מנדט חבר הלאומים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שטחי מנדט חבר הלאומים: 1. מנדט צרפתי בסוריה; 2. מנדט צרפתי בלבנון; 3. מנדט בריטי בארץ ישראל; 4. מנדט בריטי בעבר הירדן; 5. מנדט בריטי בעיראק; 6. מנדט בריטי בטוגולנד; 7. מנדט צרפתי בטוגולנד; 8. מנדט בריטי בקמרון; 9. מנדט צרפתי בקמרון; 10. רואנדה-אורונדי; 11. טנגניקה; 12. דרום-מערב אפריקה.

מנדט חבר הלאומים מתייחס למספר טריטוריות אשר נוהלו בתנאי סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, מיום 28 ביוני 1919. על יסוד ההנחה כי בטריטוריות המדוברות, שיצאו מרשות המעצמות שהפסידו במלחמת העולם הראשונה, קיימת אוכלוסייה אשר עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי, ניתן מנדט (ייפוי כוח) לאומה אחרת - הנאמן, לשלוט באופן זמני על הטריטוריה - הפיקדון. עם כניסתה לתוקף של מגילת האומות המאוחדות בסוף שנת 1945, הפכו שטחי משטר המנדטים של חבר הלאומים (להוציא את דרום-מערב אפריקה) לשטחי נאמנות של האומות המאוחדות, כפי שהוסכם בוועידת יאלטה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שטחי משטר המנדטים שפותח על ידי חבר הלאומים היו קודם לכן בשליטת אומות אשר הובסו במלחמת העולם הראשונה, במיוחד האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית. שטחי המנדט היו שונים באופן מהותי משטחי פרוטקטוראט בכך שהמחזיקה בכוח המנדטורי התחייבה כלפי תושבי הארץ וכלפי חבר הלאומים.

הליך ייסודו של מנדט היה מורכב משני שלבים:

  1. הסרה רשמית של ריבונות המדינה השלטת האחרונה.
  2. העברת סמכויות מנדטוריות לידי מדינות מסוימות מבין מדינות ההסכמה.

קובע סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים:

Cquote2.svg

אותן מושבות וטריטוריות אשר כתוצאה מן המלחמה האחרונה פסקו מלהיות תחת ריבונות המדינות אשר שלטו בהן בעבר ואשר מיושבות על ידי עמים אשר עדיין אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם תחת התנאים המחמירים של העולם המודרני, יש ליישם את העיקרון לפיו רווחתם ופיתוחם של עמים אלה מטילה על האנושות חובת נאמנות קדושה וביטחונות להוצאתה לפועל של נאמנות זו חייבים להיות מגולמים באמנה זו. השיטה הטובה ביותר ליישום מעשי של עקרון זה הוא בכך שהנחייה של עמים כאלה תופקד בנאמנות בידי אומות מתקדמות אשר בזכות משאביהן, ניסיונן ועמדתן הגאוגרפית נמצאות במצב הטוב ביותר ליטול על עצמן אחריות זו, ואשר מוכנות לקבל אחריות זו, וכי הנחייה זו תבוצע על ידן כמנדטים בשם חבר הלאומים.

Cquote3.svg

The Covenant of the League of Nations[1]

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלילת ריבונותה של האימפריה הגרמנית בשטחים שבהם שלטה הוסכמה בהסכם ורסאי משנת 1919 וסמכויות השליטה בשטחים אלה הועברו לידי מדינות ההסכמה ב-7 במאי 1919. חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית נוסחה בהסכם סוור משנת 1920 ומאוחר יותר בהסכם לוזאן משנת 1923. חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בין מדינות ההסכמה נעשתה בוועידת סן רמו בשנת 1920, שטחים אלה נמסרו לידי חבר הלאומים, והוא העניק אותם כמנדט למדינות ההסכמה - בריטניה וצרפת. באופן דומה טופלו שטחים שנותקו מהאימפריה הגרמנית. השיטה הייתה בגדר פשרה בין עקרון ההגדרה העצמית לכל האומות לבין ההסכמים הסודיים שנעשו בזמן מלחמת העולם הראשונה בין מדינות ההסכמה לבין אזורי ההשפעה הטריטוריאליים.

סוגי המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת התתערבות והשליטה המנדטורית בשטחי המנדט הוחלטה באופן נפרד לגבי כל אחד מן השטחים על ידי חבר הלאומים. אולם, בכל מקרה הכוח המנדטורי היה מנוע מלהקים ביצורים או לבסס צבא בתוך שטח המנדט ונדרש להציג דין וחשבון שנתי על אופן ניהול השטח לחבר הלאומים, אשר הוצג בפני וועידת המנדטים הקבועה, בה ישבו נציגים מומחים ממדינות לא מנדטוריות. הוועדה התכנסה פעמיים בשנה והציגה את ממצאיה בפני חבר הלאומים. כמו כן ניתן לדעת הקהל בעולם להשמיע את קולה בפני חבר הלאומים כדי לנסות להשפיע על התנהגותם של המעצמות המנדטוריות.

למרות הגבלות אלה, שטחי המנדט נתפסו הלכה למעשה כשטחי מושבות של האומה המנצחת. הונהגו שלושה סוגי מנדט, בהתאם למידת הפיתוח של האוכלוסייה בשטח הנשלט בעת הנהגת המנדט.

מנדט מסוג A[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחים שהיו בשלטון האימפריה העות'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה, נשלטו במנדט מסוג A (אנגלית: Class A mandates), היות ש"...הגיעו לרמת התפתחות שבה ניתן להכיר בקיומם כאומה עצמאית בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם. שאיפותיהן של קהילות אלה צריכות להיות השיקול המנחה בבחירת המנדט."

שטחים שנשלטו במנדט מסוג A היו:

עד לשנת 1948 הפכו כל שטחי המנדט למדינות ריבוניות עצמאיות.

מנדט מסוג B[עריכת קוד מקור | עריכה]

למנדט מסוג B זכו כל הטריטוריות הגרמניות (גרמנית: Schutzgebiete) באזור הסוב-סהרה במערב ובמרכז אפריקה. ההנחה הייתה כי אזורים אלה זקוקים למידה רבה יותר של שליטה בכוח המנדט "...כוח המנדט חייב להיות אחראי לניהול השטח בתנאים שיבטיחו חופש המצפון והדת". נאסר על הכוח המנדטורי לבנות בסיסי צבא או נמלי צי בשטח המנדט.

שטחים שנשלטו במנדט מסוג B היו:

  • רואנדה-אורונדי, (מנדט בלגי) שטח שהיווה שני שטחי פרוטקטורט גרמני ואשר צורפו לשטח מנדט בודד החל מ-20 ביולי 1922, אולם בתקופה שבין 1 במרץ 1926 - 30 ביוני 1960 אוחד מבחינה מינהלית עם המושבה קונגו הבלגית. החל מ-13 בדצמבר 1946 הוכרז כשטח נאמנות של האומות המאוחדות (עד להכרזת עצמאות נפרדת לשתי מדינות: רואנדה ובורונדי ב-1 ביולי 1962)
  • טנגנייקה (מנדט בריטי) החל מ-20 ביולי 1922 ועד 11 בדצמבר 1946 שאז הפך לשטח נאמנות של האומות המאוחדות. החל מ-1 במאי 1961 נהנה משלטון עצמי והחל מ-9 בדצמבר 1961 זכה לעצמאות (כחלק מחבר העמים), החל מ-9 בדצמבר 1962 זכה לעצמאות כרפובליקה, בשנת 1964 אוחד באיחוד פדרלי עם זנזיבר ושם הישות המדינית הפך לטנזניה.

השליטה המנדטורית בשני שטחים נוספים שהיו בשליטה גרמנית, חולקה בין בריטניה לצרפת, בהתאם לשטחי השליטה הצבאית באזור:

  • קמרון חולקה ב-20 ביולי 1922 לקמרון הבריטית ולקמרון הצרפתית. שני השטחים הפכו לשטחי נאמנות של האומות המאוחדות ב-13 בדצמבר 1946 בשליטה בריטית וצרפתית. בשנת 1961 זכתה המדינה בעצמאות ואוחדה מחדש.
  • המושבה הגרמנית טוגולנד חולקה, החל מ-20 ביולי 1922, לטוגולנד הבריטית וטוגולנד הצרפתית. ב-13 בדצמבר 1946 הפכו השטחים לשטחי נאמנות של האומות המאוחדות בשליטה בריטית וצרפתית. החל מ-30 באוגוסט 1956, שטחה של טוגולנד הצרפתית הפך לישות העצמאית של הרפובליקה של טוגו. טוגולנד הבריטית הפסיקה להתקיים ב-13 בדצמבר 1956 והשטח הפך לחלק מגאנה.

מנדט מסוג C[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחי המנדט באוקיינוס השקט: 1. מנדט יפני; 2. מנדט אוסטרלי; 3. מנדט בריטי; 4. מנדט ניו זילנדי.

בשטחים שנשלטו במנדט מסוג C נכללו שטחי דרום-מערב אפריקה וחלק מאיי האוקיינוס השקט, אשר לגביהם נקבע כי "מוטב שישלטו בהתאם לחוקי הכוח המנדטורי כחלק אינטגרלי של המדינה המנדטורית."

שטחי המנדט מסוג C היו שטחים בשליטה גרמנית לשעבר:

  • גיניאה החדשה הגרמנית במנדט אוסטרלי החל מ-17 בדצמבר 1920. לאחר 8 בדצמבר 1946 במנדט של האומות המאוחדות בשם: צפון מזרח גיניאה החדשה. זאת, עד אשר אוחדה למדינה פפואה גינאה החדשה. מ-1973 בשלטון עצמאי ומ-1975 בעצמאות מלאה.
  • נאורו, אשר הייתה קודם למנדט חלק מגיניאה החדשה הגרמנית. החל מ-17 בדצמבר 1920, תחת מנדט אוסטרלי (באופן רשמי בשיתוף עם בריטניה וניו זילנד). החל מ-1 בנובמבר 1947 הפכה לשטח נאמנות של האומות המאוחדות (ללא שינוי שליטה) עד 31 בינואר 1968, אז הוכרזה עצמאותה כרפובליקה.
  • סמואה הגרמנית החל מ-17 בדצמבר 1920 תחת מנדט של ניו זילנד. שמה שונה לסמואה המערבית. החל מ-25 בינואר 1947 הפכה לשטח נאמנות של האומות המאוחדות עד ל-1 בינואר 1962, אז הוכרזה עצמאותה.
  • איי דרום האוקיינוס השקט במנדט יפני.
  • דרום-מערב אפריקה במנדט של דרום אפריקה. מנדט זה אמור היה להסתיים עם הקמת האו"ם בשנת 1946, אך דרום אפריקה סירבה לוותר על אחיזתה. לאחר מאבק מזוין של "ארגון העם של דרום-מערב אפריקה" (SWAPO) המרקסיסטי לעצמאות, וסנקציות מהאו"ם שבסופו הסכימה ממשלת דרום אפריקה לוותר על שליטתה ובשנת 1990 קיבל החבל עצמאות וקמה מדינת נמיביה.

סיום המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פירוק חבר הלאומים המשיכו השטחים שנשלטו במנדט של חבר הלאומים להיות נשלטים מכוח נאמנות של האומות המאוחדות, דבר שהקנה להם מעמד דומה. אולם יפן, אשר נמנתה על מדינות הציר שהובסו במלחמת העולם השנייה, איבדה את השליטה באיי דרום האוקיינוס השקט והנאמנות על שטחים אלה עברה לידי ארצות הברית.

השטח היחיד אשר המשיך להיות נשלט במעמד של מנדט, עד אשר זכה לריבונות עצמאית, היה דרום-מערב אפריקה. רק בשנת 1990 זכה השטח לעצמאות מידי משטר האפרטהייד של דרום אפריקה ונקרא מדינת נמיביה.

עד לשנת 1990 זכו כמעט כל שטחי המנדט של חבר הלאומים בעצמאות, זולת חלק מן האיים בדרום האוקיינוס השקט (אשר היו במנדט יפני), הבולטים שבהם הם איי מריאנה הצפוניים שהפכו לטריטוריה אמריקאית. קבוצות האיים של מיקרונזיה ואיי מרשל זכו לעצמאות ב-22 בדצמבר 1990 ואיי פלאו, אשר התפלגו מאיחוד מדינות מיקרונזיה וזכו לעצמאות ב-1 באוקטובר 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנדט חבר הלאומים בוויקישיתוף