מלחמת בולגריה-סרביה (1885)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת בולגריה-סרביה
Pirot Pobeda.jpg

הצבא הבולגרי, בראשות הנסיך בטנברג, נכנס לעיר הכבושה פירוט שבסרביה
תאריך התחלה: 14 בנובמבר 1885
תאריך סיום: 28 בנובמבר 1885
משך הסכסוך: 15 ימים
מקום: בולגריה, סרביה.
תוצאה: תבוסה סרבית. הסכם בוקרשט (1886), אישור איחוד מחוז רומליה המזרחית, עם נסיכות בולגריה. הרעת יחסי בולגריה עם האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו הונגרית, שהובילה לפרישתו מהתפקיד של אלכסנדר בטנברג.
הצדדים הלוחמים

ממלכת סרביהממלכת סרביה  ממלכת סרביה

מפקדים

בולגריה בולגריה אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה
בולגריהבולגריה גנרל אטאנאס אוזונוב

ממלכת סרביהממלכת סרביה מילאן הראשון, מלך סרביה
ממלכת סרביהממלכת סרביה גנרל פטר טופאלוביץ'

כוחות

44,000 חיילים שאורגנו בשתי אוגדות ובנוסף 6,000-10,000 מתנדבים ממיליציות ברומליה המזרחית ובכלל זה מוסלמים.[1]

70,000 לוחמים שאורגנו ב 5 אוגדות, שמנו 80 גדודים ורק 49 מהם היו ערוכים לקרב

אבידות

700 בולגרים הרוגים, 4,500 פצועים.[2]

746 סרבים הרוגים, 4,570 פצועים.[3]

מיליציות המתנדבים שהועברו מרומליה המזרחית לחזית הסרבית
הודעתו של הנסיך אלכסנדר בטנברג, מיום 14 בנובמבר 1885, המודיעה על פריצת מעשי האיבה מול סרביה. ההודעה פורסמה בפלובדיב, שם שהה הנסיך, עובדה המעידה על ההפתעה הבולגרית מהמתקפה הסרבית[4]
האנדרטה בוידין, לזכר קורבנות המצור הסרבי על העיר
האנדרטה להנצחת קרב הבלימה הבולגרי בסליבניטסה
בולגריהבולגריה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של בולגריה
בולגריה

מלחמת בולגריה-סרביהבולגרית: Сръбско-българска война) היא מלחמה שהתנהלה בין ה-14 בנובמבר 1885 ל-28 בנובמבר 1885 בין נסיכות בולגריה לממלכת סרביה. המלחמה החלה במתקפה סרבית שחדרה לשטח הבולגרי ואיימה על הבירה סופיה והסתיימה בניצחון בולגרי. ב-19 בפברואר 1886, בהתערבות האימפריה האוסטרו הונגרית נחתם הסכם בוקרשט ובמסגרתו הוכר האיחוד של נסיכות בולגריה עם מחוז רומליה המזרחית.

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-16, שלטה האימפריה העות'מאנית על חבל הבלקן ותחת שלטונה חיו עמים סלביים שונים ובכללם הסרבים והבולגרים. במאה ה-19, נחלשה האימפריה העותמאנית וחולשה זו הובילה למרידת עמי חבל הבלקן וזכייתם ההדרגתית באוטונומיה ועצמאות. ב-1867 עזבו אחרוני החיילים העות'מאנים את סרביה. בולגריה זכתה לעצמאות בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית וסיכומי חוזה סאן סטפנו שנחתם אחרי המלחמה. למרות סיכומי חוזה סאן סטפנו ובשל חששן של בריטניה ואוסטרו-הונגריה מהתחזקות מעמדה של האימפריה הרוסית בבלקן, כונס קונגרס ברלין ובמסגרתו הוחלט לגרוע את חבל רומליה המזרחית מהנסיכות הבולגרית ולהותירו כחבל אוטונומי של האימפריה העותמאנית. מרבית תושבי חבל זה היו בולגרים וההחלטה עוררה אי שקט בבולגריה ובחבל עצמו.

ב-6 בספטמבר 1885, הכריזו נסיכות בולגריה והמחוז האוטונומי רומליה המזרחית על איחוד ביניהם בניגוד לעמדת המעצמות הגדולות. מייד עם הכרזת האיחוד עם רומליה המזרחית עזבו כוחות האימפריה הרוסית שעדיין חנו בבולגריה, את הנסיכות והשאירו את בולגריה להגן על עצמה. מתוך ציפיה לתגובה עות'מאנית בעקבות הכרזת האיחוד, רוכז עיקר הצבא הבולגרי בגבול הדרומי. ניודם לאזור הגבול הסרבי, בתנאי התעבורה שהיו קיימים באותה בעת, עלול היה לארוך 6 ימים לפחות.

ממלכת יוון וממלכת סרביה חששו למעמדן בעקבות האיחוד ודרשו מהמעצמות תוספת שטחים על חשבון העות'מאנים.[5] כמו כן, הסרבים התרעמו על כך שבולגריה העניקה מקלט מדיני למתנגדיו של המלך מילאן הראשון. סרביה גם הייתה במצב כלכלי קשה בעקבות מלחמת מכסים והחליטה לנצל את המצב כדי לשפר את מצבה הכלכלי.[6] המלך הסרבי בעידוד האימפריה האוסטרו הונגרית, החליט לתקוף את הנסיכות הבולגרית אשר כוחה הצבאי נחשב לנחות מסרביה, במטרה להשיג שטחים נוספים, וב-14 בנובמבר 1885 הכריז מלחמה על נסיכות בולגריה. האמתלה למלחמה הייתה סכסוך גבולות שנולד כתוצאה משינוי התוואי של נהר טימוק אשר היווה חלק מהגבול בין שתי המדינות. הסרבים סולקו מאחת מעמדותיהם הצבאיות בכפר ברגובו על ידי הצבא הבולגרי, לאחר ששינוי תוואי של נהר טימוק הותיר את העמדה הסרבית בצד הבולגרי של הנהר. הסרבים הכריזו מלחמה ופתחו במתקפה נרחבת לתוך שטחה של בולגריה. אף על פי שהופתעה, התאוששה בולגריה במהירות. הצבא הבולגרי נויד בבהילות מהגבול העות'מאני לאזור סופיה כדי להגן על הבירה. לאחר בלימת הסרבים בקרב סליבניצה, עבר הצבא הבולגרי למתקפה, הדף את הסרבים חזרה לשטחם ואף כבש את העיר פירוט.

הצבאות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא סרביה הורכב מגרעין צבאי מקצועי ומיליציות.[6] מילאן הראשון, אשר ציפה לניצחון מכריע ומהיר הטיל למערכה רק חיילים בני 30 ומטה. הכוח מנה 70,000 חיילים אשר אורגנו ב 80 גדודים, כשלמעשה רק 49 מהם היו מוכנים למלחמה ורק לחלקם היה חימוש מודרני מתוצרת קרופ ומאוזר. הגיוס בגילאים אלו גרם לכך, שחיילים ותיקים ומנוסי קרבות לא השתתפו במלחמה.[7] הארטילריה הסרבית צוידה בפגזי לה היטה צרפתיים אשר לא נחשבו למובילים בעת ההיא. המלך מילאן חילק את כוחותיו לשתי ארמיות: נישאבה וטימוק. על ארמיית נישאבה הוטל לפצח את הגנות הגבול הבולגריות ולנוע במהירות לעבר סופיה והשנייה יועדה לבלימת התגבורת הבולגרית שצפויה הייתה להגיע מכיוון הגבול העות'מאני. שתי הארמיות חולקו ל-5 אוגדות, שהורכבו מ-80 גדודים בני 700 לוחמים כל אחד, 21 אסקדרוני פרשים, 46 סוללות ארטילריה עם 264 תותחים, מתוכן רק 23 היו ערוכות לקרב.[8]

היתרון הבסיסי של הסרבים על פני הצבא הבולגרי היה באיכות רוביו ובהיותו צבא ותיק, ממושמע, מאומן ובעל פיקוד עתיר ניסיון בקרבות. המלך מילאן ביצע טעות קריטית נוספת בכך שהחליט לפקד על צבאו בעצמו ולא נעזר בקציניו הוותיקים. את הפיקוד ברמת אוגדה הוא מסר לקצינים פחות מנוסים, כגון גנרל פטר טופאלוביץ' מפקד אוגדת מוראבה. הקרבות פרצו בשעה שהצבא הסרבי נתון היה בהתארגנות והצטיידות מחדש בתותחים ורובים וזו צפויה הייתה להסתיים רק שנה מאוחר יותר. גם החיילים שצוידו ברובים החדשים לא היו מנוסים ומאומנים דיים בשימוש בהם, שכן הרובים הגיעו לסרביה שנתיים קודם לכן. בנוסף, החימוש בו השתמשו היה ממלאים ישנים והוא הותאם יותר לרובים הישנים והאיטיים, כך שהגביל את יעילות השימוש של החיילים הסרבים ברובים החדישים.

הצבא הבולגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הבולגרי הורכב מצבא סדיר שמנה 17,000 חיילים, צבא מילואים אשר בעת המלחמה מנה 27,000 חיילים ועד 1890 הוגדל ל-70,000 חיילים, ויחידות מיליציה בנות עד 70,000 איש. הגרעין הצבאי חולק ל-2 אוגדות, "המזרחית", "המערבית" ומאוחר יותר נוספה שלישית באזור הבירה סופיה. ככלל, שירתו חיילי הרגלים שנתיים בשירות סדיר ו-8 במילואים. הצבא אורגן ב-24 גדודי רגלים שמנו 608 חיילים כל אחד בעיתות שלום ועד 1,000 חיילים במצב מלחמה. כל גדוד רגלים חולק ל-4 פלוגות. בנוסף היה רגימנט פרשים בן 5 אסקדרונים ובכל אסקדרון 159 חיילים ו-144 סוסים. שני רגימנטי ארטילריה בני 1,250 חיילים שאורגנו ב-9 סוללות אשר להן 72 תותחים. בנוסף, שתי פלוגות הנדסה בנות 264 חיילים, יח' רפואה, עזר ומטה.[1]

חיילי הצבא הבולגרי הצעיר אופיינו בפטריוטיות ונכונות להקרבה והגנה על מדינתם הצעירה. הנסיך בטנברג היה אולי מדינאי חסר ניסיון, אך היה קצין קרבי עתיר ניסיון בשטח ובמטה, שהצליח ב-6 שנותיו בתפקיד לארגן גרעין צבאי בעל פוטנציאל בהתאם לדגם הפרוסי. עם זאת, שדרת הפיקוד של הצבא הייתה חסרה, מפני שברמת חטיבה ומעלה היא הורכבה ברובה מקצינים רוסיים, אשר עזבו את בולגריה לאחר סיפוח רומליה המזרחית.[6] הארטילריה הבולגרית הייתה חדישה ואפקטיבית הרבה יותר מהסרבית וצוידה בתותחים מתוצרת קרופ.

מהלכי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הסרבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המלחמה נחלו הסרבים הישגים. הם חצו את הגבול בשלושה טורי רגלים והתגברו בנקל על חיל המשמר הבולגרי. התכנון היה להתגבר על ההגנה הבולגרית ולרכז מול הבירה סופיה ארבע אוגדות סרביות. אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה, העביר בבהילות ובכל דרך אפשרית את כל צבאו מרומליה המזרחית למגננה באזור סופיה. עד להגעת הכוחות מרומליה המזרחית, הצליחו כוחות הגבול הבולגריים רק לעכב את הסרבים, אשר הטילו מצור על העיר וידין וריכזו את כוחותיהם ליד העיירה סליבניצה, שם בין ה-17 בנובמבר ועד ה-19 בנובמבר 1885, נערך קרב סליבניצה.

הבלימה הבולגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך בטנברג הצליח לארגן ולהציב בעמדת מגננה 9 גדודים סדירים ובנוסף 2,000 מתנדבים בגיבוי 32 תותחים. החזית הבולגרית הייתה בנויה מ 4 קילומטרים של מתרסים ולאורכה פוזרו עמדות ארטילריה. ב-16 בנובמבר הגיעו שלוש אוגדות סרביות לאזור ועצרו להתארגנות, לאחר שספגו אבידות בקרב מול הבולגרים במהלך חציית הגבול. בבוקר הערפילי והגשום של ה-17 בנובמבר, הורה הנסיך אלכסנדר לשלושה גדודים להתקדם לעבר קווי אוגדת הדנובה של הסרבים ולתוקפם. הסרבים הופתעו והחלה בנסיגה. בהמשך, התעשתו הכוחות סרבים והחלו לתקוף דרך מרכז ההגנה הבולגרית, אך ללא חיפוי ארטילרי וכשהם יורים ברוביהם מטווח שאינו יעיל. הבולגרים השיבו באש ארטילרית ובאש רובים יעילה וגרמו ל-1,200 נפגעים בקרב הסרבים. למחרת ניסו הסרבים לתקוף את האגף השמאלי החלש יחסית של קו ההגנה הבולגרי ונהדפו. בחלוף עוד יום, ריכזו הסרבים את שתי אוגדותיהם ותקפו שוב את האגף השמאלי הבולגרי, במטרה לשבור את ההגנה, לחבור לאוגדה השלישית שלהם אוגדת מוראבה ולכתר את הבולגרים. גם תקיפה זו נחלה כישלון חרוץ בפני עמידת הצבא הבולגרי והבולגרים יצאו למתקפת נגד. בקרב זה היו לסרבים 2,100 נפגעים לעומת 1,800 נפגעים לבולגרים. המתקפה הסרבית לתוך בולגריה נבלמה.[9]

התבוסה הסרבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסרבי החל לסגת בחוסר סדר ועד ה-24 בנובמבר נהדף אל מחוץ לגבולות נסיכות בולגריה. במקביל, המשיכה אוגדת טימוק של הצבא הסרבי לצור על וידין וזאת עד ה-29 בנובמבר. כעת, ריכזו הבולגרים את כוחותיהם בשתי אוגדות, חצו את הגבול הסרבי וב-27 בנובמבר כבשו את העיר פירוט כשהנסיך בטנברג מוביל אישית את הקרב. הצבא הסרבי החל בנסיגה מבוהלת לעיר ניש. המלחמה שהחלה בתנופה גדולה הפכה לתבוסה סרבית והם פנו לבעלת בריתם האימפריה האוסטרו הונגרית, בתחינה להסדר הפסקת אש.[3]

חוזה השלום והשלכות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בנובמבר ביקר השגריר האוסטרו-הונגרי לבלגרד במטה הצבא הבולגרי בחזית ודרש את הפסקת הקרבות לאלתר, תוך איום בהתערבות צבאית. הפסקת האש נחתמה ב-7 בדצמבר.

ב-3 במרץ 1886, נחתם הסכם בוקרשט ובהמשך אושר איחוד בולגריה עם מחוז רומליה המזרחית, ונקבע שרק בולגרי יוכל למשול על חבל זה. הניצחון במלחמה חיזק את האחדות הלאומית הבולגרית ואת מעמדה של בולגריה בבלקן. בקרב האוסטרו-הונגרים זכו הבולגרים לכינוי: "הפרוסים של הבלקן".[10] הנסיך בטנברג איבד את כסאו בספטמבר 1886 בהפיכה של קיצונים בולגרים. הרוסים התערבו ודאגו להפיכה נגדית אולם לא השיבו לאלכסנדר את סמכויותיו בגלל סיפוח רומליה המזרחית בניגוד לדעתם.[6]

הסרבים היו בעלי בריתם של הבולגרים במלחמת השחרור מול העות'מאנים. התקפתה על בולגריה, החזירה את סרביה למעמד הנמסיס ההיסטורית של הבולגרים ואף על פי שיתוף פעולה קצר טווח במלחמת הבלקן הראשונה, שתי המדינות חזרו להלחם במלחמת הבלקן השנייה, מלחמת העולם הראשונה ומתוך הסכם עם גרמניה הנאצית, היוותה אדמת בולגריה קרש קפיצה לכיבוש ממלכת יוגוסלביה במלחמת העולם השנייה.

ההיבט היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרץ האנטישמיות בבולגריה אשר ליווה את סיום המלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877), שאפה הקהילה היהודית להוכיח את היות בניה אזרחים נאמנים ופטריוטים של נסיכות בולגריה. החוקה הליברלית החדשה ויחסו השוויוני של הנסיך בטנברג, דירבן אותם בצעדיהם אלו. במהלך המלחמה עם סרביה, גייסו ומימנו קהילות רוסצ'וק, וידין ווארנה, שני גדודים של לוחמים יהודים אשר מנו 800 איש, ועשרות נשים התנדבו כדי לשמש אחיות רחמניות. הנסיך בטנברג התפעל מתעוזתם בקרב וציין כי הם צאצאיהם האמיתיים של אבותיהם החשמונאים.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ‏W. H. Cromiie‏, ‏The Military Forces of the Balkan Peninsula, ‏Pallas Armata reprint, ‏ עמודים 16–29 קובץ PDF
  2. ^ היסטוריה של בולגריה, כרך 7 (1878-1903), סופיה, 1991, עמוד 194, (בבולגרית).
  3. ^ 3.0 3.1 H.S. White, An Account of the Servo-Bulgarian War 1885, Pallas Armata reprint
  4. ^ יצויין כי במסמך נקוב התאריך 2 בנובמבר. זוהי אינה טעות, אלא התאריך לפי הלוח הישן, (אנ')
  5. ^ R. J. Crampton, A concise history of Bulgaria, Cambridge University Press, 2005, page 99
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Erik Goldstein, Wars and Peace Treaties: 1816 to 1991, Routledge, Jul 1, 1992, pages 31-32
  7. ^ B. Jelavich, History of the Balkans (Vol1), Cambridge 1983
  8. ^ לאבלאז.א, מלחמות חצי האי הבלקני, מוסקבה, 1889, עמודים 181,191,199 (באנגלית)
  9. ^ G.C. Wynne, Serbo-Bulgarian war Collection (1885), British War Office
  10. ^ Richard Cooper Hall, Balkan breakthrough: the Battle of Dobro Pole 1918, Indiana University Press, Apr 12, 2010, page 5
  11. ^ חיים קשלס, דורות הראשונים, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 86.