציבורי הראשון כחבר בבית הנבחרים של וירג'יניה, בתפקיד זה הוא מילא ארבע כהונות רצופות.

בשנת 1816 נבחר טיילר לקונגרס האמריקאי ואולם טיילר כיהן פעם אחת כחבר הקונגרס ופרש מתפקידו בשל מצבו הבריאותי הרעוע.

ב-1823 חזר טיילר לחיים הפוליטיים, ותוך שהוא צובר פופולריות רבה ניצח בכל התפקידים אליהם התמודד - בתחילה נבחר כחבר בבית הנבחרים, לאחר מכן נבחר למושל וירג'יניה ואחר כך כחבר הסנאט, בבחירות ב-1828 תמך טיילר באנדרו ג'קסון. כשהוקמה המפלגה הוויגית הצטרף טיילר מיד לשורותיה ומונה כסגנו של ויליאם הריסון במירוץ לנשיאות.

מועמדותו של טיילר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידה הוויגית הלאומית ב-1839, ארצות הברית נכנסה לשנה שלישית של מיתון ("בהלת 1837"). הנשיא ואן ביורן לא הצליח להתמודד עם המצב ואיבד תמיכה. הוויגים ידעו שהבחירה במועמד תהיה חשובה. ויליאם הריסון, הנרי קליי והגנרל וינפילד סקוט ניסו להיות מועמדים. טיילר היה ציר מטעם וירג'יניה, ותמך בקליי.

הוויגים הצפוניים התנגדו לקליי, ולכן הראו מכתב למשלחת מוירג'יניה, שבו סקוט כתב שתמך בביטול העבדות. הצירים מוירג'יניה נטשו אותו ותמכו בהריסון. כיוון שכל הנשיאים תמיד סיימו את תקופת כהונתם הקבועה בחוק, וטיילר נבחר כדי להשיג תמיכה מצד בעלי העבדים הדרומיים ותומכי קליי, כמו גם מצד וירג'יניה, המדינה המאוכלסת ביותר בדרום.

הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויגים לא הציגו מצע מחשש לפילוג. לכן הם התמקדו בהתנגדות לואן ביורן, לדמוקרטים ולמיתון. טיילר סייר בדרום כדי לבטל את ההשפעה של אנדרו ג'קסון שתמך בואן ביורן. הוויגים יזמו המון אירועים במהלך מסע הבחירות. כשהריסון הוצג כחייל זקן, שישב ושתה סיידר בבקתת העץ שלו, הוויגים אימצו את התדמית והציגו את הריסון כאדם פשוט ועממי. הדמוקרטים טענו שמסע הבחירות עודד שכרות.

בנוסף הודגש עברו הצבאי של הריסון, והסיסמה "טיפקאנו וטיילר גם" רמזה לניצחונו בקרב טיפקאנו. הוויגים ניצחו באופן סוחף: הם ניצחו בתשע-עשרה מדינות מתוך 26, וזכו לרוב בסנאט ובבית הנבחרים.

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיילר נשאר בשקט בביתו בתקופתו כסגן הנשיא, ולא השתתף בבחירת הקבינט. הריסון התייעץ עם טיילר בנוגע לפיטורי תומכי ואן ביורן, מהלך שאליו טיילר התנגד. טיילר נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1841, והביע תמיכה ברעיון זכויות המדינות. הריסון לא הצליח לרצות את קליי, שרצה השפעה בממשלו. הבריאות של הריסון נפגעה, ורבים תהו האם טיילר יחליף אותו. כחודש לאחר טקס ההשבעה נפטר הנשיא ויליאם הריסון מדלקת ריאות וטיילר מצא את עצמו כנשיא.

נשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוד תאונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של הריסון השאיר אי בהירות חוקתית, כיוון שלא היה ידוע האם טיילר צריך להיות מושבע כנשיא לכל דבר ועניין. כשעה לאחר מותו של הריסון, הקבינט הכריע שיהיה "סגן נשיא כנשיא", אולם כשהגיע לוושינגטון, הוכרע שיהפוך לנשיא. טיילר נשבע בחדר המלון שלו, ללא עדים. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, הכריע טיילר לשמור על הקבינט של הריסון. הקבינט ציפה שטיילר, כמו הריסון, יכריע את מדיניותו לפי תמיכת רוב הקבינט, אולם טיילר הודיע שיהיה אחראי על מעשי הקבינט. טיילר, בנאומו הראשון, הודיע על תמיכה במורשתו של תומאס ג'פרסון, עם מעורבות ממשלתית נמוכה.

יריביו של טיילר סירבו להכיר בו כנשיא, והתייחסו אליו כאל "הוד תאונתו". טיילר לא פתח מכתבים שמוענו אל "סגן הנשיא" או אל "הנשיא בפועל".

מדיניות כלכלית ועימותים מפלגתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסון היה מועמד קרוב לוויגים ולקליי. טיילר אמנם בהתחלה תמך בחוקים וויגיים, והעביר חוקים למען מערכת אוצר עצמאית וחוק שהסדיר את פשיטת הרגל, אולם מהר מאוד הסתכסך עם חברי מפלגתו. הוא סירב להקמת בנק לאומי והטיל על כך וטו פעמיים, גם לאחר שניסחו את החוק מחדש כדי להתאימו. לאחר הטלת הוטו, חברי הקבינט נכנסו אחד אחד אל טיילר והתפטרו- קליי יזם זאת כדי להכריח את טיילר להתפטר ולמנות את נשיא הסנאט במקומו. הנשיא לא התפטר והוויגים סילקו אותו מהמפלגה. הוויגים איימו להתנקש בטיילר וסירבו לממן את שיפוץ הבית הלבן.

מכס מגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לממשלה היה גירעון של 11 מיליון דולרים. טיילר הכיר בצורך בהעלאת מכסי המגן, אולם דרש שהמכס יישאר בגבול ה-20%. הוא תמך בתוכנית להעביר למדינות את כל ההכנסות ממכירת שטחים ציבוריים, כדי להפחית את החוב שלהן, למרות הפגיעה בהכנסה הפדרלית. הוויגים תמכו במכסים גבוהים ובמימון ממשלתי לתשתיות המדינות. ב-1841 נוצר חוק שקבע מכסים ברמה של 20%, והעלה מכסים על מוצרים שלא היו עליהם מכסים. למרות זאת, הממשלה עדיין הייתה במצב חמור.

הבעיה נבעה מהמשבר הכלכלי שעוד המשיך. לאחר קריסת המגזר הפיננסי, המדינה התחלקה בנוגע לצורת הטיפול במשבר. טיילר סירב להקמת בנק מרכזי. הקונגרס הבטיח למדינות הדרום להפחית את המכסים, שפגעו בהם אבל עזרו לתעשייה בצפון. טיילר המליץ להעלות מכסים מעל ל-20%. הקונגרס הוויגי העביר חוקים שהעלו את המכסים וסירב למנוע מימון ממשלתי למדינות. טיילר הטיל וטו על שני החוקים וחיסל את הקשר עם הוויגים. הקונגרס איחד את שני החוקים וטיילר הטיל וטו גם על החוק החדש. הוויגים החליטו להעביר חוק אחר, החזירו את המכסים לרמתם מ-1832 וסיימו את תוכנית המימון הממשלתית.

ניסיון הדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצת לאחר הוטו על מכסי המגן, בית הנבחרים ניסה להדיח נשיא בפעם הראשונה. הנשיאים לא הרבו להשתמש בזכות הוטו, והטילו וטו בעיקר בנושאים חוקתיים. טיילר פגע בקונגרס, וב-10 ביולי 1842 הקונגרס האשים את טיילר בכמה אישומים. הנרי קליי מצא את ההליך אגרסיבי מדי, וההצעה נדחתה בינואר.

ועידה בראשות ג'ון קווינסי אדמס גינתה את הנשיא ואת שימושו בזכות הוטו. אדמס לא אהב את העובדה שטיילר החזיק בעבדים. אדמס הציע תיקון חוקתי שידרוש משני הבתים רוב רגיל כדי לבטל וטו, ולא רוב של שני שליש. ההצעה לא עברה. הוויגים שמרו על הרוב בסנאט אולם איבדו שליטה בבית הנבחרים. הקונגרס הצליח לבטל את הוטו לראשונה ב-3 במרץ 1845.

מדיניות חוץ וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הקושי במדיניות הפנים, טיילר הצליח במדיניות החוץ. הוא תמך בסחר חופשי ובהתרחבות מערבה. הוא הגיע להסכם עם סין כדי להתחרות בבריטים בסחר בינלאומי. לאחר מכן הגיע להסכם מדינות גרמניות. הוויגים התנגדו להסכמים בגלל התנגדותם לטיילר.

טיילר הרחיב את דוקטרינת מונרו וקבע שהיא תקפה גם להוואי, מה שהוביל לסיפוח העתידי של הוואי.

ב-1842, דניאל וובסטר, מזכיר המדינה, הגיע להסכם שהסדיר את הגבול בין מיין וקנדה, שסיים את מצב המתיחות הארוך בין ארצות הברית ובריטניה. טיילר לא הצליח להגיע להסכם עם הבריטים על גבולות אוראגון. ביומו האחרון בתפקיד, ה-3 במרץ 1845, פלורידה הצטרפה לארצות הברית.

טיילר הגביר את הכוח הצבאי, וזכה לתמיכת מנהיגי הצי. הוא סיים את המלחמה בפלורידה ב-1842, והכריח את האינדיאנים להתבולל.

לאחר שפרץ מרד ברוד איילנד, טיילר התבקש לשלוח את הצבא לשם כדי לעצור את המורדים. הוא ניסה לפשר בין הצדדים וגרם להרחבת זכות ההצבעה.

סיפוח טקסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיילר תמך בסיפוח טקסס מאז שהפך לנשיא. ב-1836, רפובליקת טקסס הכריזה על עצמאותה ממקסיקו, אולם מקסיקו סירבה להכיר בה. הטקסנים דרשו להצטרף לארצות הברית, אולם ג'קסון ומרטין ואן ביורן לא רצו לצרף עוד מדינת עבדות דרומית. טיילר רצה לספח את טקסס, בניגוד לדעת חברי הקבינט שתמכו בהתפשטות מערבה.

ניסיונות ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1843, לאחר שהשלים הסכמים דיפלומטיים, טיילר היה מוכן לספח את טקסס. ללא תמיכה מפלגתית, הוא סבר שסיפוח טקסס יעזור לו להיבחר שוב. בפעם הראשונה הוא היה מוכן לשחק במשחק הפוליטי. לאחר שדניאל וובסטר התנגד לכך, טיילר הכריח אותו להתפטר ומינה את יו לאגרי, תומך שלו, במקום.

בעזרת ג'ון ספנסר, מזכיר האוצר, טיילר פיטר רבים מנושאי המשרות והחליף אותם בתומכי הסיפוח. טיילר סייר בכל המדינה ב-1843 והתקבל בחום בקרב הציבור. במהלך המינוי לאגרי מת, ובמקומו מונה אבל אפשור. טיילר התחיל משא ומתן עם הממשלה הטקסנית, והבטיח הגנה צבאית ממקסיקו. החוקה דרשה אישור לכל פעולה צבאית, וטיילר שמר על סודיות. רוב הסנאטורים תמכו בסיפוח.

לאחר שהשלים את ההסכם עם טקסס, טיילר נסע בספינה, ובמהלך הנסיעה התותח של הספינה השתבש. טיילר לא נפגע, אולם מספר אחרים נהרגו מיד, כולל אפשור והעבד השחור של טיילר. טיילר איבד תקווה להשלים את הסיפוח לפני נובמבר ולהיבחר מחדש.

בחירות 1844[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיילר מינה את ג'ון קלהון להיות מזכיר המדינה. ניסיון הסיפוח של קלהון זכה להתנגדות מצד מתנגדי העבדות. הוויגים התנגדו להסכם ולא רצו שטיילר יתחזק. מקסיקו הכריזה שסיפוח יהיה פעולה עוינת מצד ארצות הברית. קליי ומרטין ואן ביורן, שנחשבו למועמדים מובילים, התנגדו לסיפוח. טיילר שלח את ההסכם לאישור הסנאט באפריל 1844, למרות שלא ציפה שההסכם יעבור.

הדמוקרטים לא היו מוכנים לקבל את טיילר והוא הבין שלא יוכל להיבחר מחדש. הדרך היחידה שלו לעזור למורשתו הייתה לספח את טקסס. הוא יצר את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית וניסה להשיג תמיכה. התמיכה בציבור לטובת הסיפוח גרמה לדמוקרטים להסכים לסיפוח. ואן ביורן לא השיג רוב של שני שלישים כדי להיות מועמד, ובסיבוב התשיעי נבחר ג'יימס פולק, שתמך בסיפוח. טיילר הודה שמטרתו האמיתית הייתה לספח את טקסס ולא להיבחר מחדש.

הסנאט הוויגי דחה את ההסכם ביוני 1844, אולם טיילר הרגיש שהסיפוח הוא בלתי נמנע. הוא קרא לקונגרס לאשר את הסיפוח, ואנדרו ג'קסון שכנע את פולק לקבל את טיילר אל המפלגה הדמוקרטית. טיילר הסכים לתמוך בפולק, שזכה בניצחון דחוק על קליי. הניצחון נחשב לתמיכה בסיפוח, ובסוף פברואר בית הנבחרים אישר ברוב גדול את ההסכם. הסנאט אישר את ההסכם רוב דחוק וטיילר חתם על החוק. טקסס אישרה את התנאים והצטרפה לאיחוד ב-29 בדצמבר 1845.

לאחר תום נשיאותו פרש טיילר לחוותו בווירג'יניה. במשבר שקדם למלחמת האזרחים שב לפעילות ציבורית, בניסיון לקדם הסדר בין מדינות הדרום לבין השלטון המרכזי, שימנע מלחמה. טיילר דגל בגישה שלפיה מדינות ארצות הברית צריכות להחזיק בסמכויות נרחבות, ובכלל זה לקבוע לעצמן האם להתיר בתחומיהן עבדות או לאסור עליה. הוא עצמו היה בעל עבדים. כאשר פרשו מדינות הדרום מן האיחוד הביע טיילר תמיכה בלתי מסויגת במהלך, ואף נבחר כחבר הקונגרס של קונפדרציית המדינות הפורשות, אך נפטר קודם שנכנס לתפקידו.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאותו של טיילר נחשבה לשנויה במחלוקת. ההיסטוריונים לא מעריכים אותו יותר מדי, והוא זוכה למקומות נמוכים בדירוג הנשיאים.

היותו סגן נשיא שהפך לנשיא קבעה תקדים בעבור נשיאים אחרים.

אנשי אקדמיה משבחים את מדיניות החוץ של טיילר. ההסכמים שהגיע אליהם עם בריטניה וסיפוח טקסס נחשבו להסכמים טובים. נטען שהיה נשיא טוב יותר ממה שזוכרים אותו. רבים טוענים שתמיכתו בקונפדרציה פגעה בו.

טיילר נחשב לנשיא פחות מוכר בקרב הציבור האמריקני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת ג'ון טיילר