לדלג לתוכן

מדינת ג'בל א-דרוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'בל א-דרוז
جبل الدروز
דגל
המנדט הצרפתי. מדינת ג'בל א-דרוז בכחול.
ממשל
שפה נפוצה ערבית
עיר בירה א-סווידא
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה  
תאריך 1 במאי 1921
פירוק  
תאריך 2 בדצמבר 1936
ישות קודמת האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית
ישות יורשת המנדט הצרפתי בסוריההמנדט הצרפתי בסוריה המנדט הצרפתי
אוכלוסייה בעבר כ-50,000 (נכון ל־1923)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מדינת ג'בל א-דרוז או מדינת הר הדרוזיםצרפתית: État de la Montagne Druze, בערבית: دولة جبل الدروز[1]) הייתה מדינה דרוזית אוטונומית שהתקיימה במשך כ-15 שנים, תחת שלטון המנדט הצרפתי על סוריה בין השנים 1921 ל-1936. שמה של המדינה היה בתחילה מדינת א-סווידא על שם העיר הגדולה באזור – א-סווידא, אך הוא שונה לג'בל א-דרוז בשנת 1927.

ג'בל א-דרוז שכנה באזור ההררי שנקראה על שמו – הר הדרוזים, שהוא רמה געשית גבוהה בדרום מערב סוריה, על גבול ירדן, הכלול כיום במחוז (מחאפט'ה) א-סווידא. ב-1923 מנתה המדינה כ-50,000 תושבים.

בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, חתמו בריטניה וצרפת על הסכם סייקס–פיקו, במטרה לחלק ביניהן את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר סיום המלחמה. על פי ההסכם אמורה הייתה צרפת לקבל שליטה על מה שלימים נודע כשטחי המנדט הצרפתי על סוריה (כיום בעיקר שטחי סוריה ולבנון), ובריטניה אמורה הייתה לקבל שליטה על יתרת שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. בפועל הוקמה בשטח מדינה סורית ב-1918, ובאופן רשמי נוסדה הממלכה הערבית של סוריה במרץ 1920, אך לאחר ועידת סן רמו, וקרב מייסלון, ביולי 1920, חדלה הממלכה הסורית מלהתקיים וצרפת השתלטה על השטח.

הצרפתים פעלו בשיטת הפרד ומשול, וחילקו את השטח שקיבלה לאחריותם לשש מדינות: לבנון, דמשק, חלב, מדינת העלווים, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוז שבהר הבשן. כל מדינה קיבלה סמכויות מסוימות, וכך נפרם החיבור בין חלקי המדינה הסורית בת השנתיים. המהלך התקבל בברכה על ידי המיעוטים, שמעמדם השתפר על ידי שיתוף פעולה עם הצרפתים, ובעיקר אצל המרונים בלבנון שנחשבו בני חסות של הצרפתים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית.

מדינת הר הדרוזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרוזים חוגגים את יום עצמאותם ב-1925

במרץ 1921 נחתם הסכם בין הקולונל קטרו, בשם צרפת, מטעם אנרי גורו ורובר דה-קה, לבין ראשי המשפחות הפיאודליות הדרוזיות, על קיום אוטונומי נפרד ל"הר הדרוזים" תחת שלטון המנדט.[2]

היחסים בין המנדט הצרפתי לעדה הדרוזית היו בתחילה טובים. הצרפתים הכירו בהנהגתה של משפחת אל-אטרש, המשפחה החזקה בעדה, והציבו את סלים אל-אטרש כמושל הר הבשן. ב-1923 חדל אל-אטרש לכהן כמושל מסיבות בריאותיות, ומשלא נמצא מחליף מוסכם הוצב מושל צרפתי בשם קרבייה, שלא כיבד את השמרנות הקיצונית של העדה. קרבייה עסק ברפורמות מרחיקות לכת שהיוו מכה קשה לאליטה הדרוזית המסורתית. בפברואר 1925 יצאה משלחת של נציגי העדה לביירות להיוועד עם הנציב, אך במקום להיפגש עמו הם נכלאו – וכתוצאה החליט סולטאן אל-אטרש, מנהיג הפלג האנטי צרפתי של המשפחה, להתכונן למרד ואף זכה לתמיכה רחבה בקרב הדרוזים.[3] המרד הדרוזי החל בקיץ 1925, התרחב גם לאזורים אחרים בסוריה, ודוכא עד 1927.

בהסכם העצמאות הצרפתי-סורי מ-1936 בוטל מעמדה של ג'בל א-דרוז והיא הפכה לחלק מסוריה.

ב-1944 בוטלה האוטונומיה הנפרדת של הר הבשן.[4]

תוכניתו של יגאל אלון לחידוש מדינת הדרוזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון, משרי הממשלה הבכירים באותה עת, תוכנית להפרדת הר הבשן מסוריה והקמת מדינה דרוזית עצמאית שתהווה חיץ בינה לבין ירדן. על פי המסופר בראיונות מוקלטים שערך,[5] דיבר עם מנהיגים כדיין, רבין ואשכול, כל אחד לחוד, על כיבוש אפשרי ומתן עצמאות לדרוזים בסוריה, אך ללא הועיל.

"דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר-לב וגלילי.. לא הגענו לדיונים מסודרים, אבל לא הנחתי לזה. עוד יום, מקסימום יום וחצי, אנחנו בג'בל דרוז, כדי לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית. ביקרתי בסויידא כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהייתה מאורגנת כבר בצה"ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים...

אחרי נפילת משטרו של בשאר אל-אסד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפילת משטרו של בשאר אל-אסד בדצמבר 2024 שינתה באופן משמעותי את יחסי הכוחות בסוריה, והביאה לעליית ממשל זמני בראשות אחמד אל־שרע. מתחילת 2025 פרצו עימותים בין כוחות דרוזים מקומיים – כגון המועצה הצבאית של א-סווידא – לבין הכוחות החדשים של המשטר, במיוחד בפרברי דמשק (ג'ארמאנא), שם התרחשו עימותים אלימים בין 28 בפברואר ל־2 במרץ 2025.[6]

במהלך האביב והקיץ של 2025 התגברו העימותים בדרום סוריה, בפרט באזור א-סווידא (הר הבשן): כאשר מקורות דרוזיים מדווחים על ניסיונות טבח המוניים של משטר א-שרע.הקרבות במרכז סווידא וג'ארמאנא גבו חיי אדם רבים, גרמו לפיצול בין קהילות, לפציעות ולנזקים נרחבים.[7][8] במהלך העימותים ביולי 2025 פתחה ישראל בתקיפות אוויריות במטרה להגן על הדרוזים, תוך אזהרה ברורה כי "לא נאפשר פגיעה בדרוזים".[9][10] בהמשך הושגה שביתת־נשק בתיווך אמריקאי. באוגוסט 25 דווח כי בכוונת ישראל לקדם מעבר הומניטרי ישיר בין ישראל לסווידא.[11][12]

קריאות להקמת מדינת ג'בל א־דרוז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־7 באוגוסט 2025 פרסמו גרשון הכהן וצבי האוזר, מראשי היחדה למען הגולן מאמר דעה בו הציעו לישראל לפעול להקמה מחדש של ישות דרוזית אוטונומית במרחב א-סווידא מדינת ג'בל א־דרוז, זו, לדבריהם 'תהווה מרחב בעל חשיבות גאופוליטית ואסטרטגית לישראל'.[13]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מדינת ג'בל א-דרוז בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תעתיק מדויק: דולת ג'בל אלדרוז
  2. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 179–180; 474.
  3. ^ J. L. Miller, "The Syrian Revolt of 1925", IJMES, vol. 8 (1977), pp. 545-563
  4. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 136.
  5. ^ אמיר אורן, ושוב ויתרתי. אלא מה, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2007
  6. ^ Reuters – Violence erupts in Sweida after Assad fall, 2 במרץ 2025
  7. ^ Washington Post – Sectarian violence in Sweida, 8 באוגוסט 2025
  8. ^ Financial Times – Clashes in Sweida escalate, 7 באוגוסט 2025
  9. ^ The Guardian – Israel attacks Syrian military amid deadly Druze-Bedouin clashes, 15 ביולי 2025
  10. ^ JNS – Netanyahu’s strategy in Syria: Druze protection, 16 ביולי 2025
  11. ^ Reuters – Bedouin civilians leave Sweida as truce holds, 21 ביולי 2025
  12. ^ Axios – Israel-Syria corridor discussions, 12 באוגוסט 2025
  13. ^ גרשון הכהן וצבי האוזר, הזדמנות בלתי חוזרת בסוריה: אסור להחמיץ את הרגע, באתר ישראל היום, 7 באוגוסט 2025