מנוק ביי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
מנוק ביי
Manuc Bei Մանուկ Բեյ
עמנואל מרטירוסי מירזאיאן
Մանուկ Մարտիրոսի Միրզայան
Mirzayan Manuk Bey
Manuc bei.jpg
לידה 1769
רוסה, אז רוסצ'וק, אילט סיליסטרה, כיום ב בולגריה, אז באימפריה עות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 ביולי 1817 (בגיל 48 בערך)
חנצ'שט, פלך בסרביה, אז באימפריה הרוסית, כיום ברפובליקת מולדובה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאנית
ולאכיה
האימפריה הרוסית
מקום קבורה על יד הכנסייה הארמנית בקישינב
מקצוע בנקאי, חלפן, סוחר, דיפלומט, מתורגמן
תואר סרדאר, פהרניק (ולאכיה); דרגומן גדול, "ביי של מולדובה" (האימפירה העות'מאנית)
השקפה דתית נוצרי ארמני אפוסטולי
בת זוג מרים לבית חרותיון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מנוק ביי או בשמו בלידה אמנואל (מנוק) מרטירוסי מירזאיאן, מירזויאן, או מירזאיאנץ, ברומנית:Manuc Bei או Emanuel Martyrosi Mârzaian או Mirzaianț, בארמנית:Մանուկ Բեյ או Մանուկ Մարտիրոսի Միրզայան,, ‏ 1769 רוסה (רוסצ'וק) - 1817 חנצ'שט, כיום קוטובסק, בסרביה, האימפריה הרוסית) היה סוחר וחלפן, דרגומן, בויאר, דיפלומט ארמני יליד בולגריה, אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, שחי ופעל באימפריה העות'מאנית ובוולאכיה. מנוק ביי היה איש עסקים אמיד מאוד והארמני הראשון ששימש בתפקיד דיפלומטי חשוב בשירות האימפריה העות'מאנית.[1] הוא נודע במעורבותו באירועים צבאיים בוולאכיה ובולגריה וכמתווך של הסכם השלום בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית בבוקרשט שנחתם במאי 1812 בבית הארחה המפורסם שלו בבוקרשט. מנוק ביי נחשב למעין סוכן כפול על ידי כך שקשר קשרים הדוקים גם עם האימפריה הרוסית וכשהעות'מאנים האשימו אותו בבגידה מצא מקלט בבסרביה בסרביה, טריטוריה מולדבית שסופחה לאימפריה הרוסית בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) והסכם בוקרשט. לפי חלק מהחוקרים (יונסקו, סירוני) מילא מנוק תפקיד של סוכן בשירות רוסיה[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוק מרזאיאן נולד בשנת 1769 בעיר רוסה, אז רוסצ'וק, בשטח בולגריה של ימינו, שהיה חלק מהאימפריה העות'מאנית כבנם השני של הסוחר הארמני מרטירוס מרזאיאן ושל אשתו השנייה, ממיקה, בת של חמום אולו. מוצא האב היה בכפר קארבי על יד העיר אשטרק באזור ההר אררט במחוז אראגאצוטן בארמניה. יש אומרים שהאב נשדד על ידי "פרסים" ונדד דרך אנטוליה עד לבורגס בחוף המערבי של הים השחור, והתיישב לבסוף בצפון בולגריה של היום, בעיר רוסצ'וק, מדרום לדנובה. שם התחתן עם ממיקה, בתו של הסוחר הארמני האמיד חנום-אולו[2] ועשה חיל בעסקי חיטה. לפי אחד הביוגרפים שלו, בזבקוני, היה מנוק גבר "גבוה, יפה-תואר, גבה-מצח, ועם עיניים בורקות, פיקח, עדין, אדיב אך גם נועז. היה מוכשר בדיבור ובחזיית העתיד"[2] מנוק בילה את שנות ילדותו ברוסה ולמד בבית ספר של הקהילה הארמנית. בגיל 12 (1780או 1781) הוא נסע עם סוחר בן עדתו לעיר יאשי, בירת נסיכות מולדובה ולעיר בוטושאן שבצפון מולדובה, בהן למד אצל סוחרים ארמנים מקומיים את סודות מלאכת המסחר. עם אחד מסוחריה הארמנים של בוטושאן, בוגוס פאול סבסטיאן, היה לו מאוחר יותר (1794) ריב, אולם אחר כך שמר איתו יחסים והתכתבויות לאורך שנים רבות. החשוב בין קרוביו של מנוק במולדובה היה חאג' מנצ'וק בוגדן (אספדור) בויולקיו.[2][3] ורכש ידע בשפות רומנית, צרפתית ורוסית. ב-1785 הוא חזר לרוסצ'וק וכעבור שנה, ב-1786 התחתן עם בת של הסוחר הארמני אוֶוט מרוסצ'וק. ב-1794 אחרי מות אשתו הראשונה, הוא התחתן בשנית עם מרים, "הנומה", בת של חאג' הרותיון.[4] אחרי מות אביו הוא נאלץ לקחת בידיו את ניהול עסקי המשפחה בתחום הסחר בחיטה. הוא ערך מסעות רבים לאיסטנבול, יצר שם קשרים ועל אף גילו הצעיר השכיל לצבור הון רב.[5]

התחזקות מעמדו בעולם המסחר ובאצולת ולאכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1794–1796 נמצא מנוק בעימות זמני עם מושל רוסצ'וק, איסמעיל אע'ה טירסיניקלי-אולו (או טירסיניקלי זאדה), שואב מים לשעבר, שהתעשר תוך כדי עלייה בהייררכיה המנהלית והצבאית העות'מאנית. לבסוף הקשר ביניהם התחמם כשתמורת שוחד שמן זכה מנוק מהמושל לפריבילגיות בתחום המסחר.[6] טירסיניקלי-אולו גילה עניין בחיזוק הקשרים עם רוסיה ופעילותו של מנוק סייעה לו בכך. היא תרמה רבות לטיהור האזור מכנופיות שודדים, לפיתוח האזור ולהעלת קרנה של רוסצ'וק כצומת בדרכי המסחר בין ולאכיה השכנה לקונסטנטינופול. באותה תקופה הרחיב מנוק את עסקיו גם בתחום ולאכיה. על פעילותו לטובת בוקרשט וולאכיה הודה למנוק המיטרופוליט דוסופטיי של בוקרשט ביולי 1809, כאשר כינה אותו "ידיד הנצרות".[7] בגין שרותיו בתחום המסחרי בשנת 1802 קיבל מנוק מידי שליט ולאכיה, קונסטנטין איפסילנטי את התפקיד סרדאר וב-1803 את זה של פהרניק, תפקידים של "דרגטורי" שנועדו לבני האצולה הוולאכית - הבויארים. ב-1803 התמנה על ידי איפסילנטי לממונה על מכרות המלח בוולאכיה. . בשנת 1803 הוא התחיל בניית בית הארחה ("חאן) מגרש באזור החצר הישנה (קורטיה וקה = Curtea Veche) בבוקרשט, אותו קנה במכרז עוד בשנת 1798. בשנת 1804 הוא רכש כרם על הגבעה של בוקרשט ועוד שני כרמים בסביבה, וכן אחוזה בפלורשט. מנוק תיווך באותן השנים בין חצר ולאכיה למחוזות הספר (סרחאט) העות'מאנים בג'ורג'יו, רוסצ'וק, ניקופול וסיליסטרה. הוא הפך לדמות מובילה בין אנשי העסקים של עירו ושל הבלקן. לפי שמועות היה אולי לאדם העשיר בבלקן.

השנים הראשונות של המלחמה העות'מאנית-רוסית 1812-1806[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציפייה לעימות שעמד לפרוץ בין רוסיה לטורקים בשנת 1806, מתוך רצון לשמר את עסקיו בוולאכיה הוא החליט לפנות דרך הקונסול הרוסי ביאש, איפוליט בולקונוב,[8] אל שר החוץ הרוסי, הנסיך אדם צ'רטוריסקי, ולבקש אזרחות רוסית. קיבל לשם כך המלצה חמה מהשליט קונסטנטין איפסילנטי שתיאר אותו כ"ידיד, איש סוד ונאמן על נכסיו של טירסיניקלי-אולו, איש חשוב מאוד עבור הנסיכות, ואני מרשה לעצמי לומר, אף עבור האינטרסים של הוד מלכותו (הקיסר)". צ'רטוריסקי אישר למנוק קבלת דרכון רוסי בשם "מרטירוסיאן", "תושב אסטרחן" ויליד ירבאן". הקונסול בולקונוב הנפיק לו דרכון רוסי שהיה קביל גם באימפריה העות'מאנית.[6] באוגוסט 1806 נרצח מושל רוסצ'וק, טירסיניקלי, על ידי אנשי הפאשה מווידין, אוסמאן פאזוואנטולו. כוחותיו של פזוואנטולו חצו את הדנובה לוולאכיה בה איימו על השלטון של קונסטנטין איפסילנטי. בינתיים ביוני 1807 התמנה ברוסצ'וק מושל חדש: אלמדר מוסטפא פאשה, הקרוי גם "ביירקטר" ("נושא הדגל") שהמשיך באמצעות מנוק ביי, את היחסים הטובים שקישר קודמו עם האימפריה הרוסית,[6] ביירקטר הפקיד לאחריותו של מנוק את אספקת צבאו, את תשלום משכורות חייליו, אחזקת המבצרים העות'מאנים שעל גדת הדנובה, ואת המשא ומתן עם הרוסים.[3] אחרי שהייה קצרה בטרנסילבניה חזר מנוק לבוקרשט ונשאר שם לתקופה יותר ממושכת. הוא הצליח לגייס את עזרת כוחותיו של מוסטפא פאשה ביירקטר להגנת העיר בוקרשט מפני מעשי הביזה וההרס של הכנופיות של פזוואנטולו, כמו זו של מנאף אברהים. מנוק דאג לאספקה לכוחותיו של מוסטפא פאשה ביירקטר.[6] בו זמנית דאג לאספקה במזון גם לצבא הרוסי שפלש בשנת 1806 לנסיכויות הרומניות, פעל לשחרור הקונסול הרוסי בבוקרשט, לוקה קיריקו, שבדצמבר 1806 נאסר ברוסצ'וק על ידי העות'מאנים,[9] שילם למוסטפא פאשה את החוב בשווי של 60,000 ליי שהייתה חייבת לו החצר הוולאכית והלווה לאוצר הוולאכי 160,000 טאלר תוך ויתור על ריבית של 6,000 טאלר.[6] ההסכם לשביתת הנשק שנחתם בין העו'תמאנים לרוסים בסלובוזיה לא החזיק מעמד.[10] העות'מאנים החליטו לוותר על התיווך של צרפת ואוסטריה בסכסוך שלה עם רוסיה ומנוק נמצא כאדם המתאים כמתווך.

ב-24 באוקטובר 1807 בשם הסולטן מוסטפא הרביעי, וכנראה מיוזמת ידידו, הפאשה מרוסצ'וק, קיבל מנוק את תואר הכבוד של דרגומן גדול של השער הנשגב. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוענק תואר זה לנוצרי שלא נמנה עם היוונים הפנרים.[6] ב-22 בספטמבר 1808 בזמן שהכיבוש הרוסי מנע מהשליט החדש של מולדובה, סקרלט קלימאקי לתפוס את כס המלכות, הודיע מוסטפא "ביירקטר", למנוק, שהוכרז "ביי של מולדובה".[11] מאז הוא נשא את השם "מנוק ביי". מסביבו של מוסטפא פאשה ביירקטר התארגן ארגון סודי של "הידידים מרוסצ'וק" שבו השתתפו אישים עו'תאמנים חשובים שהחליטו לפעול להחזרת הסדר באימפריה העות'מאנית ולסלול את הדרך להמשך הרפורמות שהחל הסולטאן סלים השלישי. ביירקטר נסע ביולי 1808 לאיסטנבול כדי לחלץ את הסולטאן סלים השלישי שהודח. הוא גילה שסלים נרצח ופעל להדחתו של הסולטן החדש מוסטפא הרביעי ולעלייתו לשלטון של מהמוט השני. הסולטן מהמוט מינה אותו לוזיר גדול. מנוק היה מעורב בוועד סודי של "הידידים מרוסצ'וק" בעיקר באמצעות אהמט אפנדי, מנהל נכסיו של מוסטפא פאשה. .[10] אהמט אפנדי עמד בהמשך בראש הכוח העות'מאני שנשלח לוולאכיה ושכבש את בוקרשט. קשריו של מנוק עם אהמט אפנדי מנעו מעשי טבח וצרות נוספות לאצולת הבירה הוולאכית.[12]

באוקטובר 1808 מנוק ביי, שהחזיק באיסטנבול ארמון באורטאקיי, על חוף הבוספורוס, הגיע לשם עם פמליה של מאה ארמנים וזכה לקבלת פנים חמה.[10] בקרוב התארח בארמונו השליח הגנרל הרוסי פרוזורובסקי, הקפטן קרסנוקוטסקי, שהיה אמור לדון באפשרויות ליישם את הסיכומים בארפורט בין רוסיה לנפוליאון לפיהם יוותרו הטורקים על שטחי הנסיכויות הרומניות לטובת רוסיה. אולם כעבור מעט זמן ב-נובמבר 1808 קמו יריביו נגד מוסטפא פאשה שנרצח או אולץ לשים קץ לחייו על ידי פיצוץ ארמונו. בנסיבות אלה, כדי לחמוק מהוצאה להורג, נאלץ מנוק להימלט מאיסטנבול באונייה שכורה עד לויזה ואחר כך משם ביבשה לאדירנה, בליווי 150 פרשים שנשלחו אליו על ידי נאמנו, אהמט אפנדי. מאוחר יותר הגיע לרוסצ'וק ומשם לוולאכיה. [13]

החאן של מנוק בבוקרשט, כפי שהוא נראה בשנת 1841

בשובו לוולאכיה, ככל הנראה, הוא סיפק לרוסים מידע על הצבא העו'תמאני.

שובו לבוקרשט. תיווכיו בין רוסיה הצארית לשלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוק התיישב בבוקרשט, הפעם ליותר זמן. הוא רכש בוולאכיה אחוזות רבות ביישובים דרגמורישטי דין ואלה, דרגומירשטי דין דיאל,(Dragomireştii din Deal, Dragomireștii din Vale),ג'ולשט (Giulești), מוארה סיאקה (MoaraSeacă),טנקבשט (Tâncăbeşti), פאסריה (Pasărea)' שליד בוקרשט, כמו כן במחוזות אילפוב ופרחובה - בולאסקה, טרמודיאסקה, פופשט, מודורגן, ברובודץ, חאג'י גאורגה, קוחנשט.[3] הוא קנה חוות לגידול בקר ("טמזליק") בקמפינה וכרמים בדיאלו מארה.[6]

בשנים 1807–1808 בנה מנוק בבוקרשט בית הארחה מרשים הידוע כ"חאן של מנוק" שנותר עד היום ציון דרך בהתפתחות האדריכלית של העיר. ב-1809 שימש מנוק כמתווך בין הצבא הרוסי בפיקודו של מיכאיל מילוראדוביץ' ולחיל המצב המורד העות'מאני בעיר ג'ורג'יו. אמנם הוכשל במשימה זו על ידי בויאר בכיר רומני בשם קונסטנטין פיליפסקו, שאירח את הגנרל הרוסי ושידך לו את בתו, ובסופו של דבר מסר לעות'מאנים מידע על ההסכמים החשאיים המתוכננים. בגידה זו איפשרה התערבות מפתיעה של הצבא עות'מאני תוך גרימת אבדות כבדות לרוסים.[14] מנוק הצליח לעומת זאת בעסקה אחרת שהביאה בזמנו לשחרורם של שבויים רומנים מידי רג'פ פאשה מאורשובה. ב-1811 עשה מנוק רכישות חדשות של אדמות נרחבות בהרים. קנה את ההר קלבוצ'ט, את פסגת קיינלוי, ואת החלק מצד סינאיה של הרי בוצ'ג'. באותה שנה לפי בקשת השלטון העות'מאני מינואר 1811[15] מילא מנוק תפקיד חשוב במיוחד במשא ומתן שהתחיל בג'רוג'יו ושהתנהל אחר כך בחאן שלו בבוקרשט, בין הסתיו 1811 לאביב 1812 לקראת חתימת הסכם בוקרשט בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית ההסכם נחתם ב-16 במאי 1812, זמן לא רב לפני הפלישה של נפוליאון לרוסיה. האימפריה העות'מאנית ויתרה על שטחים נרחבים לטובת רוסיה, במיוחד על חשבון נסיכות מולדובה. אחרי חתימת ההסכם הואשם מנוק ביי על ידי הצד העות'מאני בבגידה ולא העז לחזור שוב לשטחי האימפריה העות'מאנית. האחים מורוזי שבתור דרגומנים השתתפו גם הם במו"ם על ההסכם, הוצאו להורג. [10] הוא נמלט לסיביו ולבראשוב בטרנסילבניה בעוד משפחתו נותרה מאחור כבני ערובה בידי העות'מאנים והוא שחרר אותם מאוחר יותר. תמורת 300,000 ליי זהב. הוא רכש מיוניצה ימנאדי[2] (לפי מרוקות אחרים - וגרסה פחות סבירה - מהנסיכה הרוסית דולגורוקי) אחוזה בבסרביה על יד היישוב חנצ'שט.[6] הוא קנה שטחים גם על יד היישוב רני באוקראינה, מתוך שאיפה לבנות על ידו עיר גדולה שתיקרא "אלכסנדרופול" לפי שם הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון. באותן שנים המשיך מנוק להיות מעורב בפוליטיקה האזורית ותמך כספית בשליטי מולדובה: אלכסנדרו איפסילנטי שלווה ממנו 160,000 טאלר וסקרלט קלימאקי.

פרישתו לחנצ'שט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחסות הצאר אלכסנדר, פרש מנוק לחבל בסרביה, שטחים מולדביים מעבר לפרוט שסופחו עקב הסכם בוקרשט לאימפריה הרוסית, הוא התגורר זמנית בווילה ("קונאק") שהשתייכה בעבר למשפחת ארבורה בקישינב[6] ולאחר מכן עבר סופית לאחוזתו בחנצ'שט. שם שיפץ "קונאק" מרווח, אליו התווספו עם השנים אחרי מותו עוד מספר בניינים. מנוק מת שם בשנת 1817 בזמן שאירח שני גנרלים רוסים רמי מעלה: בניגסן ובחמטייב. הוא נפטר פתאום מקשיי נשימה בעקבות נפילה מעל סוס ערבי כשהדגים בפני האורחים הרוסים תרגילי רכיבה .[6] סביב מותו נוצרו סיפורים ואגדות רבות, לפיהם הורעל על ידי סוכנים עות'מאנים או שנפילתו מעל הסוס בוימה על ידי הרוסים. מנוק הובא לקבורה על יד הכנסייה הארמנית בקישינב. השאיר אלמנה צעירה, מרים, וששה ילדים, אחוזות בחנצ'שט, נכסים בבוקרשט ובשאר ולאכיה, בקישינב ועוד.

חייו הפרטיים. צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוק היה נשוי בשנית למרים לבית חרותיון (1828-1783), וממנה נולדו לו ששה ילדים:שני בנים - יואן או איוואן או אובהנס מוראט מירזאיאן וגריגורה פייראט מירזאיאן וארבע בנות:אקתרינה (גאדארה), פֶמבֶּה (גאיאנֶה), מרים (מיירם) וטֶבֶּרה (גברה).[4] רבים מצאצאיו התחתנו עם בני אצולה ארמנים או זרים. אקתרינה לבית מירזאיאן (1880-1806) התחתנה בשנת 1819 עם ראש השלכה (קאמרהר) כריסטופור אקימוביץ' לאזארב (1871-1799), בן למשפחת נסיכים ארמנים. הבן איוואן מוראט מירזאיאן (בארמנית: אובהנס) (1893-1810) נשא לאישה את נכדתו של אותו כ.א. לאזארב, יילנה דוידובנה דליאנובה (1870-1821), בת של אציל ארמני, הגנרל דוד דליאנוב ושל מריה יקימובנה, לבית לאזארב. פמבה מירזאיאן התחתנה עם יועץ החצר יאקוב מליכטורביאן.

ילדיהם של איוון ממוראט מירזאיאן היו גריגור (רווק שחי בפריז),מריה דליאנובה (רווקה שחיה הפריז, 1939-1842) אקתרינה - קדר, שנישאה למרקיז האיטלקי פייטרו סקדוני ואלנה-הג'ינה-אולגה (1920-1854) שנישאה לרוזן בוניפציוס מקסימיליאן מריה האצפלד פון טרכנברג. הנכדות של איוואן היו אליזבטה שנטון, מלחינה באיטליה אחרי שעבר בבוקרשט, והברונית אולגה הצפלד-טרדמברגר. הנכד של האחרונה היה האדריכל הקנדי פיטר פון קורף ב-1815 צוואתו של מנוק ביי, בשפה הארמנית עם תרגום לרוסית, נחתמה בשנת 1815 בעיר בראשוב (קרונשטאט) באישור הבישוף הארמני של בסרביה, גריגור.[4]

אגדות ומסתורין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ימינו אין מידע ודאי על הרבה מפעילותו הדיפלומטית ואולי של ריגול של מנוק ביי. יש סבורים שהוא דגל בהתקרבות של האימפריה העות'מאנית לאימפריה הרוסית ומאמציו הדיפלומטיים כוונו למטרה זו. גישה כזאת הייתה בעוכרי הדיפלומטיה של נפוליאון שהיה מעוניין בהסחת כוחות רוסים בדרום בחזית נגד הטורקים. פעילותו של מנוק יצרה לפעמים רושם של היותו סוכן כפול של שתי האימפריות - רוסית ועות'מאנית. עד היום ישנם ברומניה המאשימים אותו באבדן שטחי בסרביה לטובת הרוסים. לפי הנוסע הצרפתי סטניסלס ברנז'ה שביקר בוולאכיה בימי התקנון האורגני, שהה מנוק כ-5 שנים בפריז. שם הוכיח את נדיבותו בהזדמנויות שונות, על ידי תרומות לעניי העיר.[6] לפי דיווחים אחדים בשנת 1814 יחד עם מיטרופוליט ולאכיה הוא שהה בווינה בעת קונגרס וינה, כנראה לצורך שליחויות דיפלומטיות.[3] יש שהפיצו את ההשמצה לפיה בבריחתו מאיסטנבול אחרי מותו של מוסטפא ביירקטר, לקח מנוק איתו את כל אוצרו של הווזיר המנוח שהוסתר בחביות דגים.[6]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו בחיי העם הארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוק ביקר בארמניה, תרם תרומות למוסדות הכנסייה האפוסטולית הארמנית באצ'מיאדזין, קישינב וירושלים. מיוזמתו הוקם בית ספר ארמני ראשון בבוקרשט. לפי הגופ סירוני, הוא היה "אחד הארמנים החשובים ביותר במאה ה-19",[3][2] לפי אורל סאבה (ה1941, מצוטט על ידי V.Arapu) מנוק היה "הבויאר הארמני הראשון בוולאכיה" והפך ל"סמל לקשר הרוחני בין העם הרומני לעם הארמני"[2]

התוכנית לבניית עיר ארמנית בשם אלכסנדרופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוק שאף להקים על יד רני בנפת טומורובה, באזור שפך הפרוט לדנובה, עיר-נמל ארמנית לפי הדגם של אודסה שתישא את השם "אלכסנדרופול" לכבוד הצאר אלכסנדר הראשון. עיר זאת נועדה להיות מרכז למסחר חופשי, פטורה ממסים ולהוות מופת לסובלנות דתית ולהתיישבות. לצורך זה הבטיח לו הממשל הרוסי 35000 דסטין (בערך= 350000 דונם). ב-24 באפריל 2016 כתב מנוק באגרת אל הקיסר אלכסנדר שהעיר המתוכננת תוכל לקלוט כחצי מיליון ארמנים מן החלק האירופי של האימפריה העות'מאנית.

תרומתו ליישוב חנצ'שט[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבותו של מנוק ביי בחנצ'שט הביא לפריחה של היישוב. הוא ובניו הקימו בו מתחם בניינים מרשימים - ארמון משפחתי, ארמון ציד וכנסייה. בני מירזאיאן ייסדו בו בית ספר ראשון לבנים, בית חולים, אחר כך יזמו את החיבור בקו טלפוני עם קישינב. הם הקימו גם ספרייה, בית חרושת ללבנים, בית מלאכה לבורסקאות[3]

נכסיו בוולאכיה, מולדובה ובסרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1817 היו בבעלותו של מנוק כ-450000 דונם בוולאכיה, מולדובה ובסרביה. [16] במותו היו ילדיו עדיין קטינים. לכן רכושו בוולאכיה נוהל על ידי אופוטרופסים. רוב נכסיו נמצאו בוולאכיה ובגלל הקושי לנהל אותם מרחוק הם הוחכרו. בדצמבר 1827 כל הנכסים שם, לרבות החאן בבוקרשט, נחכרו על ידי דימיטריה ד. דדו וניקולאיה אלכסיו.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 20 במאי 1810 - עיטור מסדר הצלב של ולדימיר הקדוש של האימפריה הרוסית בדרגת אביר (דרגה 3)

-מטעם הצאר אלכסנדר הראשון[17]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלומד בשם מסרי מסריאן שהתארח באחוזת מירזאיאן כתב בשנת 1841 ספר על חייו של מנוק המבוסס במידה רבה על ארכיון המשפחה. מאוחר יותר הארכיון נעלם ברובו, בנסיבות עלומות, פרט למספר תעודות השמורות ברפובליקת מולדובה, בסנקט פטרבורג ובירבאן[18]
  • בית ספר וכיכר בכפר קארבי (על יד העיר אשטרק) בארמניה - מקום לידת אביו - נקראו לפי שמו. הככר נחנכה בשם החדש ביוני 2018.
  • ארמון הציד של בני מירזאיאן בחנצ'שט הפך במחצית השנייה של המאה ה-20 למוזיאון להיסטוריה ולאתנוגרפיה הכולל חלק המוקדש למנוק ביי ואגפים אחרים הנוגעים לאתנוגרפיה, פלאונטולוגיה וכו'.[19]
  • 1998 - הטלוויזיה הרומנית TVR הפיקה סרט תיעודי על מנוק ביי "“Emanuel… Visul doar vis” ("עמנואל...החלום הוא רק חלום") בבימוי קדרי אביבולה, לפי רעיון של מיכאי סטפאן קזזיאן ואדוארד אנטוניאן)
  • ב־7-8 ביוני 2018 ארגנה האקדמיה הארמנית למדעים בירבאן כנס המוקדש למנוק ביי מרזיאן, מאתיים ואחת שנים אחרי מותו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמון של משפחתו של מנוק ביי בחנצ'שט, בבסרביה, כיום הרפובליקת מולדובה
  • Neagu Djuvara, Între Orient și Occident. Țările române la începutul epocii moderne ("Between Orient and Occident. The Romanian lands at the beginning of the modern era"), Humanitas, Bucharest, 1995, p. 169, 287, 348-349

(ניאגו ג'ובארה - בין מזרח למערבץ הארצות הרומניות בתחילת התקופה המודרנית)

  • Constantin C. Giurescu, Istoria Bucureștilor. Din cele mai vechi timpuri pînă în zilele noastre ("History of Bucharest. From the earliest times to this day"), Ed. Pentru Literatură, Bucharest, 1966, p. 270-271.

(קונסטנטין ק. ג'ורסקו - תולדות בוקרשט. מן הזמנים הקדומים ביותר ועד היום)

  • 1938 Gheorghe Bezviconi - Manuc bei
  • Maria Grigoruţă Manuc Bei Bucureşti, 2005
  • Bogdan Căuş, Figuri de armeni din România-Dicţionar ,Bucureşti, 1998

H. DJ. Siruni, "Eçer Manuk Beyi Geanken" [Manuk Bey'in Hayatından Sayfalar], Panper Hayastani Arkhivneri, 3/24 (1969), s. 157-90; 2 (1970), s. 147-172; 3 (1970) s. 141-166.

  • Andrei Timotin - Biografia lui Manuk Bey conform datelor din Arhiva Naţională Română culese de Hagop Siruni

(אנדריי טימוטין - הביוגרפיה של מנוק ביי לפי הנתונים בארכיון הלאומי הרומני שנאספו על ידי הגופ ג'ולולויאן סירוני)

  • Victoria Comnea - Alexandropol, orașul lui Manuc bei Eikon, 2016

Mser Mserian - Istoria vieţii lui Manuc Bey Mirzaianţ (1841), Ararat, București 2013 -תרגום לרומנית מארמנית מאת הגופ סירוני (תולדות חייו של מנוק ביי מיזאיאנץ, 1841)

2011 מאמר רוויו מאת פאול בוגדן על ספרו של גאורגה בזוויקוני על חיי מנוק

  • Ștefan Ionescu - Manuc Bei, zaraf și diplomat la începutul secolului al XIX-lea,Editura Dacia, Cluj-Napoca 1976

באתר scribd בתשלום

  • Aurel Sava Manuk ca om politic În. „ANI: Anuarul culturii armene”, Bucureşti: Tipografia „Carpaţi” P. Bãrbulescu, 1941, pp. 467-469,
  • A.Felea Testament-A Source of Family Relations Research. The Case of Manuc Bey Codrul Cosminului VII/1, (2011), s. 73-85 -
  • Hovhanean, G., Mirzayean Manuk Peyin Varuts' Patmut'iwne, (Viyana: Pashtpan S. Astwatsat Sni Vanke, 1852.

.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנוק ביי בוויקישיתוף

Speranța Diaconescu, Maria Grigoriță - Documente din colecția Muzeului Muncipiului Bucuresti privind personalitatea lui Manuc Bey 2002

  • Valentin Arapu - Aspecte istoriografice controversate privind activitatea diplomatică a lui Manuc Bei (היבטים שנויים במחלוקת בנוגע לפעילות הדיפלומטית של מנוק ביי)

în S.Musteață - Tratatul de pace de la Bucuresti din 1812 200 ani de la anexarea Basarabiei de către Imperiul rus Materialele conferinței internaționale din 26-28 aprilie 2012 Culegere de studii,pp 71-81 Editura Pontos, Chișinău 2012 [1]

(באנגלית)

Alina Felea Câteva date despre urmașii lui Manuc Bei (sec.XIX-începutul sec. XX) Tyragetia, -Istorie, Muzeologie, serie nouă, nr. IV (XIX) nr.2 Museul Național de Istorie a Moldovei, Chișinău

Emanuel Bădescu - Politică secretă, jaf și crimă la hanul lui Manuk - Ziarul Financiar, București

מאמר מאת אנאהיט אסטויאן (Anahit Astoyan) באתר הארמני - עיתונאים חוקרים - Hetq Online

25.06.2013 Istoria lui Manuc Bey Mirzaianț - Țesătorul de destine Ararat online (ברומנית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anahit Astoyan
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2012 V.Arapu
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 S.Diaconescu ,M.Grigoriță 2002
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 A.Felea
  5. ^ 2012 V.Arapu עמ' 73
  6. ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 6.10 6.11 Manuc bei- Personalitatea
  7. ^ 2012 V.Arapu עמ' 74
  8. ^ 2012 V.Arapu עמ' 74
  9. ^ 2012 V.Arapu עמ' 74 ציטוט לפי ג'. פניאן
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Paul Bogdan לפי A.F.Miller
  11. ^ 2012 V.Arapu עמ' 75
  12. ^ 2012 V.Arapu עמ' 74
  13. ^ מכתב לא ידוע של השליט סקרלט קלימאקי אל מנוק ביי- בתרגום מטורקית והערות מאת הגופ.ג'.סירוניRevista istorică nr 7-9 An XVII VII-IX 1931]
  14. ^ N.Juvara עמ' 336
  15. ^ 2012 V.Arapu עמ' 174
  16. ^ 2012 V.Arapu עמ'78
  17. ^ 2012 V.Arapu עמ' 74
  18. ^ E.Antonian 6.2013
  19. ^ E.Antonian 9.2013