הכנסת השישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הכנסת השישית
Emblem of Israel alternative blue-gold.svg
ממשלות הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה
תקופת כהונה 22 בנובמבר 1965 – 17 בנובמבר 1969
(4 שנים)
מערכת בחירות 2 בנובמבר 1965
הנהגה
יו"ר הכנסת קדיש לוז עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש הממשלה לוי אשכול
גולדה מאיר
הרכב הכנסת
6th Knesset Composition.svg
מפלגת השלטון מפא"י
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש

הכנסת העשרים

הממשלה השלושים וארבע

הכנסת העשרים ואחת

הכנסת העשרים ושתיים

הכנסת העשרים ושלוש

פורטל - הממשל בישראל
פתיחת מושב הכנסת השישית בירושלים. מימין לשמאל, ח"כ אליהו מרידור, ברוך עוזיאל, מנחם ידיד, שמואל תמיר ויוסף שופמן

כהונתה של הכנסת השישית החלה ב-22 בנובמבר 1965, בעקבות הבחירות שנערכו ב-2 בנובמבר אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה זלמן שזר, ולאחר מכן העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, דוד בן-גוריון. מיד אחר כך נבחר קדיש לוז ליושב ראש הכנסת, לכהונתו השלישית ברציפות. לוז היה המועמד היחיד, והוא נבחר בתמיכתם של 102 מחברי הכנסת וללא מתנגדים. 11 מחברי הכנסת נמנעו. הייתה זו הכנסת הראשונה שישבה במשכן הכנסת, שבנייתו הושלמה בשנת 1966.

בדומה לכנסת החמישית, גם הכנסת השישית מילאה את ימיה. הבחירות לכנסת השביעית התקיימו במועדן, 28 באוקטובר 1969, וכהונתה של הכנסת השישית נמשכה עד ה-17 בנובמבר 1969.

הרכב פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת השישית

אלה היו תוצאות הבחירות עם תחילת כהונתה של הכנסת השישית:

מפלגה מושבים בכנסת
המערך 45
גח"ל 26
מפד"ל 11
רפ"י 10
מפ"ם 8
ליברלים עצמאיים 5
אגודת ישראל 4
רק"ח 3
קידמה ופיתוח 2
פאג"י 2
שיתוף ואחווה 2
העולם הזה - כוח חדש 1
מק"י 1

לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, התמודדה מפלגת השלטון, מפא"י, כשבראשה לא עומד דוד בן-גוריון, אלא לוי אשכול, שהחליף אותו כיושב ראש המפלגה וכראש הממשלה ב-1963. ביוזמתו של אשכול, התמודדה מפא"י ברשימה משותפת עם אחדות העבודה - פועלי ציון, רשימת המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל ("המערך הראשון"). הרשימה ניצחה בבחירות, לאחר שזכתה ב-45 מושבים (בכנסת החמישית היו לשתי המפלגות יחדיו 50 מושבים). בן-גוריון פרש מהמפלגה והקים מפלגה עצמאית, רפ"י, שכללה גם כמה מצעירי מפא"י, ובהם משה דיין, שמעון פרס ויצחק נבון. בן-גוריון קיווה לנגוס בכוחו של המערך באופן שיאפשר לו לאחר הבחירות להרכיב ממשלה, ואף לשוב ולהתאחד עם מפא"י, לאחר שאשכול, פנחס לבון ואנשיהם יסולקו ממנה. עם זאת, זכתה המפלגה ב-10 מושבים בלבד.

גם בימין נרשם איחוד, בין תנועת החירות לבין המפלגה הליברלית, שהתמודדו לראשונה ברשימה משותפת - גח"ל. הרשימה זכתה ב-26 מושבים (לעומת 34 מושבים בהן זכו שתי המפלגות ביחד בכנסת החמישית), והייתה למפלגה השנייה בגודלה. כמה מחברי המפלגה הליברלית, בראשותו של משה קול, פרשו ממנה בעקבות האיחוד, והתמודדו ברשימה נפרדת, ליברלים עצמאיים, שקיבלה 5 מושבים.

מפלגה נוספת בה חל פילוג הייתה מק"י. חילוקי דעות באשר לעמדת המפלגה בנוגע להענקת פרס לנין לשלום לנשיא אלג'יריה אחמד בן בלה, שקרא להשמדת ישראל, יצר קרע במפלגה, ולפרישתם של חברי המפלגה הערבים ושל כמה חברים יהודים אנטי ציונים. רק"ח קיבלה בבחירות אלה 3 מושבים, ואילו מק"י נותרה עם מושב אחד בלבד.

מפד"ל ומפ"ם איבדו כל אחד מושב אחד (11 ו-8 מושבים, בהתאמה), ואילו אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל שמרו על כוחן, עם 4 ו-2 מושבים, בהתאמה, וגם מפלגות הלוויין של מפא"י, קידמה ופיתוח ושיתוף ואחווה, שמרו על כוחן, עם שני מושבים לכל אחת. לראשונה, נבחרה לכנסת גם רשימת העולם הזה - כוח חדש, שקיבלה מושב אחד.

הרכב קואליציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה לוי אשכול מדליק נרות חנוכה עם רעייתו מרים

לוי אשכול הרכיב את הממשלה ה-13, שהושבעה ב-12 בינואר 1966. הקואליציה כללה את הסיעות שהרכיבו גם את הממשלה ה-12: המערך, מפד"ל, פאג"י, שיתוף ואחווה וקידמה ופיתוח, ואליהן נוספו גם סיעות מפ"ם וליברלים עצמאיים. הקואליציה מנתה, עם הקמתה, 75 חברי כנסת.

ב-1 ביוני 1967, במהלך תקופת ההמתנה, הצטרפה לקואליציה גם סיעת רפ"י. עם פרוץ מלחמת ששת הימים הצטרפה לקואליציה גם גח"ל. עם הצטרפותה של גח"ל מנתה הקואליציה 111 חברי כנסת, וכל הסיעות פרט לאגודת ישראל, רק"ח, מק"י והעולם הזה היו חברות בה.

ב-26 בפברואר 1969 נפטר ראש הממשלה לוי אשכול. סגנו, יגאל אלון, כיהן כראש הממשלה בפועל, עד שב-17 במרץ 1969 הרכיבה גולדה מאיר ממשלה חדשה. הקואליציה התבססה על אותן סיעות שהרכיבו את קודמתה, ואולם מספר החברים בהן הצטמצם מעט, ל-104, עקב פרישתם של מספר חברי כנסת מסיעותיהם.

שינויים בהרכבי הסיעות במהלך כהונתה של הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1967 החליטה ועידת רפ"י להתאחד עם המערך, וב-21 בינואר 1968 הוקמה מפלגה חדשה, שכללה את המפלגות שהרכיבו את המערך, מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון, ואת רפ"י - מפלגת העבודה. תשעה מחברי רפ"י הצטרפו למפלגה, ואילו יושב ראש המפלגה, דוד בן-גוריון, הקים סיעת יחיד. במאי אותה שנה פרש חבר הכנסת יזהר הררי מסיעתו, ליברלים עצמאיים, והצטרף אף הוא למפלגת העבודה. ב-28 בינואר 1969 אוחדו סיעות מפלגת העבודה ומפ"ם לסיעה אחת - המערך ("המערך השני"). בניגוד למפלגות האחרות, שהאיחוד ביניהם היה מוחלט, שמרה מפ"ם על מוסדות עצמאיים, והאיחוד היה רק במסגרת הסיעה בכנסת. מפלגת העבודה ומפ"ם התמודדו ברשימה משותפת במהלך חמש מערכות הבחירות הבאות, ורק לאחר הבחירות לכנסת ה-11 התפלגה מפ"ם מהמערך. הסיעה החדשה שהוקמה כללה את 45 חברי המערך הראשון, 9 חברי רפ"י, 8 חברי מפ"ם וחבר הכנסת הררי, ובסך הכל למעלה ממחצית מחברי הכנסת - 63.

ב-29 במרץ 1967 פרשו מגח"ל 3 חברי כנסת בהנהגתו של שמואל תמיר, שקרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, וקרא להחליפו נוכח כישלונו בבחירות. השלושה הקימו את סיעת המרכז החופשי. ב-11 בפברואר 1969 הצטרף אליהם חבר כנסת נוסף, שלמה כהן-צידון.

ב-5 ביולי 1966 התאחדו סיעות שיתוף ואחווה וקידמה ופיתוח, והקימו את סיעת שיתוף ופיתוח. איחוד זה החזיק מעמד פחות מ-6 חודשים, עד ה-1 בינואר 1967. ב-11 באפריל 1967 פרש ג'בר מועדי מסיעת שיתוף ואחווה והקים את הסיעה הדרוזית הישראלית. אליאס נח'לה פרש מקידמה ופיתוח ב-22 באוקטובר 1968 והקים את סיעת האחווה היהודית-ערבית.

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע הבולט ביותר במהלך כהונתה של הכנסת השישית היה מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5 ביוני 1967. במהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה, הצטרפה רפ"י לקואליציה, ומשה דיין מונה לשר הביטחון. ביום בו פרצה המלחמה, הצטרפה גם גח"ל לקואליציה, לראשונה מאז קום המדינה, והוקמה ממשלת האחדות הראשונה בתולדות המדינה. כשבועיים לאחר המלחמה נערכו תיקוני החקיקה הדרושים לשם החלת החוק הישראלי במזרח ירושלים. סוגיית גורלם של יתר השטחים שנכבשו במלחמה החלה להעסיק את חברי הכנסת עם סיום המלחמה, והיא עודה מעסיקה את הכנסת.

ב-28 במרץ 1966 נאם במליאת הכנסת נשיא איסלנד, אסגיר אסגירסון, והיה ראש המדינה הזר הראשון שעשה כן.

משכן הכנסת

ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת במקומו הנוכחי בגבעת רם, לאחר שב-16 השנים הקודמות פעלה הכנסת בבית פרומין. ישיבתה הראשונה של הכנסת במשכנה החדש התקיימה ב-31 באוגוסט.

ב-26 ביולי 1967 אישרה הכנסת את תקנון הכנסת.

ב-26 במרץ 1968 בחרה הכנסת בזלמן שזר לתקופת כהונה שנייה כנשיא המדינה. שזר היה המועמד היחיד, והוא נהנה מתמיכתם של 86 מחברי הכנסת. 24 חברי כנסת נוספים שלשלו פתק לבן.

ב-26 בפברואר 1969 נפטר ראש הממשלה לוי אשכול. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שראש הממשלה נפטר במהלך כהונתו. יגאל אלון התמנה לראש הממשלה בפועל, עד ה-17 במרץ, אז הקימה גולדה מאיר את הממשלה ה-14. עם הרכבת הממשלה הייתה מאיר לאישה הראשונה, והיחידה עד כה, שמכהנת כראש ממשלת ישראל.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתה של הכנסת השישית, אישרה הכנסת 259 חוקים, מהם 234 ביוזמה ממשלתית (90.3%) והיתר ביוזמה פרטית[1]. בין החוקים הבולטים שנחקקו בתקופת כהונתה של הכנסת השישית: חוק יסוד: הממשלה, חוק המקרקעין, חוק בית הדין לעבודה, חוק ההוצאה לפועל, חוק רישוי עסקים, חוק ניירות ערך, חוק הבוררות, חוק המכר, חוק הפטנטים, חוק משכן הכנסת ורחבתו, חוק ועדות חקירה, ועוד.

חוקי יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה בתחום המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח שסופח לישראל והרחבת תחום השיפוט של ירושלים
  • חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 10). תיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט שנחקק בעקבות מלחמת ששת הימים, וקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". לאחר חקיקת החוק, הוציאה הממשלה צו שקבע כי המשפט, השיפוט והמינהל יחולו במזרח ירושלים.
  • חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 6). תיקון זה לפקודת העיריות היה מהלך משלים לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט, והוא הסמיך את שר הפנים להרחיב את תחום שיפוטה של רשות מקומית לשטח שהממשלה הוציאה לגביו צו להחלת המשפט, השיפוט והמינהל, ללא הצורך בהליך המקובל של ועדת גבולות. באמצעות התיקון הורחב תחום השיפוט של ירושלים כך שנכלל בו גם השטח שהממשלה הוציאה לגביו צו.
  • חוק משכן הכנסת ורחבתו. החוק מסדיר את חסינות משכן הכנסת ואת תפקידיהם וסמכויותיהם של קצין הכנסת ומשמר הכנסת.
  • חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 8). תיקון לחוק הבחירות לכנסת, שבין היתר הסדיר את הקמתה של ועדת הבחירות המרכזית ואת סוגיית ההצבעות בכלי שיט.
  • חוק ועדות חקירה.
  • חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה).
  • חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 3). תיקון זה הסדיר את שידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה.

חקיקה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק ההגנה על חוסים.
  • חוק הסעד (טיפול במפגרים)
  • חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 6). תיקון זה קבע, בין היתר, כי יראו בחבלה שגרמה למותו של חייל בדרכו למחנה או ממנו כחבלה שנגרמה בעת מילוי תפקידו, וכן שינה חלק מהתגמולים הניתנים למשפחות שכולות.
  • חוק שירות המילואים (תגמולים) (תיקון מס' 4). חוק שהסדיר מתן תגמולים לסטודנטים המשרתים במילואים.

חקיקה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו צינור אילת אשקלון
  • חוק רישוי עסקים.
  • חוק ניירות ערך.
  • חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 5). תיקון לפקודת העיריות שהסדיר מחדש הוראות בעניין תשלום ארנונה.
  • חוק עידוד התעשייה (מיסים). חוק שהעניק הטבות כלכליות למפעלי תעשייה.
  • חוק זיכיון צינור הנפט. חוק המסדיר את הזיכיון שניתן לחברה המפעילה את קו צינור אילת-אשקלון.
  • חוק להסדר ההימורים בספורט. החוק כונן את המועצה להסדר ההימורים בספורט, והסדיר את תפקידיה ואת סמכויותיה.
  • חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 5). תיקון לחוק לעידוד השקעות הון שהעניק הטבות מס לבעלי בניינים המיועדים להשכרה.
  • חוק לתיקון דיני מיסים (חילופי ידיעות בין רשויות המס). החוק נועד לאפשר לרשויות שונות הגובות מסים להחליף ביניהן מידע אודות נישומים.
  • חוק החזרת תשלומים (התקנת טלפון וטלקס). בעקבות הפחתת התעריף בעד התקנת קווי טלפון וטלקס, נחקק החוק שקבע החזר רטרואקטיבי למי ששילם את הסכום הגבוה יותר.

חקיקה פלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

חקיקה ביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק סמכויות חיפוש בשעת חירום (הוראת שעה). חוק שהקנה סמכויות חיפוש ותפיסה לשוטרים, חיילים וחברי הג"א לשם שמירה על ביטחון הציבור או אם יש להם חשד שאדם נושא נשק שלא כדין.
  • חוק שירות עבודה בשעת חירום. חוק המסמיך את שר העבודה[2] להוציא צווי ריתוק לעובדים חיוניים בשעת חירום.
  • חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 2). תיקון מקיף בחוק ההתגוננות האזרחית, בעקבות דו"ח מבקר המדינה בנושא, שבו נקבעו, בין היתר: סמכותו של ראש הג"א לקבוע חלוקה לפיקודים, הוראות בעניין תשלום למי שממלא תפקיד נדרש בתקופת קרבות, הוראות לקביעת תקציב הגא מקומי ברשויות המקומיות, הסמכות לקביעת מפרטים למקלטים וחובת רשויות התכנון לבדוק את קיומו של מקלט לפני מתן היתר בנייה, סמכות ראש הג"א להועיד מקומות למחסות ציבוריים, הסמכות לאמן עובדי מפעלים בפעולות התגוננות אזרחית, הוראות לגבי פינוי מיטלטלין ממקלטים, סמכויות שר הביטחון לקבוע הוראות בנוגע לחומרים רעילים ואחסנתם, הסמכת שר הביטחון להטיל היטל המיועד לרכישת ציוד אישי לצורכי התגוננות אזרחית, כן הוראות דין משמעתי הנוגעות לחברי הג"א שאינם חיילים, ועוד.
שילוט דרכים בכניסה לשבי ציון
  • חוק גנים לאומיים ושמורות טבע (תיקון מס' 2). חוק שאפשר לשר הביטחון להציב תנאים לפני הכרזה על גן לאומי בשטח צבאי או בשטח שיש לו לדעתו חשיבות ביטחונית וכן קבע כי הוראות החוק לא יחולו על מערכת הביטחון בגנים לאומיים המצויים בשטחים צבאיים.

תעבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הכוח רדינג בתל אביב

בעלי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שולמית אלוני ומאחוריה זאב שרף בישיבת הפתיחה של הכנסת השישית 22 בנובמבר 1965
התפקיד בעל התפקיד הערות
נשיאות הכנסת
יושב ראש הכנסת
סגני יושב ראש הכנסת אריה בן-אליעזר, רות הקטין, יצחק נבון, דבורה נצר, טובה סנהדראי, יוסף סרלין, אמה תלמי
ראשי הוועדות הקבועות
יושב ראש ועדת החוץ והביטחון דוד הכהן
יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט משה אונא
יושבת ראש ועדת החינוך והתרבות אלימלך-שמעון רימלט
יושב ראש ועדת הכלכלה בנימין אבניאל
יושב ראש ועדת הכנסת ברוך אזניה
יושב ראש ועדת הכספים ישראל קרגמן, יוסף קרמרמן
יושב ראש ועדת העבודה משה ארם, משה ברעם
יושב ראש ועדת הפנים מרדכי סורקיס
יושב ראש ועדת השירותים הציבוריים שלמה רוזן
בעלי תפקידים פרלמנטריים אחרים
ראש האופוזיציה מנחם בגין באותה העת לא הוגדר התפקיד בחוק באופן רשמי
יושב ראש הקואליציה משה ברעם
בעלי תפקידים בכנסת
מזכיר הכנסת משה רוזטי, חיים ליאור
קצין הכנסת משה גת, יצחק בן-גל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכנסת השישית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דנה בלאנדר וערן קליין, "חקיקה פרטית - נייר עמדה", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  2. ^ נכון לשנת 2012 מצויה סמכות זו בידי שר התמ"ת.


הקודמת:
הכנסת החמישית
19611965
הכנסת שישית
22 בנובמבר 1965 - 17 בנובמבר 1969
כ"ז בחשוון ה'תשכ"ו - ז' בכסלו ה'תש"ל
הבאה:
הכנסת השביעית
19691974