בולגריה במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת בולגריה
במלחמת העולם השנייה
Flag of Bulgaria.svg
צד בעימות חלק ממדינות הציר ובהמשך בעלות הברית
תאריך כניסה לעימות 13 בדצמבר 1941
העילה למלחמה ההסכם התלת-צדדי שנחתם ב-1 במרץ 1941
תאריך סיום העימות 8 במאי 1945
אירועי הסיום כיבוש העיר קלגנפורט
ראש המדינה בפועל בוריס השלישי, מלך בולגריה עד 28 באוגוסט 1943
מועצת עוצרים עד 9 בספטמבר 1944
הגנרל קימון גאורגייב עד סיום המלחמה
מפקדים בולטים ולדימיר סטויצ'ב מפקד הארמייה הראשונה
נתוני המדינה
אוכלוסייה 7 מיליון נפשות
פוטנציאל לגיוס 455,000
נתוני הצבא
הארמייה הראשונה 130,000
מספר ספינות שיטור בים השחור
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש 11,152 הרוגים, מתוכם 9,805 בקרבות החזית המזרחית[1] ו-1,347 בתוך בולגריה כתוצאה מהפצצות או מהתקלויות עם פרטיזנים.
אבדות בשטח לפי חוזה פריז (1947), מקדוניה הוארדארית הוחזרה ליוגוסלביה ותראקיה המזרחית לממלכת יוון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בתחילת מלחמת העולם השנייה הכריזה ממלכת בולגריה על נייטרליות, אך בהמשך הצטרפה למדינות הציר מתוך שאיפה להשבת השטחים שנגרעו מבולגריה במסגרת חוזה ניי שסיים את מלחמת העולם הראשונה. הסתבכותו של הוורמאכט במבצע ברברוסה ומותו הפתאומי של המלך בוריס השלישי הובילו לשינוי המגמה ועם כיבושה של הממלכה על ידי הצבא האדום, הצטרפו החיילים הבולגרים בפועל למלחמה לצד בעלות הברית. סיום המלחמה הביא לסיום המלוכה בבולגריה והפך אותה לגרורה סובייטית. במהלך המלחמה גירשו הבולגרים אל מחנות ההשמדה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט. מספר פוליטיקאים וראשי הכנסייה הבולגרית מנעו את גירושם של 48,000 יהודי בולגריה גופא והם ניצלו מהשמדה.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת המלוכה הבולגרית סקסה-קובורג-גותה הייתה משפחת אצולה גרמנית ולכן נטתה באופן טבעי לכיוון מדיניות פרו גרמנית, כפי שהופגנה גם במלחמת העולם הראשונה. בוריס השלישי, מלך בולגריה היה נשוי לג'ובאנה מבית סבויה, ביתו של המלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה השלישי ולא הסתיר את אהדתו למשטרו של בניטו מוסוליני. המלך בוריס ניצל מספר פעמים מניסיונות התנקשות, שחלקם אורגנו על ידי חברי המפלגה הקומוניסטית ולכן קשריו מול ברית המועצות הלכו והתקררו.

ההפסד הצורב במלחמת העולם הראשונה ואובדן "שטחי מולדת" כהגדרתם של הבולגרים, כגון במקדוניה, נתפש כבלתי נסבל בנרטיב הבולגרי ומחייב תיקון. לא זו, אף זו, הקמתה של ממלכת יוגוסלביה שכללה את סרביה הנמסיס ההיסטורית של הבולגרים, אשר זכתה לחלק מאותם "שטחי מולדת" ונטייתה הפרו צרפתית המובהקת, גרמה בין השאר לבולגרים לאמץ לחיקם את הצד השני, קרי הגרמנים. המלך בוריס טרוד היה כל העת בהישרדותו האישית ולכן הפגין "לוליינות פוליטית", תוך ניסיון למקסם רווחים פוליטיים וטריטוריאליים במינימום הקרבה מצידו ומצד ממלכתו. לאחר שב-19 במאי 1934 תפסה הליגה הצבאית את השלטון לתקופה קצרה, ניצל המלך בוריס שעת כושר ובינואר 1935 הדיח את הממשלה, פרק את הליגה הצבאית בתמיכת גרמניה הנאצית והנהיג בפועל משטר אוטוקרטי.[2]

ממשלתו של המלך בוריס החלה להתקרב לגרמניה הנאצית בשל שילוב אינטרסים. שאיפתה של גרמניה להגמוניה על אוצרות הטבע והמשאבים החקלאיים בבלקן שהיו חיוניים לכלכלתה, מחד ושאיפת ממשלו של בוריס לקבלת תמיכתה של מעצמה מובילה, מאידך. במאי 1935 ביקר הרמן גרינג בסופיה וביולי 1936 ביקר המלך בוריס בברלין ונפגש עם אדולף היטלר.[3] גרמניה הכירה בתביעותיה הטריטוריאליות של בולגריה, בתראקיה מקדוניה היוונית ודרום דוברוג'ה ובוריס חזר על טעותו של אביו בשאיפתו ל"בולגריה הגדולה", תוך תמיכה בגרמניה הנאצית. אך הבולגרים סירבו לשתף את צבאם באופן פעיל בקרבות ובולגריה לא הכריזה מלחמה על אף אחת משכנותיה.[4]

פתיחת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין ונפתחה מלחמת העולם השנייה, כאשר בהתאם לקווי המדיניות של המלך הכריז ראש ממשלת בולגריה גאורגי קיוסאיבנוב על נייטרליות.[5] בפברואר 1940 מינה המלך בוריס את פרופסור בוגדאן פילוב לראשות הממשלה ואת פטר גברובסקי לשר הפנים.[2] ב-7 בספטמבר 1940 חתמה בולגריה הסכם אי לוחמה עם טורקיה. באותו היום נחתם הסכם קראיובה, במסגרתו הוחזר אזור דרום דוברוג'ה לחזקת ממלכת בולגריה, צעד שחיזק את האוריינטציה הפוליטית וזיקת ההמונים למדינות הציר. ב-23 בינואר 1941 פורסם החוק להגנת האומה, שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג.[6]

ב-1 במרץ 1941 חתם בוגדאן פילוב בווינה על ההסכם התלת-צדדי ובולגריה הפכה רשמית לבעלות בריתן של מדינות הציר. עוד טרם החתימה, נכנס הוורמאכט ללא קרב לשטח בולגריה והשתמש בה כקרש קפיצה לפלישות ליוון ויוגוסלביה.[7] למעשה, בולגריה לא הייתה מעולם שטח כבוש בידי גרמניה הנאצית ולא היו בה כוחות צבא גרמנים גדולים, להוציא מספר יחידות אבטחה וצי אשר אבטחו את החוף האגאי שמדרום לתראקיה.[8]

בין הפטיש לסדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה מינהלית של בולגריה הכוללת את השטחים שנמסרו לחזקתה על ידי הגרמנים

ב-17 באפריל נכנעה לגרמנים ממלכת יוגוסלביה וב-20 באפריל נכנעה גם ממלכת יוון. הצבא הבולגרי נכנס ללא קרב ותפס חזקה על תראקיה ומקדוניה, כאשר הוא פותח נתיב גישה לים האיגאי בהגיעו עד לעיר אלכסנדרופולי. ב-13 בדצמבר 1941 נאלצה בולגריה בלחצה של גרמניה להכריז מלחמה על ארצות הברית ובריטניה, צעד שהפך את הממלכה מטרה להפצצות בעלות הברית. מבצע ברברוסה בו החלו הגרמנים, הוליד גל של תנועות פרטיזנים פרו קומוניסטיות אשר זינבו בצבא הבולגרי והגרמני. בולגריה המשיכה לקיים יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות למרות הצטרפותה למדינות הציר. הגרמנים הפעילו לחץ כבד על המלך וממשלתו לצרף בפועל את הצבא הבולגרי לחזית הרוסית, אך הבולגרים חזרו והתחמקו מתשובה. ב-28 באוגוסט 1943, לאחר ביקור בזק בגרמניה לקה המלך בוריס השלישי בהתקף לב והלך במפתיע לעולמו. בנו בן ה-6, הוכתר למלך סימאון השני ומונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל, אחיו של המלך בוריס ובוגדאן פילוב ראש הממשלה.[9]

חורבנה של סופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להק מפציצים אמריקנים מעל סופיה, יוני 1944

לאחר הכרזת המלחמה של ממלכת בולגריה על בעלות הברית נחשפה הממלכה להתקפות אוויר שעשו שמות בעריה. בין נובמבר 1943 ועד אפריל 1944 נערכו מספר יעפי הפצצה על העיר סופיה, שבוצעו על ידי מפציצים בריטיים ואמריקניים אשר המריאו מדרום איטליה ובין היעדים שהותקפו היו מבני ציבור, שדה התעופה ותחנת הרכבת. ב-30 במרץ 1944 החריבו 370 מפציצים אמריקאיים מדגם בי-24 ובי-17 את המרכז ההיסטורי הישן של העיר סופיה. בסך הכל נהרגו בהפצצות 1,374 אזרחים וחיילים, 1,743 נפצעו ו-12,564 מבנים ניזוקו קשות, מתוכם 2,670 נהרסו לחלוטין. מרכז העיר סופיה אותה הפך בעמל רב פרדיננד הראשון, לאחד האתרים היפים בבלקן, הפך לעיי חורבות.[10] הפצצות כבדות נערכו גם בעיר פלובדיב אשר בסמוך אליה היו ממוקמים מפעלי תעשייה ותחמושת. עיקר ההפצצות בוצעו בתחילת 1944, נערכו במשך ימים רצופים בעיקר בשעות הלילה וחלקן אף פגעו בעיר עצמה.[11]

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזרה לנייטרליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל בולגרי על משמרתו, בסופיה 1942
האנדרטה לזכר הקהילה היהודית בקומוטיני, אשר בניה גורשו אל מותם במחנה טרבלינקה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים
כיכר בולגריה בחיפה - הוקרה לעם הבולגרי על הצלת יהודי "בולגריה הישנה"

ב-20 באוגוסט 1944 פתחו הרוסים במבצע יאשי-קישינב השני ונכנסו לשטחי רומניה. ב-23 באוגוסט, רומניה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית והצטרפה לבעלות הברית. המבצע שארך 9 ימים הוביל לקריסת המערך הרומני-גרמני, חלקים נרחבים מרומניה, מולדובה ובוקובינה נכבשו, ונפל המשטר הפרו-נאצי של הגנרל יון אנטונסקו. ב-31 באוגוסט נכנס הצבא האדום לבוקרשט.

ב-27 באוגוסט הודיע ממשלו של איוואן בגריאנוב על חזרה לנייטרליות ונסיגה מההסכם התלת-צדדי. בשלב הזה רומניה כבר הייתה חלק מבעלות הברית, והרוסים שינעו כוחות כבדים לכוון הדנובה במהירות וללא מאבק. בגריאנוב מסר לגרמנים 8,000 קרונות ועגלות רכבת בולגריים, כדי להאיץ את נסיגתם מבולגריה. פעולה זו של בגריאנוב מיצבה אותו בעיני חזית המולדת כמשתף פעולה עם הנאצים. באותו היום הודיעו הגרמנים על רה אורגניזציה בכוחותיהם בבולגריה, ועל הקמת 6 קבוצות קרב בסמוך לערים: וארנה, רוסה, פלובדיב, סופיה, וידין ודופניצה. הפיקוד העליון הורה להם לעבור לכוננות עליונה, לקראת פעילות אנטי-גרמנית בבולגריה. במקביל, כוחות גרמניים שנסוגו מרומניה בהמוניהם, עברו חמושים ועם ציוד מלא, דרך בולגריה לכיוון יוגוסלביה. עד 30 באוגוסט, הטביעו הגרמנים 74 ספינות מלחמה ושיטור בולגריות בנמלים השונים.

ב-30 באוגוסט הודיע סטלין שברית המועצות לא תכיר בנייטרליות של בולגריה. איוואן בגריאנוב שלח מסר דחוף לרוסים ובו ציין כי כל הכוחות הזרים בבולגריה יפורקו מנשקם. במקביל הורה רשמית לכוחות הגרמניים בבולגריה, לעזוב לאלתר את המדינה. במקביל, החלו חיילים בולגרים לפרק מנשקם חיילים גרמנים בחבל דרום דוברוג'ה. עם זאת, עמד בגריאנוב על דעתו שלא להכריז מלחמה על גרמניה, אלא להישאר בנייטרליות ב-2 בספטמבר 1944 הוחלף ממשלו של בגריאנוב וקונסטנטין מוראבייב התמנה לראש הממשלה. ב-4 בספטמבר החלו שביתות והפגנות ברחבי בולגריה שהובלו על ידי חזית המולדת. מוראבייב בשלב הזה עדיין לא היה מעוניין להכריז מלחמה על גרמניה, בטענה שזה יעודד את הסובייטים לפלוש לבולגריה בכדי "לעזור" לבולגרים. ב-5 בספטמבר החליטה בולגריה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, אך עיכבה את הודעתה ביומיים, בכדי לאפשר לכוחות הצבא הבולגרי לסגת ממקדוניה הווארדארית, לאחר שקיבלו אולטימטום גרמני והתפרקו מנשקם.[12]

ההצטרפות לבעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר גרסאות לגבי מועד הפלישה הסובייטית לבולגריה וההבדלים הם בעיקרם בין גרסאות "מערביות" לרוסיות. לפי גרסה אחת: בשעות אחר הצהריים של ה-7 בספטמבר הכריזה בולגריה מלחמה על גרמניה הנאצית, אך עוד בבוקרו של אותו היום הכריזה ברית המועצות מלחמה על בולגריה, וזאת ללא התייעצות עם בעלות בריתה ארצות הברית ובריטניה. ההכרזה לדידם של הסובייטים הייתה כדי "לעזור לבולגרים". בדיוק האירוע ממנו חשש קונסטנטין מוראבייב. וכך, בבוקרו של ה-8 בספטמבר, נוצר מצב בו בולגריה הייתה רשמית במלחמה גם עם מדינות הציר וגם עם בעלות הברית.

בבוקרו של ה-8 בספטמבר חצו כוחות את הצבא האדום את הדנובה וכבשו את צפון מזרח-בולגריה כולל הערים וארנה ובורגס. הצבא הבולגרי לא התנגד. כבר ב-8 בספטמבר בשעות הערב, פלוגות משמר של חזית המולדת שהובלו על ידי קצינים מחוג זוונו, הפילו את הממשלה ותפסו עמדות מפתח בסופיה. ב-9 בספטמבר הגיעו כוחות הצבא האדום לסופיה, ועם רוח גבית מהם הוקמה באותו היום ממשלת חזית המולדת, וקימון גאורגייב מונה לראש הממשלה.[12]

לפי גרסה שנייה, רוסית: ב-5 בספטמבר 1944 הגיעו כוחות "החזית האוקראינית השלישית" תחת פיקודו של פיודור טולבוחין לגבול בולגריה-רומניה, באזור דרום דוברוג'ה וחצו אותו. הרוסים לא נתקלו בכל התנגדות מצד הצבא הבולגרי. ב-7 בספטמבר הטילו מטוסים רוסיים עלונים (פליירים) בכל רחבי בולגריה, ובהם פנייה מהגנרל טולבוחין לעם הבולגרי ולצבא הבולגרי, לא להתנגד ולסייע לכוחות הצבא האדום שהגיע לשחרר אותם. ב-9 בספטמבר הגיעו כוחות הצבא האדום לסופיה.[13]

גרסה נוספת קובעת כי, ב-1 בספטמבר הגיעו כוחות הצבא האדום לגבול בולגריה-רומניה, ופנו לממשלת בולגריה בבקשה לחצות את הגבול לשטחה. ממשלו של איוואן בגריאנוב סרב. ב-4 בספטמבר חצתה יחידה של הצבא האדום את הדנובה לכיוון טוטראקן. ביחד עם כוחות צבא בולגריים וכוחות הנאמנים לחזית המולדת, השתלטו על חיל המצב הגרמני במקום, פירקו אותו מנשקו ולקחו שלל רב. וכך שוחררה העיר מאחיזת הגרמנים. ייתכן וזו הייתה יוזמה מקומית, וטיבו של האירוע לא ברור דיו. גרסה זו מציינת שהפלישה הרשמית החלה ב-8 בספטמבר.[14]

ראש הממשלה המודח מוראבאייב ירד למחתרת, המלך סימאון השני והנסיך קיריל נעצרו בידי הכוחות הסובייטים ביחד עם אנשי ממשל צבא ומשטרה. הוקמה ממשלת קואליציה אנטי פאשיסטית מקרב חזית המולדת, שהורכבה ממפלגת האיכרים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הקומוניסטית ומפלגת זֶבְנוֹ (הקישור).

ב-1 בפברואר 1945 הוצאו להורג הנסיך קיריל וראשי הממשלה לשעבר בוגדאן פילוב, דוברי בוז'ילוב ואיוון בגריאנוב ביחד עם קבוצה גדולה של פוליטיקאים אנשי צבא ועיתונאים בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. למלך סמיון, הותר להישאר בתפקידו.[15]

הצבא הבולגרי שבעת ההיא מנה כ-450,000 לוחמים אשר צוידו בציוד שלל גרמני וציוד שסופק על ידי הרוסים הצטרף לצבא האדום והבולגרים נעו לכיוון סקופיה וניש במטרה לחסום את צירי נסיגת הוורמאכט מיוון. בהמשך, הצטרפו כוחות מהארמייה הבולגרית הראשונה שמנתה 130,000 חיילים תחת פיקודו של הגנרל ולדימיר סטויצ'ב לכוחות הצבא האדום בחזית האוקראינית ה-3 תחת פיקודו של פיודור טולבוחין. מעריכים שכ-60,000 מחיילי הארמייה נטלו חלק פעיל בקרבות. חזית זו הייתה חלק מהחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. במרץ 1945 נטלו הכוחות הבולגרים חלק במתקפת אגם בלטון בהונגריה, במספר קרבות סמוך לנהרות דראווה ומורה ובהמשך במבצע וינה במסגרתם לחמו נגד הארמייה השישית של הוורמאכט. ב-8 במאי 1945 לחמו הבולגרים בקרב האחרון בו השתתפו עת כבשו את העיר קלגנפורט שבאוסטריה. 57 מבני הקהילה היהודית נפלו בקרבות החזית האוקראינית ה-3.[16]

השלכות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולגריה הפכה לגרורה סובייטית אשר התירה לזמן מה למלך להישאר על כסאו. במסגרת חוזה פריז (1947), נקבע כי חבל דרום דוברוג'ה ישאר בידי ממלכת בולגריה והטל עליה לשלם פיצויים ליוון בסך 45 מיליוני דולרים וליוגוסלביה בסך 25 מיליוני דולרים. אזור מקדוניה הוחזר ליוגוסלבים.[17]

היחס ליהודים בשטחים הנתונים לשליטת ממלכת בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יהדות בולגריה במלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה פעלה בבולגריה ממשלה אנטישמית ופרו-פשיסטית בבולגריה בראשות בוגדאן פילוב אשר מונה על ידי המלך בוריס השלישי.

בספטמבר 1939 גירשה בולגריה 4,022 מיהודי הממלכה אשר היו מחוסרי אזרחות בולגרית אל מחוץ לגבולות המדינה, במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים".[18] במרץ 1943 גירשו הבולגרים את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט, אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה.[19][20][21] בהמשך, נכשל גירושם של 48,000 יהודי בולגריה גופא.[22] במהלך המלחמה נשלחו 9,000 גברים יהודים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה[23][24]

עם זאת, 48,000 יהודי בולגריה ניצלו מהשמדה ובולגריה הייתה המדינה היחידה באירופה שהייתה חברה במדינות הציר ואזרחיה היהודים שהתגוררו במדינה לא נפגעו. מאבקם של מספר פוליטיקאים בראשות דימיטר פשב וראשי הכנסייה הבולגרית המטרופוליט סטפן והמטרופוליט קיריל הוביל להשעיית הגירוש. גם התקדמותו המהירה של הצבא האדום לגבולותיה ולבסוף כיבושה של בולגריה בספטמבר 1944, סייעו להפסקת רדיפות היהודים והצלתם מגורל אחיהם בתראקיה, מקדוניה ופירוט.[25]

ב-28 במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב ובטקס במשכן הנשיא הצהיר: "כשם שאנו כבני העם הבולגרי גאים בצדק על מעשינו שהובילו להצלת הקהילה היהודית בבולגריה, אל לנו לשכוח שבה בעת פעל משטר אנטישמי במדינה ומוטלת עלינו האחריות לגירושם של למעלה מ-11,000 יהודים מתראקיה ומקדוניה אל מחנות המוות".[26]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jacky Comforty, Martha Aladjem Bloomfield, The Stolen Narrative of the Bulgarian Jews and the Holocaust, Rowman & Littlefield, 2021, ISBN 9781793632913

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ F. Krivosheyev, Soviet Casualties and Combat Losses in the twentieth century, London, Greenhill Books, 1997, ISBN 1853672807, Page 110
  2. ^ 1 2 רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 566
  3. ^ רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, עמוד 567.
  4. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 32-33.
  5. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 36.
  6. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 37-47.
  7. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 50.
  8. ^ ברוך, ניר (עורך), השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת ומסקנות ועדת בייסקי, העמותה לחקר הקהילות היהודיות בבלקן ולהנצחתן, תל אביב, 2003.
  9. ^ Geoffrey Hindley, The Royal Families of Europe, p.156. London: Lyric Books Ltd., 1979.
  10. ^ Kiradzhiev, Svetlin, Sofia 125 Years Capital 1879-2004 Chronicle, Sofia: IK Gutenberg, 2006, p. 196. (בבולגרית)
  11. ^ תיאור של בת הקהילה היהודית מהעיר פלובדיב.
  12. ^ 1 2 Crampton, R. J‏, Bulgaria and the Second World War, 1941–1944, Oxford University Press, 2008.
  13. ^ Armies of the Warsaw Pact countries. (reference book) / A. D. Verbitsky et al. M., Voenizdat, 1985. p. 40.
  14. ^ Albert Resis, ‏The Churchill-Stalin Secret "Percentages" Agreement on the Balkans, Moscow, October 1944,, Oxford University Press, 1978, pp. 368-387.
  15. ^ Bulgaria in the Second World War by Marshall Lee Miller, Stanford University Press, 1975.
  16. ^ שמואל (סמי) ארדיטי, "מלחמת המולדת" של בולגריה נגד גרמניה הנאצית בשנים 1945-1944, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, אוחזר ב-21 באוקטובר 2012.
  17. ^ מתוך הערך: חוזה פריז (1947)
  18. ^ רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 591-592.
  19. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 85-96.
  20. ^ חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 848.
  21. ^ ג'ני לבל, שואת יהודי יוגוסלאביה - הקהילות במאקדוניה, פירוט וחבל קוסובו, פורסם ב"פעמים", 27, תשמ"ו 1986, עמ' 62–75. חוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה. באתר מה-יא"ה.
  22. ^ חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, עמודים 831-856.
  23. ^ חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, עמוד 805.
  24. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 51.
  25. ^ מיכרל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 188-199.
  26. ^ יוסי מלמן, לראשונה: בולגריה מקבלת אחריות להשמדת 11 אלף יהודים, באתר עיתון הארץ מ-28 במרץ 2008.