מקדש צ'נאקשווה
 | |||||||||||
| חצר המקדש | |||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||
| מידע כללי | |||||||||||
| סוג | מקדש | ||||||||||
| על שם | וישנו | ||||||||||
| מיקום | בלור (אנ') | ||||||||||
| מדינה |
 הודו | ||||||||||
| מייסדים |
וישנווארדהנה  | ||||||||||
| זרם | הינדואיזם | ||||||||||
| הקמה ובנייה | |||||||||||
| תקופת הבנייה | ?–1117 | ||||||||||
| תאריך פתיחה רשמי |
1117 | ||||||||||
| סגנון אדריכלי | אדריכלות הויסלה (אנ') | ||||||||||
| קואורדינטות | 13°09′47″N 75°51′28″E / 13.1629688°N 75.8577569°E | ||||||||||
  | |||||||||||
מקדש צ'נאקשווה (בקאנדה: ಚೆನ್ನಕೇಶವ ದೇವಾಲಯ) הוא מקדש הינדי מהמאה ה-12 הממוקם במחוז האסן (אנ') במדינת קרנאטקה שבהודו. הוא נבנה בהוראת המלך וישנווארדהנה (אנ') והושלם בשנת 1117 לספירה, על גדות הנהר יאגאצ'י (אנ') בבלור (אנ'), הבירה המוקדמת של אימפריית הויסלה (אנ'). המקדש נבנה במשך שלושה דורות ונדרשו 103 שנים לסיים אותו. הוא ניזוק ונבזז שוב ושוב במהלך מלחמות, נבנה שוב ושוב ותוקן במהלך ההיסטוריה שלו. הוא נמצא במרחק של 35 קילומטרים מהעיר האסן (אנ') וכ-220 קילומטרים מבנגלור.[2]
צ'נאקשווה (מילולית, "קשווה נאה") היא צורה של האל ההינדי וישנו. המקדש מוקדש לווישנו, והוא מקדש הינדי פעיל מאז הקמתו. הוא מתואר ביראת כבוד בטקסטים הינדיים מימי הביניים, ונשאר אתר עלייה לרגל חשוב בווישנויזם.[1][3] המקדש יוצא דופן בשל האדריכלות שלו, הפסלים, התבליטים, האפריזים, כמו גם האיקונוגרפיה, הכתובות וההיסטוריה שלו. יצירות האמנות של המקדש מתארות סצנות של חיים חילוניים במאה ה-12, רקדנים ומוזיקאים, כמו גם דימויים מטקסטים הינדיים כמו הראמאיאנה, המהאבהארטה והפורנות (אנ') באמצעות אפריזים רבים.[1][4] זהו מקדש וישנויזם הכולל נושאים רבים משיוויזם ושאקטיזם (אנ'), כמו גם דמויות של ג'ינה מהג'ייניזם והבודהה מהבודהיזם. מקדש צ'נאקשווה הוא עדות לנקודות המבט האמנותיות, התרבותיות והתאולוגיות בדרום הודו של המאה ה-12 ושלטון אימפריית הויסלה.[5]
בשל האדריכלות יוצאת דופן, הפסלים ההיפר-ריאליסטיים וגילופי אבן, נוסף מקדש זה, יחד עם מקדש הויסלשוורה בהלבידו (אנ') ומקדש קשווה בסומנאתפורה (אנ'), לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, בשם "מכלולי ההויסלה הקדושים", ב-17 בספטמבר 2023 במהלך המושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית בריאד בערב הסעודית.[6]
מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקדש צ'נאקשווה ממוקם בבלור (אנ') במחוז האסן שבמדינת קרנאטקה בהודו. הוא נמצא כ-35 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר האסן (אנ').[2] המקדש נמצא במרחק של כ-16 קילומטרים ממקדש הויסלשוורה בהלבידו (אנ').[2] שדה התעופה הקרוב ביותר למקדש הוא נמל התעופה של בנגלור, במרחק של 220 קילומטרים, נסיעה של כ-3.5 שעות בכביש הלאומי 75 (אנ') לכיוון מערב. האסן היא העיר הקרובה ביותר ליד בלור המחוברת ברשת רכבות לערים הגדולות של קרנאטקה.[2]
מקדש צ'נאקשווה הוא מקדש הינדי פעיל ואתר עלייה לרגל מרכזי של וישנויזם. הוא ממוקם על גדות הנהר ייאגאצ'י (אנ') (נקרא גם נהר בדארי בטקסטים היסטוריים), יובל של נהר המוואטי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_(14484817881).jpg)
תקופת הויסלה בהיסטוריה של דרום הודו החלה בערך בשנת 1000 לספירה ונמשכה עד 1346. בתקופה זו נבנו כ-1,500 מקדשים ב-958 מרכזים. בלור הייתה קרויה בלוהור, ולור או ולאפורה בכתובות עתיקות ובטקסטים של תקופת ימי הביניים. זו הייתה הבירה המוקדמת של מלכי הויסלה. העיר הייתה כה מוערכת על ידי מלכי הויסלה, עד שהיא הייתה מכונה "ואיקונתה (אנ') ארצית" (משכנו של וישנו) ו"דקשינה ואראנסי" (העיר הקדושה הדרומית של ההינדים) בכתובות מאוחרות יותר.
אחד ממלכי הויסלה היה וישנווארדהנה (אנ'), שעלה לשלטון בשנת 1110 לספירה. הוא הורה להקים את מקדש צ'נאקשווה שהוקדש לווישנו בשנת 1117 לספירה, מקדש שנחשב כאחד מ"חמשת היסודות" של מורשתו. לדברי דאקי (Dhaky) - חוקר של אדריכלות המקדשים ההודיים ותולדות המקדשים, מקדש זה משקף את העושר העולה, העוצמה הפוליטית, המסירות הרוחנית העמוקה לסרי וישנויזם של רמאנוג'אצ'ארייה (אנ') וזו יצירת המופת שלו. המקדש הראשי נקרא "ויג'איה-נראיאנה" והמקדש הקטן יותר שלידו שנבנה על ידי מלכתו סנטלה דווי נקרא צ'נאקשווה בכתובות של תקופתו, אך שני המקדשים הללו נקראים כיום מקדש צ'נאקשווה ומקדש צ'ניגאראיה בהתאמה.
מקדש צ'נאקשווה הראשי בבלור הושלם ונחנך בשנת 1117 לספירה, אם כי המתחם המשיך להתרחב במשך 100 שנים הבאות. וישנווארדהנה העביר את בירתו לדוראסמודרה (המכונה גם דוואראסמודרה, כיום הלבידו (אנ')), המפורסמת בזכות מקדש הויסלשוורה המוקדש לשיווה. בנייתו נמשכה עד שמת בשנת 1140. את מורשתו המשיכו צאצאיו שהשלימו את מקדש הויסלשוורה בשנת 1150, ומקדשים אחרים במרחק של כ-200 קילומטרים משם, כמו מקדש קשווה בסומנאתפורה (אנ'), שהושלם בשנת 1258. מלכי הויסלה העסיקו אדריכלים ואומנים ידועים רבים שפיתחו מסורת אדריכלית חדשה, אשר היסטוריון האמנות אדם הארדי (Adam Hardy) מסורת "קראנטה דרווידה" (Karnata Dravida).[7]
אימפריית הויסלה ובירתה נבזזו והושמדו בתחילת המאה ה-14 על ידי מאליק קאפור (אנ'), מפקד צבא סולטנות דלהי של עלאא א-דין אל-ח'לג'י.[8] בלור והלבידו הפכו ליעד לביזה והרס בשנת 1326 לספירה על ידי צבא אחר של סולטנות דלהי בראשות הסולטאן מוחמד אבן טוגלאק.[9] על השטח השתלטה אימפריית ויג'איאנגר.[8] סגנון הויסלה, קבע ג'יימס ס. הארלה (James C. Harle), הגיע לסיומו באמצע המאה ה-14, כאשר מלך הויסלה וירה בלאלה השלישי (אנ') נהרג במלחמה עם סולטנות מדוראי (אנ') המוסלמית וזמן קצר אחריו נהרג גם בנו ויורשו ובכך הגיע הקץ לשושלת הויסלה.[10]
כתובות[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריונים מצאו במתחם המקדש 118 כתובות, המתוארכות בין 1117 למאה ה-18, והמתארות את ההיסטוריה של המקדש, המענקים שניתנו למקדש צ'נאקשווה לשם אחזקתו והתיקונים בתקופות מאוחרות יותר.
- כתובת שנמצאה על הקיר המזרחי סמוך לכניסה הצפונית של המנדאפה (אנ')[א] הראשית של המקדש מציינת כי וישנווארדהנה הזמין את המקדש עבור האל ויג'יאנארייאנה בשנת 1117 לספירה. כמה היסטוריונים פירשו את הכתובת הזו כמציינת שמקדש צ'נאקשווה הושלם בשנת 1117 לספירה.
- מקדש צ'ניגאראיה נבנה במקביל למקדש הראשי, והמלכה נתנה לו חסות.[12]
- נראשימה הראשון משושלת הויסלה חילק מענקים למקדש עבור תחזוקתו ותפעולו.[12]
- בלאלה השני הוסיף בשנת 1175 מבני מקדש למטבחים ולאחסון תבואה בפינה הדרום-מזרחית, ומיכל מים בפינה הצפון-מזרחית של המקדש.[12]
- המקדש המקורי היה ללא חומת גבול. המנדאפה הראשית הייתה פתוחה גם עבור המאמינים לצפות ולהעריך את הגילופים המורכבים בתוך המקדש. למען אבטחת המקדש, נבנתה חומה גבוהה מסביב למקדש, שער מעץ ולבנים ודלתות שנוספו על ידי סומאייה דנאיקה בתקופת שלטונו של וירה בלאלה השלישי (אנ') (1292–1343), בנוסף גם המנדאפה הפתוחה כוסתה עם מסכי אבן מחוררים. המסכים החדשים החשיכו את פנים המקדש והקשו על ראיית אוצרות האמנות אך אפשרו מספיק אור לדארשן של גרבה-גרייה (אנ') ("קודש הקודשים").[12]
- המקדש ניזוק והשער שלו נשרף בפשיטה של צבאו של המצביא המוסלמי סלאר שפעל בשירות הסולטאן מוחמד אבן טוגלאק (1324–1351).[12]
- המקדש תוקן על ידי אימפריית ויג'איאנגר בחסות של האריהרה השני (אנ') (1377–1404). ב-1381 הוסיפו ארבעה עמודי גרניט; בשנת 1387, קלאשה (אנ')[ב] מצופה זהב נוספה על ידי מלאגארסה למגדל חדש מעל קודש הקודשים; ב-1397 נבנה גופורם (אנ')[ג] חדש מלבנים של שבע קומות שהחליף את השער ההרוס.
- מקדש אנדל (אנ'), מקדש סאומיאניאקי, הדיפא-סטמב[ד] בכניסה, מקדשי ראמה ונרסימהה (אנ') נוספו בתקופת אימפריית ויג'איאנגר.
- במקדש הראשי הייתה שיקארה (אנ') (מגדל מעל קודש הקודשים) אך כעת היא איננה והמקדש נראה שטוח. המגדל המקורי, כפי שמספרות הכתובות, היה עשוי משילוב של עץ, לבנים וטיט. הוא נהרס ונבנה מחדש מספר פעמים.
- אימפריית ויג'איאנגר נתנה חסות להוספת מקדשים קטנים יותר המוקדשים לאלות ולמנדאפה נאגאניאקנה בתוך מתחם המקדש. אלה נבנו על ידי איסוף חומרי בנייה ממקדשים אחרים שנהרסו במלחמה באזור בלור ושימוש חוזר בהם.
- שטחי המקדש ניזוקו שוב לאחר הרס אימפריית ויג'איאנגר על ידי קואליציה של סולטנויות הדקאן. התיקונים הראשונים בוצעו ב-1709, ואחריהם הוספות ב-1717 וב-1736. המקדש תוקן בשנת 1774 על ידי קצין של חיידר עלי בתקופה שבה חיידר עלי היה השליט בפועל מטעם שושלת ואדיאר.
- בסוף המאה ה-19, הוסר המגדל המט ליפול מעל קודש הקודשים כדי להציל את המפלסים הנמוכים ולא הוחלף מעולם. ב-1935 נוקו ושוחזרו חלקים מהמקדש במימון ממשלת מייסור ומענקים של שושלת ואדיאר. מקדש צ'ניגאראיה נבנה מחדש, פסלים של רמאנוג'ה וגארודה נוספו יחד עם שיפורים רבים אחרים במתקן ותיקונים למתחם. תיקונים אלה נכתבו באבן לתיעוד היסטורי, בדיוק כמו כתובות קודמות.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחם צ'נאקשווה בבלור מורכב מחצר בגודל 135 על 121 מטרים עם מספר מקדשים הינדים ומקדשים קטנים בתוך מתחם מוקף חומה. הכניסה למתחם ממזרח דרך גופורם (אנ')[ג] שהתווסף במהלך התיקונים של תקופת אימפריית ויג'איאנגר. המקדשים והמונומנטים שנמצאו בתוך המתחם המוקף חומה הם:
- מקדש צ'נאקשווה, המכונה גם מקדש קשווה, הוא המקדש הראשי. הוא נמצא באמצע המתחם, פונה מזרחה, מול הגופורם. מידותיו, כולל השיפורים שנוספו מאוחר יותר, הם 54 על 47.5 מטרים. המקדש ניצב על טרסת במה רחבה (ג'אגטי (אנ')) בגובה של כמטר. המקדש מוקדש לווישנו בצורתו כקשווה (אנ').
- מדרום למקדש קשווה נמצא מקדש קאפה צ'ניגאראיה בגודל 38 על 32 מטרים. יש בתוכו שני קודש קודשים, האחד מוקדש לוונוגופאלה (אחד משמותיו של וישנו) והשני לצ'ניגאראיה (שם עממי מקומי של צ'נאקשווה, וישנו). המקדש נקרא קאפה צ'ניגאראיה מכיוון שלפי אגדה מקומית נמצאה פעם קאפה (צפרדע) ליד הטבור שלו. מקדש קטן יותר זה נבנה על ידי המלכה במקביל למקדש הראשי, ומאמינים שהוא גרסה דומה קטנה יותר.
- לוח אבן עם זוג שעומד זה לצד זה בתנוחת נמסטה מתחת לחופה. המונומנט ניזוק.
_at_the_Chennakeshava_temple_in_Belur.jpg)
- ממערב למקדש קשווה נמצא מקדש וירנאראיינה (אחד משמותיו של וישנו) בגודל 21 על 17 מטרים. זהו מקדש קטן, אך שלם עם נבארנגה[ה] וגרבה-גרייה (אנ') ("קודש הקודשים") עם 59 תבליטים גדולים על הקירות החיצוניים. תבליטים אלו מוקדשים לווישנו, שיווה, ברהמה, בהיראווה (שיווה כועס), לקשמי, פרוואטי, סראסווטי ואחרים. חלק מהלוחות מתארים את סיפורו של בְּהִימַה מהמהאבהארטה. גם מקדש זה מתוארך למאה ה-12.
- מדרום-מערב למקדש קשווה נמצא מקדש קטן המוקדש לסומיאניאקי (אחת מצורות האלה לקשמי), גם הוא מתוארך למאה ה-12. עם זאת, המקדש הורחב ועבר שיפורים מאוחר יותר. מקדש זה בולט מכיוון שהמסורת המקומית גורסת שהמגדל שלו הוא גרסה מיניאטורית של המגדל הגדול שהתנשא פעם מעל מקדש קשווה הראשי.
- מקדש אנדל (אנ'), הנקרא גם מקדש רנגנאיאקי, נמצא מצפון-מערב למקדש קשווה. הקיר החיצוני שלו מעוטר ביצירות אמנות כמו פילים וטבע. הוא גם מציג 31 תמונות גדולות של אלוהויות ממסורות הווישנויזם, השיוויזם והשאקטיזם (אנ') של ההינדואיזם. יש בו גם פסלים מגולפים מורכבים של ונוגופאלה (אחד משמותיו של וישנו), לקשמי ומוהיני (אנ'), כמו גם אפריזים המציגים אגדות מהפורנות (אנ').
- במתחם מספר מקדשים קטנים. ממזרח למקדש קאפה צ'ניגאראיה נמצאים מקדשים לראמה, נרסימהה (אנ'), ג'יאר ואלווארים (אנ')[ו] של תנועת הבהקטי. ממזרח למקדש אנדל נמצאים מקדשים לקרישנה, והמלומדים של הווישנויזם: דסיקר, בהאשיאקרה וראמנוג'ה הידוע מפילוסופית הווישישטאדוויטה (אנ') של מסורת הוודאנטה. על בסיס המקדשים לאלווארים יש אפריזים המציגים סיפורים מהראמאיאנה. כמה ממקדשים אלה נוספו מאוחר יותר מכיוון שרק מעטים מהמלומדים הללו כמו דסיקר חיו לאחר המאה ה-12.
- שני סטמב (עמוד מעוטר) עיקריים נמצאים במתחם המקדש. העמוד הפונה למקדש הראשי, סטמב גארודה (נשר) הוקם בתקופת אימפריית ויג'איאנגר, ואילו העמוד מימין, הדיפא-סטמב (עמוד עם מנורה) מתקופת הויסלה. ליד מקדש וירנאראיינה נמצאת מנדאפה שבה אוחסנו באופן מסורתי רכבי ראתה (אנ')[ז] של תהלוכה השנתית ורכבי מקדש. הוא מכונה והאנה מנדאפה. במתחם יש אולם נוסף לטקסים, קליאנה-מנדאפה בפינה הדרום-מזרחית. הוא נוסף במאה ה-17.
- בפינה הצפון-מערבית של המתחם נמצא אסם לאחסון עתודות מזון. יש שער צפוני קטן יותר למתחם, בסמוך לו פקאסלה (מטבח קהילתי) שנבנה במאה ה-13. מיכל מים מדורג, הנקרא בכתובות קאליאני או ואסודווה-סרווארה, נמצא בפינה הצפון-מזרחית עם שני פילי אבן בצדו.
במתחם יש עוד הרבה מונומנטים וסממנים קטנים, כמו אנֶה-בגילוּ או "שער הפיל" ממש דרומית לגופורם ואנדרטה לחורבן העבר בדמות עמודים ופסלים בחלק הצפון-מערבי של המתחם.
המקדש הראשי: קשווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקדש הוא בעיצוב וימאנה (אנ')[ח] בסגנון אקאקוטה[ט] (מקדש יחיד) בגודל 10.5 מטרים על 10.5 מטרים. הוא משלב אלמנטים של אדריכלות בסגנון נגארה של צפון הודו וסגנון קרנאטקה של דרום הודו קרנאטה.[4] המקדש ניצב על במה פתוחה ורחבה שנועדה להיות שביל מקיף סביב קודש הקודשים. המקדש והבמה היו ללא חומות והבמה הקיפה מנדאפה פתוחה, על פי קו המתאר של המקדש. מבקר היה יכול לראות את העמודים המעוטרים של המנדאפה הפתוחה מהבמה. מאוחר יותר נוספו קירות ומסכי אבן, שיצרו פרוזדור סגור ומנדאפה, מספקים ביטחון אך יוצרים יותר מדי אפלה מכדי להעריך את יצירות האמנות שבתוכו. הפרוזדור מחבר את הבמה המקיפה את המקדש אל המנדאפה (אולם). יש שפע של יצירות אמנות מורכבות הן מבחוץ והן בתוך המקדש.
למקדש יש תוכנית הויסלה פשוטה הכוללת "קודש קודשים" אחד. חומר הבניין המשמש במקדש צ'נאקשווה הוא שיסט כלוריטי, הידוע יותר בשם אבן סבון. הוא רך בעת חציבה ומאפשר לאמנים לגלף פרטים בקלות רבה יותר. עם הזמן החומר מתקשה.[13] מקדש הויסלה זה, על פי מבקר האמנות וההיסטוריון סֶטאר (Settar), העסיק את האמנים מאימפריית צ'לוקיה המערבית (אנ') ואת המסורת שלהם שהתפתחה במקור באיהול (אנ'), בדאמי (אנ') ופטאדקל. הוא פשוט יותר ממקדשי הויסלה המאוחרים יותר (כולל מקדש הויסלשוורה בהלבידו (אנ') ומקדש קשווה בסומנאתפורה (אנ')).
במה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקדש בנוי על ג'אגטי (אנ') (מילולית, "עולמי"), במה המסמלת את העולם עם מרחב הליכה רחב להליכה סביב סביב (פראדקשינה (אנ')[י]-פאתה[י"א]) יש גרם מדרגות אחד המוביל לג'אגטי ועוד גרם מדרגות אל המנדאפה. הג'אגטי מאפשר למאמין את ההזדמנות לתרגל פראדקשינה סביב המקדש לפני הכניסה אליו. הג'אגטי עוקב בקפידה אחר העיצוב הריבועי המדורג של המנדאפה וצורת הכוכב של המקדש.
קירות חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבקר חוזה ביצירות אמנות רבות במהלך הקפת המקדש מעל במת הג'אגטי ברצועות אופקיות. הרצועה התחתונה היא של פילים בעלי הבעות שונות, כתומכים סמליים של המבנה כולו.[4] מעליה רצועה ריקה ולאחריה קרניז עם פני אריה בסגנון התקופה. מעליה רצועה נוספת של מגילה ולאחר מכן רצועת קרניז, למעט בחלק האחורי של המקדש שבו מתוארת שורה של פרשים בתנוחות רכיבה שונות.
הרצועה המגולפת החמישית היא של פסלונים קטנים, רובם נקבות עם הבעות שונות הפונות אל הצופה, בעוד שמדי פעם הרצועה כוללת יאקשות (אנ')[י"ב] הפונות לכיוון פנים המקדש. ברצועה זו יש גם רקדנים ומוזיקאים רבים, כמו גם אנשי מקצוע עם הכלים שלהם. ברצועה למעלה יש פילסטרים שבין חלקם דמויות חילוניות מגולפות בעיקר נקבות וזוגות. רצועת טבע ומטפסים עוטפת את המקדש מעל רצועת הפילסטרים, עם סצנות של אפוס הראמאיאנה כלולות ברצועה זו. מעל שכבה זו יש סצנות מהחיים היום יומיים המתארים קאמה,[י"ג] ארתה[י"ד] ודהרמה. כאן נכללים זוגות בחיזור, ארוטיקה וסצנות מיניות, ואחריהם זוגות עם ילדים, פעילויות כלכליות וחגיגיות. לכיוון הקיר החיצוני הצפוני, אפריזים המתארים סצנות מהמהאבהארטה.
מעל הרצועות הללו יש בנייה מאוחרת יותר שהוסיפה עשר חלונות ומסכים מחוררים מאבן לצד הצפוני ועשר לצד הדרומי של המקדש. האמנים המאוחרים חרטו סצנות מהפורנות בעשר מהתוספות המאוחרות הללו, ולעשר האחרות יש עיצובי פרחים גאומטריים.[10] המסכים המחוררים עם דמויות מראים:
- סצנת חצר הויסלה, עם המלך, המלכה, הקצינים, המלווים ושני גורואים עם תלמידיהם
- קשווה עם הנומאן וגארודה
- הגמד ואמאנה (אנ'),[ט"ו] מאגדת באלי וטריוויקרמה,
- האגדה של קרישנה קליאמרדנה, שיווה על ננדי (אנ')[ט"ז] עם גנש וקרטייקיה
- האגדות של פרהלדה (אנ'),[י"ז] היראניאקשיפו (אנ')[י"ח] ונרסימהה (אנ')
- יוגה-נרסימהה עם הנומאן וגארודה
- אגדת סמודרה מנטנה (אנ')[י"ט]
- האגדה של קרישנה הורג את קמאסה (אנ')
- רנגנאתה (אנ') מתכופפת אל ששה (אנ')
- הנומאן וגארודה נלחמים על אגדת שיווה לינגאם.
מעל המסכים המחוררים, על כותרות של העמודים התומכים, מופיעות דמויות מדנאקאי (אנ').[כ] במקור היו 40 מדנאקאי, מתוכם 38 שרדו במצב פגום או טוב. שתיים מהן הן האלה דורגה, שלוש ציידות (עם קשת), אחרות הן רקדניות בתנוחת משחק, מוזיקאים, נשים שמתלבשות או מתאפרות, אישה עם תוכי מחמד, גברים מנגנים מוזיקה. רוב דמויות המדנאקאי הללו מגולפות גם למיניאטורות ברצועה השישית של הקיר החיצוני מסביב לפראדקשינה-פאתה.
חלק מהפסלים מציגים פרטים יוצאי דופן. לדוגמה, דמות מדנאקאי אחת מוצגת עם חופת עץ פרי, שבה מוצג זבוב קטן יושב על הפרי ובסמוך לטאה מתכוננת להסתער על הזבוב. באחר, נראה נשר תוקף סרבה (אנ'),[כ"א] שבתורה תוקפת אריה, שבתורו מתנפל על פיל, אשר בעצמו תופס נחש, שבתורו מוצג בפעולת בליעת חולדה - מראה הכולל חכם מהורהר. חיים חילוניים מוצגים בתמונות אלה, כמו אמן שיוצר ציור או מוזיקאים השקועים במוזיקה שלהם. תמונה בולטת היא התיאור של רודרה-וינה (אנ') (סוג של כלי נגינה) מהמאה ה-12 ותנוחת ריקוד לאסיה (אנ'). כלולה גם דמות של ג'ינה מהג'ייניזם.
הקיר החיצוני בצד הכניסה המזרחית למקדש שבתוכו מראה את בהאירווה ודורגה. הקיר החיצוני בצד הכניסה הדרומית למקדש מציג את טנדאווסורה (אנ') ובראהמני (אנ'). הצדדים החיצוניים בכניסה הצפונית למקדש מציגים את וישנו ומהישסורמרדיני.
פנים המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
למקדש צ'נאקשווה שלוש כניסות ובפתחים שלהם יש פסלים מעוטרים הנקראים דוורפאלה (אנ') (שומרי דלתות) משני הצדדים. האולם המרכזי (נבארנגה[ה]) היה במקור פתוח מכל הצדדים מלבד המערב שבו נמצא "קודש הקודשים", אך כל הצדדים נסגרו מאוחר יותר במסכים מחוררים. זה הפחית את כמות האור באופן משמעותי וקשה להעריך את עבודת האמנות המורכבת ללא אור משני. היצירה מתחילה בכניסה לשלוש הכניסות לאולם. כל אחת מהן מובילה למרפסות מוגבהות משני הצדדים. באולם עמודים מגולפים שבמרכזם תקרת כיפה גדולה. למנדאפה 60 "מפרצים" (תאים).
מקדש הנבארנגה במקדש קשווה בבלור הוא הגדול ביותר מכל מקדשי הויסלה, הוא בעל תוכנית בצורת יהלום (טריראתה (אנ'), לפי ג'יימס הארלה.[10]
עמודים ותקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באולם נבארנגה יש ארבעים ושמונה עמודים. כולם פרט לארבעה המרכזיים מגולפים בצורה ייחודית. ארבעת המרכזים הם תוספות מאוחרות יותר, שנוספו בשנת 1381 לספירה בתקופת אימפריית ויג'איאנגר, כדי לתמוך במבנה הפנימי של מקדש שניזוק. העמודים הם בשלושה גדלים. שני עמודים בולטים במיוחד. האחד הוא מה שנקרא עמוד נרסימהה המגולף בדמויות מיניאטוריות מלמעלה למטה, כמו שור זעיר (קאדלה בסבה). האגדה המקומית מספרת שעמוד זה יכול היה להסתובב פעם בגלל האופן שבו הוא נתמך, אבל לא ניתן עוד לסובב אותו. העמוד השני הוא עמוד המוהיני. מלבד האווטאר הנשי של וישנו, לעמוד יש שמונה רצועות של גילופים, כולל אלה של ברהמה, וישנו, שיווה, ולאחר מכן עשרה אווטארים של וישנו, שמונה אלוהויות הכיוון, בעלי חיים מיתולוגיים עם גוף של אריה אך פנים של חיות בר אחרות. ארבעת העמודים המרכזיים בולטים בכך שהם מגולפים ביד ואילו האחרים נעשו במחרטה.
במרכז האולם יש כיכר גדולה פתוחה, שמעליה תקרת כיפה בקוטר של כ-3.5 מטרים ובעומק של 2 מטרים. בחלק העליון נמצא ניצן לוטוס שעליו מגולפים ברהמה, וישנו ושיווה. בתחתית הכיפה יש סדרת אפריזים עם סיפור הראמאיאנה. על הכותרות של ארבעת העמודים נמצאים דמויות מדנאקאי (אנ'). אחת מייצגת את סראסווטי הרוקד, האל ההינדי של ידע, אומנויות ומוזיקה. האחרים הם רקדנים רגילים, אבל עם הבעות שונות. אחת מעצבת את שערה, השנייה בתנוחת נאטיה (אנ'), ולרביעית יש תוכי יושב על ידה. תכשיטי הראש והצוואר עשויים מסלע מותקנים בחופשיות וניתנים להזזה. גם הצמידים ניתנים להזזה. עיצוב התקרה עוקב אחר הטקסטים ההינדיים, והוא סגנון אוטקסיפטה שונה עם דמויות המוצבות בטבעות קונצנטריות.[10]
תבליטים אחרים בתוך האולם כוללים תמונות גדולות של אוואטרים של וישנו, אפריזים של ההיסטוריה הוודית והפוראנית, וסצנות נוספות של הראמאיאנה.
קודש הקודשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנדאפה מובילה אל גרבה-גרייה (אנ')על פני העמודים ופתח. משני צדי הדלת נצבים שני דוורפאלה (אנ') (שומרי דלתות), ג'יאה וויג'איה. במרכז הגמלון יש את הזוג לקשמי נראיאנה (אנ').[כ"ב] מתחתם נגנים מנגנים בכלי נגינה מהמאה ה-12. בצד יש שתי מקארות (אנ')[כ"ג] עם וארונה ווארוני (אנ') ביחד רוכבים עליהן. בתוך "קודש הקודשים" הריבועי נמצאת דמותה של קשווה, או כפי שכתובות מכנות אותה "ויג'יאנארייאנה". הוא עומד על כן בגובה מטר, גובהו כ-2 מטרים עם הילה. יש לו ארבע ידיים, עם צ'אקרה (אנ')[כ"ד] ושאנקה (אנ') (קונכייה) בידיים העליונות וגאדה (אנ') (אַלָּה הודית) ולוטוס בידיו התחתונות. להילה יש גילוף מחזורי של עשרת האוואטרים של וישנו - מטסיה, קורמה, וארהה, נאראסימה, ואמנה, פאראסורמה, ראמה, קרישנה, בודהה וקלקי. המקדש הוא בית תפילה פעיל, עם קשווה לבוש ומקושט, נוכחים כוהנים וחסידים שעושים דארשן.
מבנה העל[עריכת קוד מקור | עריכה]
למקדש היה מגדל, שניזוק ונהרס שוב ושוב, נבנה מחדש ושוחזר. בשחזורים מהמאה ה-19, המקדש נותר ללא מגדל. לפי פוקמה (Foekema), המגדל, כשהיה קיים, היה בסגנון בהומיג'ה (אנ') ולא המגדל הרגיל בצורת כוכב שמקביל לצורת הווימאנה (אנ').[ח] מגדלי בהומיג'ה, שלמים על המקדשים המיניאטוריים בכניסה לאולם הם למעשה סוג של מגדל נגארה (מצפון הודו), בעלי צורתם המעוקלת. צורה זו של מגדל היא די נדירה באדריכלות דרווידית (אנ') טהורה.
אמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה מאמני הויסלה חתמו על עבודתם בצורת כתובות. בכך הם חשפו לעיתים פרטים על עצמם, על משפחותיהם, על הגילדות ועל מקום מוצאם. כתובות אבן וכתובות לוחות נחושת מספקות מידע נוסף עליהן. רובארי מלליטמה היה אמן פורה שמיוחסים לו יותר מ-40 פסלים. דאסוג'ה ובנו צ'וואנה שהיו מבליגווי (אנ') במחוז שימוגה (אנ') של ימינו תרמו תרומות חשובות. לצ'וואנה מיוחסת עבודה על חמש מדנאקאי ודאסוג'ה פיסלארבע מהן. מליאנה ונגוג'ה יצרו ציפורים ובעלי חיים בפסליהם. לאמנים כמו צ'יקאהמפה ומאלוג'ה מיוחסים לכמה מהפסלים במנדאפה. אמנים אלה תרמו גם ליצירות האמנות שנמצאו במקדשי הויסלה גדולים אחרים שנמצאו במרחק של 50 קילומטרים מבלור.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
מוזיקאי מנגן ב"קינארי וינה (אנ')" -
"שילאבליקה" (עלמה שמימית) עם מראה -
"שילאבליקה" -
"שילאבליקה" -
"שילאבליקה" -
פסל תבליט משקוף במקדש צ'נאקשווה, בלור -
ג'איה וויגא'יה לפני קודש הקודשים -
עמוד מגולף -
פאנל דקורטיבי הכולל מגדלים מיניאטוריים -
שיווה הורג את השד גאג'סורה -
מבט על הגופורם (מגדל מעל הכניסה) מעמוד הגארודה -
תבליט קיר המקדש -
משקוף מעוטר עם ה"מקארה" (חיות מיתולוגיות) משני הצדדים -
-
המבנה המרכזי של מקדש צ'נאקשווה במבט מהפינה הצפון-מזרחית של החצר הפנימית. -
תקריב של אפריז דקורטיבי על הקיר החיצוני של מנדאפה
.jpg)
_in_the_background.jpg)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Gerard Foekema, A Complete Guide to Hoysaḷa Temples, Abhinav Publications, 1996, ISBN 9788170173458
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Nomination Text - UNESCO site
- Photo of Gopura - Chennakeshava Temple
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אולם או ביתן הנתמכים בעמודים לטקסים ציבוריים באדריכלות ההודית, במיוחד באדריכלות המקדשים ההינדית.
- ^ קישוט דמוי כד ממתכת שעליו מונח אגוז קוקוס
- ^ 1 2 מגדל כניסה מונומנטלי, מקושט בדרך כלל, בכניסה למקדש הינדי
- ^ עמוד לפנס
- ^ 1 2 אולם מרובע מחולק לתשעה חללים על ידי 4 עמודים
- ^ היו המשוררים-הקדושים הטמילים של דרום הודו אשר דגלו בבהקטי (מסירות) לאלוהות המשמרת ההינדית וישנו, בשירי הגעגוע, האקסטזה והשירות שלהם. הם זוכים להערכה בווישנויזם, הרואה בווישנו את המציאות האולטימטיבית.
- ^ המונח ההודו-איראני למרכבה או עגלה עם גלגלי חישור.
- ^ 1 2 שמו של המבנה מעל קודש הקודשים באדריכלות של דרום הודו
- ^ מבנה המכיל קודש קודשים אחד ומגדל יחיד
- ^ הקפה עם כיוון השעון של ישויות קדושות, והנתיב שלאורכו זה מתבצע
- ^ "דקלומים" או דרכים לשיר את המנטרות.
- ^ הן, במיתולוגיה ההינדית, מגוון רחב של רוחות טבע, בדרך כלל מיטיבות, אבל לפעמים שובבות או גחמניות, הקשורות למים, פוריות, עצים, יער, אוצר ואזורי טבע בראשיתיים
- ^ מושג של הנאה, עונג ותשוקה
- ^ אחת מארבע המטרות או היעדים של חיי אדם במסורות ההינדיות.
- ^ אווטאר של וישנו
- ^ השור המיתולוגי עליו רוכב שיווה
- ^ מלך במיתולוגיה ההינדית. הוא ידוע במסירותו האיתנה לאלוהות המשמרת, וישנו.
- ^ מלך במיתולוגיה ההינדית שנלחם בווישנו
- ^ אפיזודה מרכזית בהינדואיזם שמפורטת בווישנו פורנה, טקסט מרכזי של ההינדואיזם. הסמודרה מנטנה מסבירה את מקורו של סם החיים הנצחיים, אמריטה.
- ^ בהינדואזים הם כל פסל או פסלון, בדרך כלל נקבה, ששוברים את המונוטוניות של קיר או חלל רגיל ובכך מחייה אותו.
- ^ חיה מיתולוגית בעלת שמונה רגליים חלקה אריה וחלקה עוף
- ^ ייצוג כפול של האלים ההינדיים וישנו, הידוע גם בשם נראיאנה, ובת זוגו, לקשמי
- ^ יצור ימי אגדי במיתולוגיה ההינדית.
- ^ דיסקוס אלוהי, המיוחס לווישנו בכתבי הקודש ההינדיים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Nomination Text
- ^ 1 2 3 4 V. K. Subramanian (2003). Art Shrines of Ancient India. Abhinav Publications. pp. 75–77. ISBN 978-81-7017-431-8.
- ^ Gerard Foekema, A Complete Guide to Hoysaḷa Temples, page 47, Abhinav Publications, 1996, ISBN 9788170173458
- ^ 1 2 3 Kirsti Evans (1997). Epic Narratives in the Hoysaḷa Temples: The Rāmāyaṇa, Mahābhārata, and Bhāgavata Purāṇa in Haḷebīd, Belūr, and Amṛtapura. BRILL. ISBN 90-04-10575-1
- ^ Winifred Holmes (1938). C.P. Snow (ed.). Discovery: Mysore's Medieval Sculpture. Cambridge University Press. p. 85.
- ^ A, Divya (18 בספטמבר 2023). "Karnataka's sacred ensembles of Hoysalas inscribed on UNESCO world heritage list". www.indianexpress.com. New Delhi: The Indian Express.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Adam Hardy, Indian Temple Architecture: Form and Transformation : the Karṇāṭa Drāviḍa Tradition, 7th to 13th Centuries, Abhinav Publications, 1995, ISBN 9788170173120
- ^ 1 2 Roshen Dalal (2002). The Puffin History of India for Children, 3000 BC - AD 1947. Penguin Books. p. 195. ISBN 978-0-14-333544-3.
- ^ B. L. Rice (2001). Gazetteer of Mysore. Asian Educational Services. pp. 353–354. ISBN 978-81-206-0977-8.
- ^ 1 2 3 4 James C. Harle (1994). The Art and Architecture of the Indian Subcontinent. Yale University Press. pp. 261–267. ISBN 978-0-300-06217-5.
- ^ 1 2 Epigraphia carnatica, B. Lewis Rice, Mysore Government Press, pages 98-129.
- ^ 1 2 3 4 5 M.H. Krishna (1966). K.A. Nilakanta Sastri (ed.). The history of the Sri Vijayanarayana Temple of Belur (Mysore State) The Bhandarkar Oriental Research Institute
- ^ Matthew A. McIntosh, Hoysala Architecture of Medieval India
