הפארק הלאומי קאולדאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי קאולדאו
केवलादेव राष्ट्रीय उद्यान
הפארק הלאומי קאולדאו, ראג'סטאן, הודו
הפארק הלאומי קאולדאו, ראג'סטאן, הודו
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1985, לפי קריטריונים 10
מידע כללי
תאריך הקמה 10 במרץ 1982
נתונים ומידות
שטח 28.7 קמ"ר
גובה ממוצע 174[1]
מיקום
מדינה הודוהודו  הודו
מיקום במזרח מדינת ראג'סטאן
קואורדינטות 27°10′00″N 77°31′00″E / 27.166667°N 77.516667°E / 27.166667; 77.516667
נוף ביצה בפארק הלאומי קאולדאו
להקה של חסידן צבוע בפארק
כפן מצוי בפארק
נחשון בשקיעה
איילי סמבר נפוצים ברחבי הפארק
נילגאי בפארק
תיירים מסיירים בפארק בריקשות

הפארק הלאומי קאולדאוהינדית: केवलादेव राष्ट्रीय उद्यान) או הפארק הלאומי קאולדאו גאנה, בעבר מקלט העופות של בהרטפור הוא פארק לאומי במחוז בהרטפור (אנ') במזרח מדינת ראג'סטאן בהודו. הפארק הוא מקלט מפורסם לעופות שבו שוכנים אלפי עופות, במיוחד בעונת החורף. ידוע כי למעלה מ -350 מינים של עופות נמצאים במקום. זהו גם מרכז תיירות מרכזי עם עשרות אורניתולוגים המגיעים לכאן בעונת החורף. הוא הוכרז כמקלט מוגן בשנת 1971, ב-1985 הוא הוכרז גם כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו.[2]

הפארק הלאומי קאולדאו הוא שטח ביצות מעשה ידי אדם המנוהל על ידי אדם ואחד הפארקים הלאומיים של הודו. השמורה מגינה על בהרטפור מפני הצפות תכופות, מספקת שטחי מרעה לבקר של הכפרים, ובעבר שימשה בעיקר כשטח ציד של עופות מים. השמורה משתרעת על שטח של 29 קילומטרים רבועים ידועה בשם גאנה (Ghana), והיא פסיפס של שטחי עשב, יערות, ביצות יער וביצות. בתי גידול מגוונים אלה הם משכן של 366 מיני עופות, 379 מיני צמחים בעלי פרחים, 43 מיני דגים, 13 מיני נחשים, 5 מיני לטאות, 7 מינים של דו-חיים, 7 מיני צבים ועוד מגוון של חסרי חוליות.[3] מדי שנה מבקרים בפארק אלפי עופות מים נודדים לחרוף ולרבייה. המקלט הוא אחד מאזורי העופות העשירים ביותר בעולם והוא ידוע בקינון של עופות ישיבים וביקורים של עופות נודדים כולל עופות מים. העגורים הסיביריים הנדירים נהגו לחרוף בפארק זה, אך אוכלוסייה מרכזית זו נכחדה. לדברי מייסד הקרן העולמית לשימור חיות הבר פיטר סקוט הפארק הלאומי קאולדאו הוא אחד מאזורי העופות הטובים בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלט העופות נוצר לפני 250 שנה והוא נקרא על שם מקדש קאולדאו (שיווה) בתחומיו. במקור הוא היה שקע טבעי; והוצף לאחר שנבנה סכר שיצר את המאגר "אג'אן בונד" (Ajan Bund) על ידי המהרג'ה סוראג' מאל (אנ'), אז שליט הנסיכות בהרטפור בשנים 1726–1763. הסכר נבנה במפגש של שני נהרות, הגמביר והבנגנגה. הפארק היה מקום ציד עבור המהרג'ות של בהרטפור, מסורת שראשיתה בשנת 1850, ומסעות ציד ברווזים אורגנו מדי שנה לכבוד המושל הכללי של הודו. במסע ציד אחד בלבד בשנת 1938, נהרגו יותר מ-4,273 עופות כמו ברכיות ושרשירים על ידי הלורד לינלית'גו, אז המושל הכללי של הודו.

הציד הגדול האחרון נערך בשנת 1964, אך המהרג'ה שמר על זכויות הציד עד 1972. שמורת ציד הברווזים הפרטית של המהרג'ה של בהרטפור מאז שנות ה-50 של המאה ה-19 הוגדרה כמקלט לעופות ב-13 במרץ 1976 ואתר רמסר במסגרת אמנת הביצות באוקטובר 1981.[4] האתר הוכרז פארק לאומי ב-10 במרץ 1982, ובאותה שנה 1982 נאסר מרעה בפארק, מה שהוביל להתנגשויות אלימות בין חקלאים מקומיים לממשלה שבהן היו 7 הרוגים.[1]

בשנת 1985 הוכרז הפארק כאתר מורשת עולמית במסגרת אמנת המורשת העולמית.[2] הפארק הוא שמורת יער על פי חוק היערות של רג'אסטאן מ-1953, ולכן הוא רכוש מדינת רג'אסטאן של האיחוד ההודי.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי קאולדאו שוכן 2 קילומטרים דרומית-מזרחית לבהרטפור (אנ') ו-55 קילומטרים ממערב לאגרה. הוא משתרע על פני כ-29 קילומטרים רבועים. שליש מהפארק הלאומי קאולדאו הוא ביצות עם תלוליות, סוללות ומים גלויים עם או בלי צמחים שקועים מתחת למים או צצים על פניהם. ברמות יש שטחי עשב עם מיני עשב גבוהים יחד עם עצים ושיחים מפוזרים הנמצאים בצפיפות משתנה.[5] קיים גם בית גידול דומה עם מיני עשבים קצרים, כגון יבלית וזקנונית הטבעות (Dichanthium annulatum). יערות עם סבך של עצי קדאם ענקיים (Neolamarckia cadamba) גדלים בכיסים מפוזרים. צמחיית הפארק כוללת 379 מיני צמחים בעלי פרחים מתוכם 96 מינים של צמחי ביצה. אזור הביצות הוא חלק מהמישור האינדו-גנגסי (אנ').[1]

מים קיימים רק בשקעים מסוימים. הצפה וייבוש חלופיים אלו עוזרים לשמור על האקולוגיה של ביצת המים המתוקים, אידיאלית לעופות מים ולציפורים מקננות. קיים גם סידור לשאיבת מים מבארות עמוקות למילוי שקעים קטנים כדי להציל זרעים, נבגים ובעלי חיים מימיים אחרים, בייחוד בשנים קיצוניות של בצורת.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1988, הטמפרטורה המרבית הממוצעת נעה בין C°‏ 20.9 בינואר ל-C°‏ 47.8 בחודש מאי, בעוד שהטמפרטורה הממוצעת השתנתה בין C°‏ 6.8 בדצמבר ל-C°‏ 26.5 בחודש יוני. שונות הטמפרטורה היומית נעה בין C°‏ 5 בינואר ל-C°‏ 50 במאי. הלחות היחסית הממוצעת השתנתה מ-62% במרץ ל-83.3% בדצמבר. ממוצע המשקעים השנתי הוא 662 מילימטרים, כאשר גשם יורד בממוצע 36 ימים בשנה. בשנת 1988 ירדו 395 מילימטרים של גשם במהלך 32 ימים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור המאופיין בצמחייה דלילה, הפארק הוא המקום היחיד שיש בו צמחייה ועצים צפופים. סוגי הצמחייה העיקריים הם יערות נשירים טרופיים המעורבים בערבות עשב. היכן שהיער התדרדר, חלקו הגדול של השטח מכוסה שיחים ועצים בגובה בינוני. הפארק הוא ביצת מים מתוקים ומוצף במהלך המונסון. שאר השטח נשאר יבש. היערות, בעיקר בצפון-מזרח הפארק, נשלטים על ידי עצים מהמינים Mitragyna parvifolia, ימבולנה (Syzygium cumini) ושיטת הנילוס (Acacia nilotica). החורש הפתוח הוא ברובו עצי שיטת הנילוס עם כמות קטנה של ינבוט מאפיר (Prosopis cineraria) ושיזף.

הבתה נשלטת על ידי שיזף וצלף רותמי (Capparis decidua). לא סביר שהאתר יתמוך במספרים כאלה של עופות מים ללא תוספת מים מאג'אן בונד, מאגר מים מעשה ידי אדם. הקרקע היא בעיקר סחף - חלק מהחרסית נוצרת כתוצאה מההצפה התקופתית.

המינים השולטים בחורש הפתוח הם בעיקר שיטת נילוס עם כמות קטנה של ינבוט מאפיר ושיזף. המינים השולטים בערבות הם שזיף וצלף רותמי.

בפארק צומחים גם מינים של סלוודרה (סלוודרה אלאוידס (Salvadora oleoides) וסלוודורה פרסית) ולמעשה הם למעשה הצמחים העציים היחידים הגדלים באזורים של אדמה מלוחה. הצמחייה המימית עשירה ומהווה מקור מזון רב ערך לעופות המים.

במהלך השנים 2007 ו-2008 נעשו ניסיונות לחסל את ינבוט המסקיטו (Prosopis juliflora) ודגימות של צמחיים מהסוג Cineraria השייך למשפחת המורכבים כדי למנוע את הצפת הפארק במינים פולשים אלה ולסייע לצמחייה הטבעית להתאושש.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסרי חוליות כמו תולעים, חרקים ורכיכות, אף שהם נמצאים בשפע יותר במגוון ובמספרים מכל קבוצה אחרת של אורגניזמים, נמצאים בעיקר בבתי גידול מימיים. הם מזון לדגים ועופות רבים, כמו גם לכמה מינים של בעלי חיים, ולכן הם מהווים חוליה מרכזית בשרשרת המזון ובתפקוד המערכת האקולוגית. חרקי היבשה נמצאים בשפע ויש להם השפעה חיובית על הרבייה של עופות היבשה.

עופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומו של הפארק במישור הגנגס (אנ') הופך אותו לאתר רבייה מעולה עבור אנפות, חסידות וקורמורנים, ושטח חריפה חשוב למספרים רבים של מינים נודדים של ברווזים.

עופות המים הנפוצים ביותר כוללים: ברווז אפור, מרית צפונית, שרשיר מצוי, ברווז כותנה גמדי, צולל מצויץ, ברווז הבליטה, קורמורן קטן, קורמורן גדול, קורמורן הודי (Phalacrocorax fuscicollis), לוחם, חסידן צבוע, כפן מצוי, פשוק-מקור אסייתי, מגלן שחור-ראש, נחשוניים, ביצנית לבנת-בטן (Actitis hypoleucos), ביצנית מנומרת וביצנית שחורת-כנף (Tringa ochropus). גם עגור אדום-ראש, המצטיין בריקוד חיזור מרהיב, חי כאן.

הפארק הלאומי קאולדאו ידוע כ"גן עדן לציפורים", שכן יותר מ-370 מיני עופות תועדו בפארק. מבחינה אורניתולוגית, יש לפארק שני היבטים משמעותיים: האחד בגלל מיקומו האסטרטגי כתחנה לעופות מים נודדים המגיעים לתת-היבשת ההודית לפני שהם מתפזרים לאזורים שונים. עופות מים נוספים מתכנסים לכאן לפני היציאה לאזור גידול באזור הפלארקטי המערבי. בנוסף, ביצות המים הן אזור חריפה לריכוזים גדולים של עופות מים.

הפארק היה גם אזור החריפה הרגיל היחיד בהודו עבור העגור הסיבירי, אלא שמאז 2001 לא נצפה העגור הסיבירי בפארק וסביר להניח שהאוכלוסייה, שמנתה בשנות ה-70 של המאה ה-20 כ-100 פרטים,[6] נכחדה.[7]

מיני ציפורים שתועדו בפארק כוללים: סבכיים, טימליים, שרקרקיים, בולבוליים, גיבתון, קיכליים, פרנקולין צבוע (Francolinus pictus), שלווים, קלאו אפור הודי ואיורת מרשל (Aegithina nigrolutea).

עופות דורסים כוללים: שלך, בז נודד, עיטם עקוד-זנב, חיוויאי הנחשים, עיט סוואנות, עיט נחשים מצויץ, עיט הודי ועיט שמש. עיט צפרדעים תועד מקנן כאן, אתר רבייה חדש למין בהודו.

יונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי קאולדאו עשיר ביונקים באותה מידה וכולל 27 מינים מתועדים: הפרימטים מקוק רזוס ולנגור אפור, מעט פרטים של נילגאי, בקר הבית שההתפרא, אייל נקוד, אייל חזירוני, אייל סמבר, אנטילופה הודית, חזיר בר, דורבן מצוי, שני מיני נמיות: נמייה הודית אפורה ו-Urva auropunctata, חמישה מיני חתוליים: חתול ביצות, חתול נמרי בנגלי, חתול דגים נמרי, גחן דקלים אסייתי וזבד הודי קטן. יש בפארק טורפים קטנים נוספים: שועל בנגלי, תן זהוב, צבוע מפוספס ולוטרה מלאית. בנוסף יש מינים של חולדות, עכברים, גרבילים ועטלפים.

מינים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

43 מינים של דגים מצויים בפארק, מתוכם 37 נכנסים לפארק יחד עם המים ממאגר אג'אן בונד, ושישה מינים מתרבים במימי הפארק. במהלך עונת גשמים טובה הפארק מקבל כ-65 מיליון דגיגים. לאוכלוסיית הדגים ולמגוון יש חשיבות אקולוגית גבוהה מכיוון שהם מהווים מקור מזון לעופות רבים.

יש בפארק שבעה מינים של דו-חיים, ובהם הנפוצים ביותר מין הקרפדה Hoplobatrachus crassus ומין הצפרדע Euphlyctis cyanophlyctis השוכנים בביצות. מתוך עשרת מיני הצבים החיים ברג'סטאן, ישנם שבעה בפארק זה. מלבד זאת, ישנם חמישה מיני לטאות, ושלושה עשר מיני נחשים. לעיתים קרובות קל לראות פיתון זוחל מתוך המחילה שלו ומשתזף בשמש ביום חורפי שטוף שמש. לטאת הכוח הנפוצה, הדורבן ההודי ומין העטלף Hipposideros bicolor נראו באותה מחילה כמו זו של הפיתון. הנחשים הארסיים שנמצאים בפארק הם קרייט, קוברה וצפע הודי.

בעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הדיווחים, העגור הסיבירי, שחי בעבר בכל המישור האינדו-גנגסי (אנ') של הודו, אינו נמצא עוד באזור. היעדרותו יוחסה לציד על ידי שבטים נוודים לאורך נתיב הנדידה בן 8,000 הקילומטרים של המין מסיביר לבהרטפור.

כ -2,500 ראשי בקר ותאו מים ביתי הורשו לרעות באזור עד לנובמבר 1982 כאשר נאסרה הרעייה. כצפוי, האיסור הוביל להצטברות של כעס של המקומיים, מה שגרם לניסיון כניסה בכוח לפארק. המשטרה פתחה באש ותשעה בני אדם נהרגו: המתיחות עדיין גבוהה.[8] היעדר מרעה גורם לבעיות ניהול מכיוון שצמחייה, בעיקר של המין Paspalum distichum, דשא אמפיבי רב שנתי, חוסמת את התעלות. ממשלת רג'סטאן דחתה הצעה מטעם האגודה להיסטוריה של הטבע של בומביי לאפשר מרעה מוגבל, מכיוון שהדבר יהיה בניגוד לחוק. יתר על כן, חומרים מזינים ממוחזרים מהכמות הגדולה של גללים שהוטלו על ידי בעלי חיים תמכו ככל הנראה במספרים גדולים של חרקים.

הימצאות של כ-700 פרטים של בקר שהתפרא בתוך הפארק מעוררת דאגה מכיוון שהם מתחרים עם חיות הבר על המרעה בעל הערך. הפגיות של הפרפרים מהמין Parapoynx diminutalis הן גם מזיק רציני. משערים גם שרמות גבוהות של מזהמים במאגר אג'אן בונד אחראים למספר הגדל והולך של עופות אוכלי דגים שנראו המומים ואינם מסוגלים לעוף. בשנת 1984 נרשמו פחות עופות מאשר בשנים קודמות. ארבעה עגורים אדומי-ראש ו-40 פרטים של תור הכף (Streptopelia capicola) נמצאו מתים מחוץ לפארק במהלך 1988 ובתחילת 1989, אולי בשל הרעלת חומרי הדברה, ומחקר על השפעת השימוש בחומרי הדברה באזורים שמסביב לפארק נפתח בנוסף למחקרים בנושא זיהום במתכות כבדות. הפרעה ממבקרים יכולה לגרום לדאגה, במיוחד במהלך דצמבר וינואר כאשר מבקרים מגיעים לראות את העגורים.

"איכהורניה עבת רגל" (Eichhornia crassipes), מין צמח מים שאינו מקומי, הובא לפארק בשנת 1961, והוא התפשט במידה כזו שהוא חוסם את נתיבי המים המלאכותיים וממלא את תעלות. הצמח משנה משמעותית את בית הגידול של מיני עופות רבים, ומהווה בעיית ניהול רצינית. ניסיונות השליטה על המין לא צלחו.

ניהול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הניהול היא לאפשר לאזור להיות מוצף ולהתייבש מדי שנה, במקום לשמור עליו כמערכת של ביצות קבועות. מים לאדמות הביצות מסופקים מהמאגר מחוץ לגבולות הפארק. בדרך כלל, כ-14.17 מיליון מטרים מעוקבים מים הם הצריכה השנתית המשוערת של הפארק. מפלס המים בתוך הפארק מוסדר באמצעות סכרים וסוללות מלאכותיות. סידור חלופי של מים במקרה חירום כגון סכנת התייבשות מוחלטת של הביצות וגופי המים מובטח באמצעות ארבעה קידוחים, כך שההישרדות של החי והצומח במים לא תיפגע לפני הגעת המונסון.

גבולות הפארק מסומנים בבירור בגדר באורך שלושים ושניים קילומטרים המקיפה את הפארק ומגבילה את הפלישה של בני אדם ובקר בית לתוך הפארק. הכביש מהעיר בהרטפור שחצה את הפארק נסגר גם הוא והוסט מחוץ לגבולות הפארק כדי להפחית את ההפרעה מצד מבקרים מהעיירה מה שגם סייע בהורדת רמות הזיהום בתוך הפארק במידה ניכרת. בניגוד לרוב הפארקים הלאומיים בהודו ובמקומות אחרים, למקלט העופות בהרטפור אין אזור חיץ. בשל צפיפות האוכלוסייה הגדולה ויותר מ-15 כפרים הצמודים לגבולות הפארק, לא התאפשר לרשויות ליצור אזור חיץ סביב מקלט העופות. רעייה ואיסוף עצי הסקה ועשב נאסרו בתחומי הפארק עוד בשנת 1983.

תיירות ומתקנים למבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוקף היותו אחד מאתרי הצפרות הטובים ביותר באסיה, יותר מ-100,000 מבקרים מגיעים לפארק מדי שנה. סוגי המבקרים משתנה בין צפרים רציניים מאוד לילדי בית ספר. מתוך המבקרים, 45,000 הם תיירים זרים. בנוסף, מיקומו של הפארק הוא כזה שתיירים המבקרים באגרה, פטהפור סיקרי וג'איפור תמיד עוצרים בבהרטפור. הפארק נפתח מהזריחה לאורך השנה. מתקני אוכל ולינה זמינים בתחומי הפארק. יחידות האירוח היחידות בתוך הפארק הלאומי קאולדאו הן Bharatpur Ashoka Forest Lodge ו-Shanti Kutir היקרה פחות. Bharatpur Forest Lodge הוא מלון ייחודי וכולל 16 חדרים. מבקרים המגיעים לבהרטפור יכולים גם ללון בארמונות, ונכסי מורשת אחרים שהוסבו למלונות. תמיד מומלץ להזמין מקום לינה מראש, במיוחד בחורף. מגוון של מלונות ואתרי נופש ברמת 3 כוכבים ממוקמים גם הם בסביבת הפארק בהם יכולים המבקרים לשהות בנוחות. מלבד פעילויות התיירות הרגילות וסיורי צפרות מסודרים בפארק הלאומי קאולדאו, המבקרים יכולים גם לבחור בסיור ביעד צפרות זה על ידי בחירה מתוך מגוון שירותי רכבות תיירות יוקרתיים. רכבות יוקרה כמו "ארמון על גלגלים" (Palace on Wheels) כוללות את מקלט העופות בהרטפור במסלול הטיולים שלהן.

מחקר מדעי ומתקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגודה להיסטוריה של הטבע בבומביי (Bombay Natural History Society) עשתה עבודה ניכרת באזור, כולל הטבעה של עופות במשך 40 השנים האחרונות. האגודה העצימה לאחרונה את פעילותה והקימה תחנה הידרו-ביולוגית למעקב אחר האקולוגיה של הביצות. תשומת לב מיוחדת ניתנה לכל שינוי דרמטי בצמחייה בעקבות האיסור על המרעה בפארק. מחקרים לימנולוגיים בוצעו על ידי המחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת רג'סטאן בג'איפור. רשויות הפארק עוקבות אחר אוכלוסיות העופות. סרט תיעודי "עופות הודיים של המונסון" הופק על ידי ש. וב. בריידן בשנים 1979–1980. לפארק פוטנציאל חינוך ניכר, יותר מאתרי ביצות אחרים בהודו, מכיוון שהוא קרוב יחסית לערים אגרה, דלהי וג'איפור.

בין דצמבר 1992 לינואר 1995 הוקם פרויקט של שיתוף פעולה בין ממשלות הודו ורוסיה, קרן העגור הבינלאומית וחברת עופות הבר ביפן כדי להציל את העגור הסיבירי. הפרויקט התמקד בשחרור לטבע של עגורים שהתרבו בשבייה, במעקב אחר נתיבי נדידה של עגורים מצויים והקמת אוכלוסייה קבועה של עגורים בפארק. אף על פי שהפרויקט לא הניב את התוצאות הרצויות (בסופו של דבר אוכלוסיית העגורים נכחדה), ההישרדות המוצלחת של עגורים שהוכנסו לפארק נתנה תקווה מספקת לפתח אוכלוסיית עגורים בת קיימא בעתיד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]