מערות אלורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערות אלורה
वेरूळची लेणी
מערה 16. מקדש קאילשה, כפי שהוא נשקף מראש הסלע
מערה 16. מקדש קאילשה, כפי שהוא נשקף מראש הסלע
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מערות אלורה
Ellora Caves
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מבט על מערות אלורה
מבט על מערות אלורה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1983, לפי קריטריונים 1, 3 ו-6
מידע כללי
מיקום מחוז אוראנגאבאד במדינת מהאראשטרה
קואורדינטות 20°01′36″N 75°10′38″E / 20.026800°N 75.177100°E / 20.026800; 75.177100

מערות אלורהמראטהית: वेरूळची लेणी) הן אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, השוכנות במחוז אוראנגאבאד במדינת מהאראשטרה בהודו. זהו אחד ממתחמי מערות המקדש ההינדיות החצובים בסלע הגדולים בעולם, ובו מרבית המונומנטים השייכים להינדואיזם וחלקם שייכים לבודהיזם ולג'ייניזם, והם כוללים יצירות אמנות מהתקופה 600–1000 לספירה.[1][2] מערה 16 המכונה מקדש קאילשה (אנ') היא מונולית, מקדש החצוב בשלמות מגוש סלע אחד הגדולים בעולם, מונומנט בצורת מרכבה המוקדש לאל שיווה. בגילופים של מקדש קאילשה יש פסלים המתארים את האלים, והאלות מההינדואיזם וכן פאנלים של תבליטים המסכמים את שני האפוסים ההינדים הגדולים.[3][4][5]

באתר יש מעל ל-100 מערות, כולן נחפרו מצוקי הבזלת בגבעות צ'אראננדרי (Charanandri), 34 מהן פתוחות לציבור.[3] אלו כוללות 17 מערות הינדואיסטיות (מערות 13–29), 12 מערות בודהיסטיות (מערות 1–12) ו-5 מערות ג'ייניות (מערות 30–34).[6] כל קבוצת מערות מייצגת אלוהויות ומיתולוגיות שרווחו באלף הראשון לספירה, כמו גם מנזרים של כל דת בהתאמה.[7] הם נבנו זה ליד זה וממחישים את ההרמוניה הדתית שהייתה בהודו העתיקה.[2] כל המונומנטים של אלורה נבנו במהלך שושלת רשטרקוטה (אנ'), שבנתה חלק מהמערות ההינדיות והבודהיסטיות, ושושלת ידאבה (אנ') שבנתה מספר מערות ג'ייניות. מימון להקמת המונומנטים סופק על ידי מלכים, סוחרים ועשירי האזור.[3]

אף על פי שהמערות שימשו כמקדשים ותחנת מנוחה לעולי רגל,[6] מיקום האתר על דרך סחר עתיקה בדרום אסיה הפך אותו גם למרכז מסחרי חשוב באזור דקאן.[8] האתר שוכן 29 קילומטרים צפונית-מערבית לאוראנגאבאד, וכ-300 קילומטרים מזרחית-צפונית-מזרחית למומבאי. מערות אלורה, יחד עם מערות אג'אנטה הסמוכות, מהוות אטרקציה תיירותית מרכזית באזור מרתוואדה (אנ') שבמהאראשטרה, ומונומנט מוגן בפיקוח ארגון הסקר הארכאולוגי של הודו (בראשי תיבות ASI).

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערות אלורה, מפה כללית (הסלע צבוע בירוק כהה)

האתר מערות אלורה שוכן במדינת מהאראשטרה כ-29 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר אוראנגאבאד, וכ-300 קילומטרים מזרחית-צפונית-מזרחית למומבאי, 235 קילומטרים מפונה וכ-100 קילומטרים מערבית למערות אג'אנטה, 2.3 קילומטרים ממקדש גרישנשוואר (אנ') (הודו).

אלורה תופסת אזור סלעי שטוח יחסית בהרי גהט המערביים, שם הפעילות הגעשית העתיקה יצרה תצורות בזלת רב שכבתיות, המכונות מדרגות דקאן. הפעילות הגעשית שיצרה את הצוק הפונה מערבה ובו מערות אלורה התרחשה בתור הקרטיקון. החזית האנכית שנוצרה הפכה את הגישה לשכבות רבות של תצורות סלע לקלה יותר, ואפשרה לאדריכלים לבחור בזלת עם גרגירים עדינים יותר לפיסול מפורט יותר.[9]

כרונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנייה באלורה נחקרה מאז השלטון הקולוניאלי הבריטי. עם זאת, הסגנונות החופפים בין המערות הבודהיסטיות, ההינדואיסטיות והג'ייניות הקשו על קבלת הסכמה הנוגעת לכרונולוגיית בנייתם. המחלוקות נוגעות בדרך כלל בשאלות: האם המערות הבודהיסטיות או ההינדואיסטיות נחצבו תחילה? ומה התאריך היחסי של המערות במסגרת מסורת מסוימת. הקונצנזוס הרחב שהתגבש מבוסס על השוואה בין סגנונות הגילוף באלורה למקדשי מערות אחרים באזור הדקאן שתוארכו, תיעוד טקסטואלי של שושלות שונות, וראיות אפיגרפיות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים שונים ליד אלורה ובמקומות אחרים במהאראשטרה, מאדהיה פרדש וקרנאטקה.[10] [16] [17] גרי הוקפילד מלנדרה טוען שלמערות אלורה היו שלוש תקופות בנייה חשובות: תקופה הינדית מוקדמת (~ 550 עד 600 לספירה), שלב בודהיסטי (~ 600 עד 730 לספירה) ושלב מאוחר יותר, הינדואיסטי וג'ייני (~ 730 עד 950 לספירה).[10][11]

ייתכן שהמערות הקדומות ביותר נבנו בתקופת שושלות טראיקוטקה (אנ') ווקאטאקה (אנ'), השנייה ידועה בחסות שהעניקה למערות אג'אנטה. עם זאת, סביר להניח שחלק מהמערות הקדומות ביותר, כמו מערה 29 (הינדואיסטית), נבנו על ידי שושלת קלאצ'ורי (אנ') שסגדה לשיווה, ואילו המערות הבודהיסטיות נבנו על ידי שושלת צ'לוקייה (אנ').[10][11] המערות ההינדואיסטיות המאוחרות יותר והמערות הג'ייניות המוקדמות נבנו על ידי שושלת רשטרקוטה (אנ'), ואילו מערות הג'ייניות האחרונות נבנו על ידי שושלת ידאבה (אנ'), שמימנה גם מקדשי מערות ג'ייניות אחרות.[12][13]

המונומנטים ההינדואיסטיים: מערות 13–29[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוואטי ושיווה כרקדן (משמאל) במערת אלורה

המערות ההינדואיסטיות נבנו בתקופת שושלת קלאצ'ורי, מאמצע המאה ה-6 ועד סוף המאה ה-8 בשני שלבים. תשעה מקדשי מערות נחפרו בתחילת המאה השישית, ואחריהם ארבע מערות נוספות (מערות 17–29). העבודות החלו לראשונה, לפי הסדר, במערות 28, 27 ו-19 ואז במערות 29 ו-21 שנחפרו במקביל למערות 20 ו-26.

המערות המאוחרות יותר, 14, 15 ו-16, הוקמו בתקופת שושלת רשטרקוטה, חלקן מתוארכות בין המאות ה-8 עד ה-10. העבודות החלו לראשונה במערות 14 ו-15 כאשר מערה 16, המונולית הגדול בעולם, הייתה האחרונה מבין השלוש שהוקמו. מערות אלה הושלמו במאה ה-8 בתמיכת המלך קרישנה הראשון.

מקדשים הינדים מוקדמים: מערה 29: דומר לנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט ממערה 29
עמוד האבן במקדש קאילשה (מערה 26)

הבנייה במערות ההינדואיסטיות המוקדמות החלה לפני כל אחת ממערות הבודהיסטיות או הג'ייניות. מערות מוקדמות אלה הוקדשו בדרך כלל לאל ההינדי שיווה, אם כי האיקונוגרפיה מרמזת כי בעלי המלאכה העניקו לאלים ואלות אחרות של ההינדואיזם כבוד בולט ושווה. מאפיין נפוץ של מקדשי מערות אלה היה לינגה-יוני החצוב בסלע בליבת המקדש, כאשר כל אחד מהם מוקף במרחב לשביל הקפה סביב סביב.

מערה 29, הנקראת גם דומר לנה (Dhumar Lena), היא אחת החציבות הראשונות באלורה ובין הגדולות ביותר. מבנה מקדש הינדי מוקדם במערה התרכז סביב "ואל גנגה" (Vale Ganga), מפל טבעי ששולב במונומנט. המפל נראה ממרפסת מגולפת בסלע מדרום ותואר כ"נופל על מצחו של שיווה הגדול", במיוחד בעונת המונסונים. הגילופים במערה זו גדולים מגודל טבעי, אך לדברי החוקר דבליקר (Dhavalikar), הם "גמלוניים, גוציים עם גפיים לא פרופורציונליים" בהשוואה לאלה שנמצאו במערות אלורה אחרות.[14]

מערה 21: מקדש ראמשוואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלה גאנגה בכניסה למערה 21

מערה 21, הנקראת גם רמשוואר לנה (Rameshwar Lena), היא חציבה מוקדמת נוספת שבנייתה מיוחסת לשושלת קלאצ'ורי. המערה הושלמה לפני עליית שושלת רשטרקוטה לשלטון שהמשיכה את הרחבת המערות באלורה.[3]

אף על פי שבמערה יש יצירות אומנות דומות לאלו שבמערות אלורה אחרות, יש בה גם מספר יצירות ייחודיות, כמו אלה המתארות את סיפור המרדף של האלה פרוואטי אחרי שיווה. במערות אחרות נמצאו גילופים המתארים את פרוואטי ושיווה בשעות הפנאי, חתונתם של פרוואטי ושיווה וריקוד שיווה וקרטיקייה (סקאנדה).[15] המערה מכילה גם תצוגה גדולה של ספטא מטריקה (Sapta Matrika), שבע אלות האם של מסורת השאקטיזם של ההינדואיזם, כשמשני צדדיהן גנש ושיווה.[15] בתוך המקדש אלות אחרות החשובות למסורת השאקטי, למשל האלה דורגה. הכניסה למערה 21 מוקפת בפסלים גדולים של האלות גנגה ויאמונה המייצגות את שני נהרות ההימלאיה הגדולים (גנגס ויאמונה) ומשמעותם לתרבות ההודית.[16]

המערה מועצבת באופן סימטרי על פי עקרון המנדפה (אנ')[א] הריבועית ויש בה תבניות גאומטריות משובצות החוזרות על עצמן בכל המערה.[17] לינגה שיווה בקודש הקודשים של המקדש נמצא במרחק שווה מהפסלים העיקריים של האלות גנגה ויאמונה, כששלושתם ממוקמים במשולש שווה-צלעות.[18] לדברי כרמל ברקסון (Carmel Berkson), פריסה זו מסמלת ככל הנראה את יחסי ברהמן-פרקריטי (אנ'),[ב] התלות ההדדית של האנרגיות הגבריות והנשיות, שהיא מרכזית בתאולוגיה ההינדית.[16]

מערה 16: מקדש קאילשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש קאילשה באלורה. משמאל: ציור המקדש של ג'יימס פרגוסון מהמאה ה-19

מערה 16, המכונה מקדש קאילשה (אנ'), היא מקדש מערות בולט במיוחד בהודו עקב גודלו, הארכיטקטורה שלו והעובדה שנחצב כולו מגוש סלע אחד.[19][20]

מקדש קאילשה, בהשראת הר קאילאש, מוקדש לשיווה.[21] הוא מעוצב בקווים דומים למקדשים הינדים אחרים עם שער, אולם כינוס, מקדש ראשי רב קומות המוקף בהרבה מקדשים קטנים המעוצבים על פי התבנית הריבועית, מרחב משולב של שביל הקפה סביב סביב, קודש הקודשים (גרבה-גרייה, garbha-griya, מילולית "בית הרחם") שבו שוכן הלינגה-יוני, וצורת צריח כמו הר קאילאש - כולם מגולפים מסלע אחד.[20] מקדשים הקטנים שנחצבו מאותו סלע מוקדשים לאלים ולאלות גנגה, יאמונה, סראסווטי, עשרת האווטארים של וישנו, אלים ודים ואלות כולל אינדרה, אגני, ואיו, סוריה ואושה, כמו גם אלים לא-ודים כמו גנש, ארדהנארישווארה (חצי שיווה, חצי פרוואטי), הריארה (חצי שיווה, חצי וישנו), אנאפורנה, דורגה ואחרים.[19][20] מפלס המרתף של המקדש כולל עבודות רבות של שיווה, וישנו ושאקטי; מערכת גילופים בולטת כוללת את שנים עשר האפיזודות מילדותו של קרישנה, מרכיב חשוב בווישנויזם.[22]

מקדש קאילשה, מגולף להפליא מתוך גוש סלע אחד נבנה על ידי המלך קרישנה הראשון משושלת רשטרקוטה (שלט 756–773)
פאנל הראמאיאנה

המבנה הוא מתחם מקדש רב-מפלסי העומד בפני עצמו המשתרע על שטח כפול מהפרתנון באתונה.[23] ההערכה היא כי האומנים הסירו 85,000 מטרים מעוקבים של סלע, במשקל של כ-200,000 טון,[21] כדי לחצוב את המקדש.[20]

בניית המקדש יוחסה למלך קרישנה הראשון משושלת רשטרקוטה (שלט 756–773 לספירה), אך נצפו גם אלמנטים מהאדריכלות של שושלת פאלאווה (אנ').[24] ממדי החצר הם 82 מטר על 46 מטר בבסיס, וגובה המקדש 30 מטר.[25] הכניסה כוללת גופורם (אנ')[ג] נמוך. המקדש המרכזי המאכלס את הלינגאם כולל מנדפה עם גג שטוח הנתמכת על ידי 16 עמודים ושיקרה (אנ')[ד] דרווידית (אנ').[ה] פסל של השור הקדוש ננדי שעליו רוכב שיווה עומד על מרפסת מול המקדש.[19] בשניים מהקירות בבית המקדש המרכזי יש שורות גילופים המתארות את המהאבהארטה, בצד הצפוני, והראמאיאנה, בצד הדרומי.

מקדש קאילשה נחשב דוגמה בולטת ביותר לבניית מקדשים מההיסטוריה ההודית של האלף הראשון,[21] וכונה על ידי כרמל ברקסון, "פלא עולם" בקרב המונומנטים החצובים.[26]

מערה 15: דשאוואטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וישנו במערה 21

מקדש דשאוואטרה (Dashavatara), או מערה 15, הוא חציבה משמעותית נוספת שהושלמה בזמן כלשהו אחרי מערה 14. במערה 15 יש תאים ותוכנית הדומה למערות בודהיסטיות 11 ו-12, מה שמרמז כי מערה זו נועדה להיות מערה בודהיסטית. עם זאת, נוכחותם של מאפיינים שאינם בודהיסטיים, כמו נרטיה מנדפה (ביתן ריקודים קלאסי הודי) בכניסה אליו, הצביעו שלא כך הדבר. על פי ג'יימס הארלה (James Harle), דמויות הינדיות נמצאו במערה הבודהיסטית 11, בעוד אלוהויות הינדיות רבות שולבו במערות בודהיסטיות באזור. חפיפה זו בעיצוב שונה בין מערות בודהיסטיות להינדיות עשויה להיות משום שעל האתרים עבדו אותם אדריכלים ועובדים, או שאולי מערה שתוכננה להיות בודהיסטית הפכה בסופו של דבר למונומנט הינדי.[27]

לדברי גרי מלנדרה, כל המערות הבודהיסטיות באלורה היו פלישה למקום שכבר היה טירתה (אנ') ברהמנית מבוססת (אתר עלייה לרגל הינדי), ולא להפך. יתר על כן, בהתחשב בכך שהמערות ההינדיות והבודהיסטיות היו אנונימיות בעיקר, בלא שהתגלו כתובות המתעדות תורמים למערות אלורה הבודהיסטיות מלבד אלה של השושלות ההינדיות שבנו אותן, הכוונה והאופי המקוריים של מקדשי המערות הללו הם ספקולציות.[10]

במקדש ההינדי השוכן במערה 15 יש חצר פתוחה שבמרכזה מנדפה מונוליתית חופשית ובקיר האחורי מקדש דו קומתי חצוב בסלע. פאנלים פיסוליים גדולים בין עמודי הקיר בקומה העליונה ממחישים מגוון רחב של נושאים, כולל עשרת האווטארים של וישנו. כתובת של דנטידורגה (Dantidurga, מייסד שושלת רשטרקוטה), קריטית לקביעת גיל המקדש, נמצאת על הקיר האחורי של המנדפה הקדמית. על פי קומראסוומי, התבליט הטוב ביותר במערה זו הוא זה המתאר את מותו של הירניאקשיפו (Hiranyakashipu), שם וישנו בצורת אריה-אדם (נראסימה), מגיח מעמוד להניח יד קטלנית על כתפו. תבליטים אחרים במערה 15 כוללים את הגנגאדהארה,[ו] נישואיהם של שיווה ופרוואטי, טריפורנטיקה[ז] ממסורת השאקטי, מרקנדייה,[ח] גארודה,[ט] היבטים של החיים, ננדי[י] במנדאפה, שיווה כרקדן, אנדהאקאסורה,[י"א] גוברדנהאדארי,[י"ב] ואחרים.[28] הלוחות מסודרים בזוגות, שעליהם כתב כרמל ברקסון, כי הם מחזקים זה את זה על ידי הצגת "אנרגיה שיתופית אך גם אנטגוניסטית" עם הדדיות של העברת כוח.[29]

מערות הינדיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערות הינדיות בולטות אחרות הן "רוואן קי חי" (Ravan ki Khai, מערה 14) ונילקנתה (Nilkantha, מערה 22), ובשתיהן פסלים רבים, מערה 25 בפרט כוללת גילוף של סוריה (אנ') (אל השמש) בתקרתה.

המונומנטים הבודהיסטיים: מערות 1–12[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערות 11 (למעלה) ו-12 הן מנזרים בני שלוש קומות שנחצבו בסלע ובתוכן איקונוגרפיה של וג'ריאנה.

מערות אלה ממוקמות בצד הדרומי ונבנו בשנים 630–700 לספירה, או 600–730 לספירה.[30] בתחילה סברו כי המערות הבודהיסטיות הן המבנים הקדומים ביותר שנוצרו בין המאה החמישית לשמינית, כשמערות 1–5 נחצבו בשלב הראשון (400–600) ו-6–12 בשלב המאוחר יותר (650–750), אולם חוקרים מודרניים משערים שבניית המערות ההינדואיסטיות קדמה ליצירת המערות הבודהיסטיות.[30] המערה הבודהיסטית הקדומה ביותר היא מערה 6, ואז 5, 2, 3, 5 (אגף ימין), 4, 7, 8, 10 ו -9, כשמערות 11 ו-12, הידועות גם כ "דו תאל" (Do Thal) ו"טין תאל" (Tin Thal) בהתאמה היו האחרונות.

11 מתוך 12 מערות בודהיסטיות מורכבות מוויהארות (אנ'),[30] כלומר מנזרים עם אולמות תפילה: בניינים גדולים רבי קומות שנחצבו בחזית ההר, הכוללים אזורי מגורים, חדרי שינה, מטבחים וחדרים אחרים. במערות המנזר יש מקדשים כולל גילופי של גאוטמה הבודהה, בודהיסטוות וקדושים. בחלק ממערות אלו, ניסו הפסלים להשוות לאבן מראה של עץ.

מערות 5, 10, 11 ו-12 הן מערות בודהיסטיות חשובות מבחינה אדריכלית. מערה 5 היא ייחודית בין מערות אלורה שכן היא תוכננה כחדר אוכל עם צמד ספסלים מקבילים במרכז ופסל בודהה מאחור.[31] מערה זו, ומערה 11 ממערות קנהרי (אנ'), הן שתי המערות הבודהיסטיות היחידות בהודו המסודרות בצורה כזו.[8] מערות 1 עד 9 הן כולן מנזרים ואילו מערה 10, מערת וישוואקרמה (Vīśvakarma), היא אולם תפילה בודהיסטי מרכזי.[8]

מערות 11 ו-12 הן מערות מנזר מהאיאנה בעלות שלוש קומות עם אלילים, מנדלות שנחצבו בקירות, ואלות רבות ואיקונוגרפיה הקשורה לבודהיסטווה, השייכים לבודהיזם של וג'ריאנה. אלה ראיות משכנעות המציעות כי רעיונות הווג'ריאנה והטנטרה של הבודהיזם התבססו היטב בדרום אסיה בהגיע המאה ה-8 לספירה.[8][32]

מערת וישוואקרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ממערת הנגר (מערה בודהיסטית 10)

מערה 10 בולטת בין המערות הבודהיסטיות, צ'איטיה (אנ'), אולם פולחן המכונה בשם "מערת וישוואקרמה", שנבנה בסביבות 650 לספירה.[33] היא ידועה גם בשם "מערת הנגר", מכיוון שהסלע קיבל גימור בעל מראה של קורות עץ. מעבר לכניסה הרב-קומתית שלו נמצא אולם סטופה דמוי קתדרלה הידוע גם בשם צ'איטיה-גריהא (Chaitya-Griha, בית תפילה). בלב מערה זו נמצא פסל בגובה 5 מטרים של בודהה היושב בתנוחת הטפה.

מערה 10 משלבת ויהארה עם אולם תפילה דמוי קפלה ובו שמונה תאי משנה, ארבעה בקיר האחורי וארבעה מימין, וכן פורטיקו מקדימה. זוהי הצ'איטיה-גריהא היחידה בין המערות הבודהיסטיות של אלורה והיא בנויה בקווים דומים למערות 19 ו-26 של מערות אג'אנטה. במערה 10 יש גם גוואקשה (אנ'), חלון מקושת וחיבור צדדי למערה 9 של אלורה.[33]

האולם הראשי של מערת וישוואקרמה בצורת אפסיס ומחולק לספינה מרכזית ולמעברים צדדיים על ידי 28 עמודים מתומנים עם כותרות פשוטות. בקצה האפסיס של אולם הצ'איטיה נמצאת סטופה שבחזיתה מגולף בודהה גבוה גדול בישיבה בתנוחת לימוד. עץ גדול של פיקוס קדוש מגולף בגבו. באולם יש גג מקומר בו נחרטו בסלע צלעות (המכונה טריפוריום) המדמות עץ. האפריזים שמעל העמודים הן מלכות נאגה, ויצירות התבליט הנרחבות מציגות דמויות כמו בדרנים, רקדנים ונגנים.

חזית אולם התפילה הוא חצר חצובה שנכנסים אליה דרך גרם מדרגות. בכניסה למערה חזית מגולפת המעוטרת במוטיבים הודים רבים הכוללים אפסארות (אנ') ונזירים במדיטציה. משני צידי המפלס העליון יש פורטיקו של עמודים עם חדרים קטנים בקירות האחוריים. במרפסת העמודים של הצ'איטיה יש מקדש קטן משני קצותיו ותא בודד בקצה הרחוק של הקיר האחורי. עמודי המסדרון בנויים מקורות ריבועיות מסיביות וכותרות גטה-פאלאווה (אגרטל ועלווה). במפלסים השונים של מערה 10 מופיעים גם פסלי אלילים של אלוהיות זכריות ונקביות, כמו מאיטריה (הבודהה העתידי), טארה, אוולוקיטשוורה, הבודהיסטווה מנג'וסרי, והבודהיסטווה מהאמאורי, המגולפים בסגנון שושלת פאלא שנמצאו באזורים המזרחיים של הודו. כמה מההשפעות של דרום הודו נמצאות גם ביצירות שונות במערה זו.

המונומנטים הג'ייניים: מערות 30–34[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורד בהובאלי

בקצה הצפוני של אלורה נמצאות חמש מערות ג'ייניות, השייכות לזרם הדיגמברה (אנ'), שנחפרו במאה התשיעית ובראשית המאה העשירית.[10] מערות אלה קטנות יותר מהמערות הבודהיסטיות וההינדיות, אך עם זאת מציגות גילופים מפורטים ביותר. הן, והמערות ההינדיות המאוחרות יותר, נבנו באותה תקופה ושתיהן חולקות רעיונות אדריכליים ודבקות דתית כגון מרפסת עמודים, מנדפה סימטרית ופוג'ה (puja, פולחן). עם זאת, בניגוד למקדשים ההינדים, מושם דגש על תיאורם של עשרים וארבעה הטירתנקרות (אנ') (כובשים רוחניים המכונים גם ג'ינאס, שזכו לשחרור מהמעגל האינסופי של הלידות מחדש).[34] בנוסף לגילופי ג'ינאס אלה, כוללות יצירות האומנות במקדשי הג'יין גילופי אלים ואלות, יאקסה (yaksa, אלוהות הטבע הגברית), יאקסי (yaksi, אלוהות הטבע הנשית) וחסידים אנושיים הרווחים במיתולוגיה של הג'יין של האלף הראשון לספירה.[35]

לדברי חוסה פריירה (Jose Pereira), חמש המערות היו למעשה 23 חפירות שונות, בתקופות שונות. 13 מהם נמצאים באינדרה סבהא (Indra Sabha), 6 בג'אגאנתה סבהא (Jagannatha Sabha) והשאר בצ'וטה קאילאשה (Chhota Kailash).[34] פריירה השתמש במקורות רבים כדי להסיק שאת מערות הג'יין באלורה החלו לחצוב כנראה בסוף המאה ה-8,[36] עם פעילות בנייה וחפירה שנמשכה מעבר למאה העשירית ועד למאה ה-13 עד דהפעילות נעצרה עם פלישת סולטנות דלהי לאזור.[37] עדות לכך היא כתובות מקודשות המתוארכות לשנת 1235 לספירה, שם מציין התורם כי "המיר את צ'ארנאדרי לטירתה קדושה" עבור ג'יינים על ידי מתנת חפירה של ג'ינאס.

מקדשי הג'יין החשובים במיוחד הם צ'וטה קאילאשה (מערה 30, 4 חפירות), אינדרה סבהא (מערה 32, 13 חפירות) וג'אגאנתה סבהא (מערה 33, 4 חפירות);[34] מערה 31 היא אולם לא גמור עם ארבעה עמודים ומקדש. מערה 34 היא מערה קטנה, אליה ניתן להגיע דרך פתח בצד שמאל של מערה 33.

מערות הג'יין מכילות כמה מדמויות הסמווסארנה (אנ') המוקדמות ביותר בין גילופי הדבקות הדתית. לסמווסארנה חשיבות מיוחדת למאמיני דת הג'ייניזם כי הוא האולם בו מטיף הטירתנקרה לאחר שהשיג את הקוואלה ג'נאנה (אנ') (ידיעת הכול המשחררת). מאפיין מעניין נוסף שנמצא במערות אלה הוא זיווג הדמויות הקדושות בג'ייניזם, בפרט פרסוונאתה (אנ') ובהובאלי (אנ'), המופיעות 19 פעמים.[38] יצירות אמנות אחרות בעלות חשיבות כוללות את אלה של האלוהויות סראסוואטי, סרי, סודהרמנדרה, סרוואנובוטי, גומוקה, אמביקה, קקרסווארי, פדמוואטי, קסטראפלה והאנומן.[39]

מערה 30: צ'וטה קאילאשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'וטה קאילאש

צ'וטה קאילאשה (Chhota Kailash), או קאילשה הקטנה, נקראת כך בשל הדמיון של גילופים שבה לאלה שבמקדש קאילשה. מקדש זה נבנה כנראה בראשית המאה ה-9, במקביל לבניית המפלס התחתון של אינדרה סבהא, כמה עשורים לאחר סיום מקדש קאילשה. הוא כולל שני תבליטים גדולים מהחיים של אינדרה רוקד, אחד עם שמונה זרועות ואחד עם שתים עשרה, שניהם מעוטרים בקישוטים וכתר; זרועותיו של אינדרה מוצגות במודרות שונות המזכירות את יצירות האומנות הריקודיות של שיווה שנמצאו במערות ההינדיות סמוכות. עם זאת, יש באיקונוגרפיה כמה הבדלים המצביעים שבמערה מגולף אינדרה רוקד ולא שיווה רוקד. בפאנלים של אינדרה בכניסה מופיעים גם אלילים אחרים, מוזיקאים ורקדנים.

היסטוריונית האמנות ליסה אוון העלתה תמיהות הנוגעות לשאלה האם מוזיקה וריקוד היו חלק מהג'ייניזם של המאה ה-9, בהתחשב בכך שתאולוגיית ג'יין מתמקדת בסיגוף מדיטטיבי. רג'אן, למשל, הציע שייתכן שמערה 30 הייתה במקור מונומנט הינדי שהוסב מאוחר יותר למקדש ג'יין. עם זאת, אוון משערת שהיצירות החגיגיות במקדש זה יובנו טוב יותר כחלק מדוקטרינת הסמווסארנה בג'ייניזם.

החפיפה בין המיתולוגיות של ג'ייניזם להינדואיזם גרמה לבלבול, בהתחשב בספר השלישי של המהאבהארטה ההינדית, המתאר את משכנו של אינדרה כמלא במגוון גיבורים, קורטיזנות ובעלי מלאכה, בתוך מסגרת דמוית גן עדן. דימויים אלה חוזרים על עצמם בכל מערה 30, בדומה למערות ההינדיות, וקובעים את ההקשר של המקדש. עם זאת, הסמלים הקרובים יותר למרכז המקדש מתיישרים יותר עם רעיונות הליבה של הג'ייניזם; שכיחות רבה יותר של דמויות מדיטציה וג'ינאס - המקום בו המאמין בדת הג'יין מבצע את טקס האבישקה (abhisheka, פולחן).

מערה 31[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהאווירה עם יאקשה מטנגה ויאקשי סידהאיקי

מערה 31, המורכבת מארבעה עמודים, מקדש קטן ומספר גילופים, לא הושלמה. גילופי פרסוונאתה, הנשמר על ידי יאקסה דרננדרה (Dharanendra) עם 7 ראשי הנחש שלו, ובהובאלי הוכנסו לקירות הימניים והשמאליים של האולם, בהתאמה, ואילו בתוך המקדש שוכן האליל של מאהאווירה. האליל יושב בתנוחת לוטוס על כס האריה וצ'אקרה נראית בפאנל האמצעי של הכס. דמותו של יאקסה מטנגה על פיל נמצאת בצד שמאל של המקדש ואילו דמותה של יאקסי סידהאיקי, יושבת על אריה עם ילד על ברכיה, מימין.[40]

מערה 32: אינדרה סבהא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינדרה סבהא היא המערה הגדולה ביותר של הג'יין ומתוארכת למאה ה-9, בחסות שושלת רשטרקוטה. שער פשוט מוביל לחצר בה יש מקדש מונוליתי עם גג פירמידה. המקדש דו קומתי נחפר בחלק האחורי של החצר. בחלקה הפנימי של המערה יש מנדפה או אולם עם עמודים וגומחות משלושת הצדדים והמקדש באמצע הקיר האחורי. דמויות מגולפות של טירתנקרות מקשטות את הקירות.

אינדרה סבהא (Indra Sabha, מערה 32), שנחפרה במאה ה-9, היא מערה דו קומתית עם מקדש מונוליתי בחצר שלה. היסטוריונים מהמאה ה-19 טעו בין דמויות יאקסה מהג'יין לדמויות חלופיות של אינדרה שנמצאו ביצירות אמנות בודהיסטיות והינדיות, ובכך גרמו לכך שהמקדש קיבל את השם השגוי "אינדרה סבהא". אינדרה הוא אלוהות חשובה בכל שלוש הדתות הגדולות, אך יש לו חשיבות מיוחדת בג'ייניזם, שכן לא רק שהוא אחד מ-64 האלוהויות השולטות על השמים, הוא, במיוחד, מלך גן העדן הראשון של הג'יין, סאודהרמקאלפה, והאדריכל הראשי של אולם הכינוס השמיימי על פי האדיפורנה, טקסט קדוש של הג'יין.

מקדש אינדרה סבהא הג'ייני חשוב מבחינה היסטורית מכיוון שהוא מכיל עדויות, בצורת תיעוד טקסטואלי, לפולחן פעיל בקרב קהילת ג'יין. במיוחד היה ידוע כי טקסים נערכו במפלס העליון, שם ייתכן שהיצירות מילאו תפקיד מרכזי.

כמו במערות רבות באלורה, גילופים רבים מעטרים את המקדש, כמו אלה של פרח הלוטוס על התקרה. במפלס העליון של המקדש, שנחפר בחלקו האחורי של החצר, נראית דמותה של אמביקה (אנ'), היאקשיני של נמינתה (אנ') (הטירתנקרה ה-22), יושבת על אריה מתחת לעץ מנגו, עמוס פרי. מרכז המקדש מציג את סרבטובאדרה, שם ארבעה טירתנקרות של הג'ייניזם - רשיבה (הראשון), נמינאתה (ה-22), פרסוונאתה (ה-23) ומהאווירה (ה-24) מכוונים לארבע רוחות השמים תוך יצירת מקום פולחן למאמינים.

מערה 33: ג'אגאנתה סבהא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילופים על העמודים בג'אגאנתה סבהא

ג'אגאנתה סבהא (Jagannatha Sabha, מערה 33) היא מערת ג'יין השנייה בגודלה באלורה והיא מתוארכת למאה ה-9 לספירה על פי הכתובות על העמודים. זו מערה דו קומתית עם שנים-עשר עמודים מסיביים וראשי פילים הבולטים לעבר המרפסת, כולם מגולפים מסלע אחד. באולם יש שני עמודים מרובעים כבדים מלפנים, ארבעה באזור האמצעי, ואולם ראשי פנימי של כיכר ריבועי עם עמודים מחורצים, כולם מגולפים בצורה מורכבת עם כותרות, רכסים ותושבות. בין האלילים העיקריים נמצאים פרסוונאתה ומהאווירה, שני הטירתנקרות האחרונות בג'ייניזם.

מערה 34[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמביקה יושבת על אריה

כתובות מסוימות במערה 34, או J26 כפי שמכנה אותה ההיסטוריון חוסה פריירה,[41] עדיין לא פוענחו, אך ככל הנראה נוצרו בין 800 ל-850 לספירה. כתובות אחרות, כמו זו של סרי נגווארמה, הן מהמאה ה-9 או ה-10.

מערה זו כוללת דמות גדולה של פרסוונאתה יושב עם ארבע משרתות (camara, קמארה), שתיים מהן אוחזות במניפות מרחיקות זבובים ולכאורה מגיחות מכס הג'יין. כמו בחפירות רבות אחרות של ג'יין, נמצא גם זוג גדול של יאקסה-יאקסי במערה זו ליד הג'יין. בחלק האחורי של המערה דמות מזוקנת עם קערה המכילה מנחות מעוגלות, בעלות צורות המזכירות פיננדות (כדורי אורז) או לאדוס (בשר מתוק). זה מצביע על כך שהסצנה עשויה להיות קשורה לפולחן דבקות דתית של ג'יין, אולי טקס שרדה. הפרסוונאתה במערה משולב עם גומטשבארה (Gommateshvara) עומד ומלווה בפיתוחים אחרים המראים מוזיקאים מנגנים על מגוון כלים כגון קרנות, תופים, קונכיות, חצוצרות ומצלתיים. מאפיין בולט במיוחד במערה הוא גילוף פרח לוטוס פתוח ענק על תקרתו וגגו, שנמצא רק בחפירת ג'יין אחת אחרת ובמערה 25 ההינדית בכל אלורה. מיקום הלוטוס על המערה ולא על פסל מסמל שהמקדש הוא מקום אלוהי.

דמות חצובה בסלע של פרסוונאתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הגבעה שמצפון-מזרח למתחם המערות הראשי נמצא מקדש ג'יין המכיל דמות מגולפת בסלע של לורד פרסוונאתה מתקופת שושלת רשטרקוטה בגובה 4.9 מטרים עם כיתוב משנת 1234 לספירה. הדמות השמורה היטב מוקפת על ידי דהראנדרה ופדמוואטי. הכתובת מזכירה את האתר כגבעת צ'ארנה, אתר קדוש. המקדש עדיין פעיל ולכן אינו מוגן על ידי ה-ASI. יש לטפס שש מאות מדרגות כדי להגיע אליו.

גילופים צבועים וציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגילופים באלורה היו צבועים בשעתם בשפע. הסלע כוסה בסיד אשר נצבע. הטיח והצבע שרדו בחלק מהמקומות.

מבקרים, חילול הקודש ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מאות דיווחים שנכתבו במאות שנים לאחר השלמת בניית המערות, שהצביעו על כך שבמערות אלה נהגו לבקר באופן קבוע, בייחוד מכיוון שהן היו בטווח ראייה של דרך מסחר. ידוע למשל, שנזירים בודהיסטים ביקרו באלורה לעיתים תכופות במאה ה-9, ובמאה העשירית. אל-מסעודי תושב בגדאד מהמאה העשירית, מכנה את האתר בטעות בשם "אלאדרה", מקום של מקדש גדול, מקום העלייה לרגל בהודו ובו אלפי תאים שבהם מתגוררים מאמינים. בשנת 1352 לספירה, ברישומים של הסולטאן עלא-אוד-דין בהמן שאה (אנ') מוזכר שהוא לן באתר. דיווחים אחרים נכתבו על ידי פירישטה (אנ'), ז'אן דה תבנו (1633–67), ניקולאו מנוצ'י (אנ') (1653–1708), צ'ארלס מאלט (Charles Warre Malet‏, 1794) וג'ון סילי (John B. Seely) שכתב על אלורה ב-1824. דיווחים מסוימים מכירים בחשיבותה של אלורה, אך מצהירים הצהרות לא מדויקות בנוגע לבנייתה; לדוגמה, תיאור המערות של הנוסע הוונציאני ניקולאו מנוצ'י, שההיסטוריה המוגולית שלו התקבלה היטב בצרפת, כתב כי מערות אלורה "... בוצעו על ידי הסינים הקדומים" בהתבסס על הערכתו לגבי איכות הביצוע ומה שסיפרו לו. אלורה הייתה אתר ידוע בתקופות המוגוליות: הקיסר אורנגזב נהג לעשות שם פיקניק עם משפחתו, כמו גם אצילים מוגולים אחרים. מוסטייד חאן, אציל מחצרו של אורנגזב, הצהיר כי אנשים ביקרו באזור בכל עונות השנה, אך במיוחד במהלך המונסון. הוא דיבר גם על "סוגים רבים של דמויות עם צורות טבעיות" שנחצבו על כל התקרות והקירות, אך ציין כי המונומנטים עצמם היו במצב של "חורבן למרות היסודות החזקים שלהם".[42]

נזק אופייני לאלילים מתרכז סביב הפנים, האף, השדיים והגפיים. פסלים מטומאים במערה הינדית (מימין) ובמערה בודהיסטית.

ה"לאליטקרירה" - טקסט מראטהי המתוארך לסוף המאה ה-13 לספירה, הוא הדיווח הראשון לפיו השימוש הפעיל באלורה הופסק במאה ה-13. מתיעוד חצר הסולטנות האסלאמית עולה כי דאוגירי, בירת שושלת ידאבה, וכ-10 קילומטרים מאלורה, הייתה תחת התקפה מתמשכת בתקופה זו ונפלה לאחר מכן לידי סולטנות דלהי בשנת 1294 לספירה. על פי חוסה פריירה, ישנן עדויות לכך שהעבודות במערות הג'יין באלורה פרחו תחת סינגהאנה, ששלט בשושלת ידאבה בין השנים 1200 עד 1247 לספירה, ומערות אלה שימשו מבקרים ומתפללים של הג'יין במאה ה-13. עם זאת, הפעילות הדתית של ג'יין נפסקה לאחר שהאזור עבר לשלטון אסלאמי בסוף המאה ה-13.

המונומנטים הבודהיסטיים, ההינדיים והג'ייניים באלורה סבלו מנזק משמעותי, במיוחד דמויות האלילים, ואילו גילופים מורכבים על העמודים ודמויות מהטבע על הקירות נותרו על כנם. חילול האלילים והדמויות יוחס למאות ה-15 עד ה-17, כאשר באזור זה של חצי האי דקאן היה איקונוקלאזם ביוזמת צבאות מוסלמים. על פי גרי מלנדרה, הרס כזה מצד המוסלמים נבע מהאמונה ש"התמונות הגרפיות, האנתרופומורפיות של מקדשים הינדים ובודהיסטים" הם חטא. היסטוריונים מוסלמים מתקופת הסולטנות האסלאמית מזכירים את אלורה בתיאוריהם של הנזק הנרחב וההרס הקנאי של אלילים ויצירות אמנות באזור, אם כי ידוע שחלק מהמוסלמים בתקופה זו הביעו דאגה בנוגע לנזק שלא לצורך ו"הצטערו עליו כהפרה של יופי ", לדברי קרל ארנסט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת ספרות ענפה על מערות אלורה, והרשימה להלן מכסה רק חלק ממנה. לרשימה מקיפה יותר מומלץ לעיין בערך המקביל בוויקיפדיה באנגלית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מערות אלורה בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באדריכלות ההינדית, ובמיוחד בארכיטקטורת המקדש ההינדי, מנדפה הוא אולם גדול המחוזק בשורות עמודים או ביתן לטקסים ציבוריים
  2. ^ בהינדואיזם, ההיבט הנשי של כל צורות החיים
  3. ^ מגדל כניסה מונומנטלי, בדרך כלל מקושט במקדשים הינדיים
  4. ^ באדריכלות של המקדש ההינדי מגדל מקושט מעל קודש הקדשים
  5. ^ סוג אדריכלות של מקדש הינדי שהתפתח בדרום הודו
  6. ^ אגדת הורדת נהר הגנגס מהשמיים על ידי שיווה
  7. ^ אחת הדמויות של שיווה בן ארבע זרועות אוחז קשת וחץ
  8. ^ חכם הודי מיתולוגי
  9. ^ חצי עוף, חצי אדם שעליו רוכב וישנו
  10. ^ שור שעליו רוכב שיווה
  11. ^ שיווה קוטל את השד אנדהקה
  12. ^ אתר הינדי קדוש בצפון הודו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Owen, Lisa (2012). Carving Devotion in the Jain Caves at Ellora. Brill Academic. ISBN 978-9004206298. 
  2. ^ 1 2 "Ellora Caves – UNESCO World Heritage Centre". Whc.unesco.org. 6 במרץ 2008. , Quote: "These 34 monasteries and temples, extending over more than 2 km, were dug side by side in the wall of a high basalt cliff, not far from Aurangabad, in Maharashtra. Ellora, with its uninterrupted sequence of monuments dating from A.D. 600 to 1000, brings the civilization of ancient India to life. Not only is the Ellora complex a unique artistic creation and a technological exploit but, with its sanctuaries devoted to Hinduism, it illustrates the spirit of tolerance that was characteristic of ancient India."
  3. ^ 1 2 3 4 "World Heritage Sites - Ellora Caves, Ellora Caves (1983), Maharashtra". Archaeological Survey of India. אורכב מ-World Heritage Sites – Ellora Caves, Archeological Survey of India (2011), Government of India המקור] ב-30 March 2014. 
  4. ^ John Stratton Hawley (1981), Scenes from the Childhood of Kṛṣṇa on the Kailāsanātha Temple, Ellora, Archives of Asian Art, Vol. 34 (1981), pp. 74–90
  5. ^ M. K. Dhavalikar (1982), "KIlasa – The Stylistic Development and Chronology", Bulletin of the Deccan College Research Institute, Vol. 41, pp. 33–45
  6. ^ 1 2 Norbert C. Brockman (2011). Encyclopedia of Sacred Places, 2nd Edition. ABC-CLIO. עמ' 155–156. ISBN 978-1-59884-655-3. 
  7. ^ Lisa Owen (2012). Carving Devotion in the Jain Caves at Ellora. Brill Academic. עמ' 1–10. ISBN 978-9004206298. 
  8. ^ 1 2 3 4 Suraj Pandit, Ellora Caves
  9. ^ "Geology of Ellora". ellora.ind.in. אורכב מ-המקור ב-9 December 2010. 
  10. ^ 1 2 3 4 5 Geri Hockfield Malandra, Unfolding A Mandala: The Buddhist Cave Temples at Ellora, SUNY Press, 1993, ISBN 9780791413555
  11. ^ 1 2 Geri Malandra (1996). "The Mandala at Ellora / Ellora in the Mandala". Journal of the International Association of Buddhist Studies 19 (2): 193. 
  12. ^ José Pereira (1977). Monolithic Jinas. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-2397-6. 
  13. ^ "Close view of base of pillars in the upper floor of the Jain Cave XXXIII (Jaganatha Sabha), Ellora". 
  14. ^ Madhukar Keshav Dhavalikar, Ellora, Oxford University Press, 2003, ISBN 9780195654585
  15. ^ 1 2 Berkson 1992, pp. 86–87, 134–135.
  16. ^ 1 2 Berkson 1992, p. 124.
  17. ^ Berkson 1992, pp. 145–147.
  18. ^ Berkson 1992, p. 126.
  19. ^ 1 2 3 "Section II: Periodic Report on the State of Conservation of Ellora Caves, India, 2003". UNESCO. 
  20. ^ 1 2 3 4 James G. Lochtefeld (2002). The Illustrated Encyclopedia of Hinduism: A-M. The Rosen Publishing Group. עמ' 331. ISBN 978-0-8239-3179-8. 
  21. ^ 1 2 3 Charles Higham (2014). Encyclopedia of Ancient Asian Civilizations. Infobase. עמ' 105. ISBN 978-1-4381-0996-1. 
  22. ^ John Stratton Hawley (1981), Scenes from the Childhood of Kṛṣṇa on the Kailāsanātha Temple, Ellora, Archives of Asian Art, University of Hawaii Press, Vol. 34 (1981), pp. 74–90
  23. ^ Sarina Singh; Joe Bindloss; James Bainbridge; Lindsay Brown; Mark Elliott; Stuart Butler (2007). India. Footscray, Vic.: Lonely Planet. עמ' 810. ISBN 978-1-74104-308-2. 
  24. ^ Hermann Kulke; Dietmar Rothermund (2004). A History of India. Routledge. עמ' 120. ISBN 978-0-415-32920-0. 
  25. ^ Goetz, H. (1952). "The Kailasa of Ellora and the Chronology of Rashtrakuta Art". Artibus Asiae 15 (1/2): 84–107. JSTOR 3248615. doi:10.2307/3248615. 
  26. ^ Berkson 1992, p. 30.
  27. ^ James C. Harle (1994), The Art and Architecture of the Indian Subcontinent. Yale University Press. pp. 131–134. ISBN 978-0-300-06217-5.
  28. ^ Berkson 1992, pp. 86–87, 231–232.
  29. ^ Berkson 1992, pp. 231–232.
  30. ^ 1 2 3 Lisa Owen, Carving Devotion in the Jain Caves at Ellora, Page 8
  31. ^ James Burgess (1880). The Cave Temples of India. Cambridge University Press (Reprinted 2013). ISBN 978-1-108-05552-9. 
  32. ^ Damien Keown & Charles S. Prebish 2013, p. 23.
  33. ^ 1 2 Geri Hockfield Malandra, Unfolding A Mandala: The Buddhist Cave Temples at Ellora
  34. ^ 1 2 3 Owen 2012, pp. 2–3.
  35. ^ Owen 2012, pp. 9–12, 81–103, 119–129.
  36. ^ José Pereira 1977, pp. 25–28, 48–49.
  37. ^ Owen 2012, pp. 13–14, 189–199.
  38. ^ Owen 2012, pp. 6–7.
  39. ^ José Pereira 1977, p. 30.
  40. ^ Jāvīd, Alī, World Heritage Monuments and Related Edifices in India, Volume 1, Algora Publishing New York, עמ' 164, ISBN 978-0-87586-483-9 
  41. ^ José Pereira 1977, p. 90.
  42. ^ Abraham Eraly (2007). The Mughal World: Life in India's Last Golden Age. Penguin Books India. עמ' 6–7. ISBN 0143102621.