מכלולי האדריכלות הוויקטוריאנית ואדריכלות האר דקו במומבאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מכלולי האדריכלות הוויקטוריאנית ואדריכלות האר דקו במומבאי
Victorian Gothic and Art Deco Ensembles of Mumbai
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
בית המשפט העליון של מומבאי
בית המשפט העליון של מומבאי
מדינה הודוהודו הודו
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2018, לפי קריטריונים 2 ו-4
שטח האתר 663.4 דונם
שטח אזור החיץ 3,787.8 דונם
קואורדינטות 18°55′46″N 72°49′48″E / 18.929444°N 72.83°E / 18.929444; 72.83

מכלולי האדריכלות הוויקטוריאנית ואדריכלות האר דקו במומבאיאנגלית: Victorian Gothic and Art Deco Ensembles of Mumbai) הם מקבץ של מבנים בעיר מומבאי (בומביי עד 1996) במדינת מהאראשטרה שבמערב הודו, שהוכרזו אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו בשנת 2018.[1] כל הבניינים מתוארכים לתקופת השלטון הבריטי בתת-היבשת ההודית בין המחצית השנייה של המאה ה-19 למחצית הראשונה של המאה ה-20.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1661 הייתה בומביי בבעלות אנגלית, לימים בריטית ומשנת 1668 בידי חברת הודו המזרחית הבריטית. החברה הרחיבה את היישוב שהיה בתחילה קטן למרכז מנהלי ומסחרי ובומביי הפכה לבירת נשיאות בומביי (אנ'), שבזמן התרחבותה הגדולה ביותר מהמאה ה-19 ואילך נכללו בה חלקים נרחבים מחופי הודו ופקיסטן של היום ועד הים הערבי. לאחר שהבריטים גיבשו את כוחם בהודו, ניצחו את הנסיכים ההודים יריביהם והביסו את המעצמות הקולוניאליות האירופיות היריבות (בפרט צרפת), הפכה בומביי במאה ה-19 ממרכז מסחר מבוצר לאחת הערים הגדולות ביותר בהודו ו"השער של הודו לעולם" (השער להודו) ולא רק מבחינת הסחר, אלא גם במקרים רבים מבחינת התרבות. לאחר ההתקוממות ההודית בשנת 1857 הוסבו הנכסים של חברת הודו המזרחית הבריטית למושבת כתר ואחר כך למעמד של האימפריה ההודית. בשלב שלאחר מכן של האימפריאליזם היה רצון עז למבנים מייצגים שאמורים לסמל את השלטון הבריטי בהודו. שני מושלים עיצבו במיוחד את ההתפתחות העירונית של בומביי: ג'ון אלפינסטון (אנ') (משל 1853–1860) והנרי ברטל פריר (משל 1862–1867). הביצורים הישנים נהרסו עד היסוד בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19 והחלקלקה של הביצורים הקודמים הפכה זמינה כקרקע לבנייה. בנוסף, החל אחזור קרקע שיטתי בשנות ה-60 של המאה ה-19 ויושמה תוכנית פיתוח על השטח שהשתחרר.

הרחבה עירונית שנייה במרכז העיר בומביי התרחשה בתחילת המאה ה-20, אז אוחזרו שטחי יבשה גדולים יותר מהים בשנים 1928–1942 כחלק מהתוכנית "Backbay Reclamation Scheme". בסוף 1929 זה היה 5,520 דונם. במקביל, מצא סגנון האדריכלות אר דקו את דרכו אל בומביי. בתחילה נבנו האזורים ממערב ל"אובל מיידן" (Oval Maidan) וצ'רצ'גייט (Churchgate) בסגנון זה, ומשנות ה-40 נבנה גם אזור החוף של מארין דרייב (Marine Drive). השינוי הארכיטקטוני שיקף גם את השינוי החברתי בבומביי, שהיה קשור להופעתו של מעמד ביניים משכיל מערבי, התפיסה החדשה של הפרדת מגורים ועבודה ומגורים בבנייני דירות. לאחר שהודו קיבלה עצמאות בשנת 1947 הגיע סגנון האדריכלות האר דקו בהודו במידה רבה לסופו, מכיוון שראש הממשלה החדש ג'ווהרלל נהרו העדיף את סגנון המודרניזם כאדריכלות מודרנית בהודו.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור שהוכרז כאתר מורשת עולמית ממוקם בדרום מומבאי ומשתרע על 663.4 דונם עם אזור חיץ סביבו בשטח של 3,787.8 דונם. הוא מורכב מקבוצה של 94 בניינים היסטוריים ומהשטח הירוק הפתוח של אובל מיידן. המבנים בחלקם בסגנון ויקטוריאני של המאה ה-19 ובחלקם בסגנון אר דקו של המחצית הראשונה של המאה ה-20. חלק מהמבנים, שנבנו סביב תחילת המאה, הם ב"סגנון הודי-סרסני" ואחרים, בעיקר מתחילת המאה, הם מהסגנון המכונה אדוארדיאני.

הסגנון הוויקטוריאני או האנגלו-הודי תואם בעיקרו את הסגנון הנאו-גותי האנגלי, עם אלמנטים אדריכליים כמו צריחים, קשתות מחודדות, קישוטים דמוי תלתן, גרגולים וקמרונות. אלמנטים הודיים מסורתיים משולבים בסגנון גותי זה, כולל גגות עם אריחי טרקוטה, מרפסות פתוחות, תבליט דמויות עם גברים עם טורבנים ובתלבושות הודיות, וכו'. חומרי הבנייה ועובדי הבנייה שביצעו את העבודה הגיעו מהודו. בזלת מהדקאן שימשה כחומר הבנייה ואילו אבן גיר מפורבנדר (אנ') בגוג'ראט שימש לאלמנטים ולחזיתות הדקורטיביות. מתחמי הבנייה של אוניברסיטת מומבאי (אנ'), בית המשפט העליון של בומביי (אנ'), בניין התאגיד העירוני (אנ'), ספריית דוד ששון ותחנת צ'האטראפאטי שיוואג'י (לשעבר תחנת ויקטוריה, אתר מורשת עולמית מאז 2004) נבנו בסגנון אדריכלי זה.

בנייני האר דקו נבנו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, על שטח לא מפותח שיובש מהים בשנות העשרים. בזמנו, זה היה הבניין הראשון בסגנון אר דקו בהודו. בטון מזוין שימש כחומר בניין, שחלקו היה משולב עם חומרי בניין מסורתיים כגון לבנים ואבני ריצוף. גם כאן נעשה שימוש באלמנטים הודיים עשויים עץ, שיש ואריחים, וכתוצאה מכך נוצר סגנון המכונה "אינדו-דקו". בנייני האר דקו במומבאי נחשבים לאוסף ה"קוהרנטי הגדול ביותר של מבני אר דקו ממזרח לסואץ".[2]

סגנון ההודי-סרסני (Indo-Saracen style) היה סגנון שהיה פופולרי סביב תחילת המאה ה-20 ובמקביל ניסיון ליצור סגנון "כל-הודי". נעשה שימוש באלמנטים ארכיטקטוניים הודיים (בעיקר אלה מתקופת האימפריה המוגולית) כגון כיפות, ביתני צ'טאר (אנ'), זיזים, מינרטים, ג'אלי (אנ') (סבכות אבן) וג'רוקה (אנ') (חלונות בולטים). דוגמה בולטת לסגנון אדריכלי זה הוא מלון מג'סטיק לשעבר.

הסגנון האדוארדיאני (על שם אדוארד השביעי, שלט בשנים 1901–1910) היה מעין נאו-רנסאנס שהשתמש בחזיתות קלאסיות עם אלמנטים סגנוניים מתאימים (גמלונים מקושטים, עמודים קורינתיים, פילסטרים גבוהים, מוטיבים קלאסיים מעל החלונות). בסגנון זה הוקמו רק כמה בניינים, כולל הסניף במומבאי של הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית של ימינו.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]