מניעת היריון בהלכה
ההלכה מתמודדת עם רצונם של זוגות יהודים במניעת היריון באמצעות הגבלות חלקיות, במטרה לשמור על רוח המצוות הנוגעות להעמדת צאצאים. בעקבות התפתחויות תרופתיות וטכנולוגיות, הפך הנושא בדורות האחרונים לנפוץ ומדובר יותר בציבור. ישנן שיטות מניעה שנהגו בעבר וחלפו מן העולם, וישנן שיטות שהתחדשו ומתחדשות בשנים האחרונות.
מקורות להגבלות הלכתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – פרו ורבו, הוצאת זרע לבטלה, איסור סירוס
מניעת היריון גובלת ב"ביטול עשה"[1] של פריה ורבייה, שכן המצווה הראשונה בתורה, היא ברכה שמברך אלוהים את האדם: "ויאמר להם אלוהים פרו ורבו"[2], חוזרת ונשנית לנח אחרי צאתו מהתיבה: "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה"[3], עיקרה הוא להוליד בן ובת הראויים בעצמם להוליד, וכך להמשיך את יישוב העולם[4]. יש הסבורים שדחיית ילודה לצרכים שונים איננה נחשבת כביטול מצווה זו[5].
בנוסף, הגמרא ביבמות[6] מביאה ברייתא המזהירה את האדם להוסיף ולהוליד ילדים גם לאחר קיום החובה מדאורייתא, חובה זו נדרשה על ידי רבי יהושע מהפסוק בקהלת: "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך..."[7]. הרמב"ם הסביר את תוספת החיוב "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם"[8], בעוד שהמצווה מדאורייתא מוגדרת בספרות ההלכה, המצווה מדרבנן איננה ברורה ומוגדרת דיה.
כמו כן בפרקטיקות שונות למניעה העוצרות את הזרע ייתכן איסור הוצאת זרע לבטלה, איסור המובא בתלמוד[9] ובספרות ההלכה בחומרה רבה[10], ומיוחס לנאמר בתורה במעשה ער ואונן.
במניעת היריון על ידי סירוס הורמונלי זמני של האשה, או הגבר, יש לדון מצד איסור סירוס אדם דבר הנאסר בתלמוד[11] ונלמד מהנאמר בתורה לגבי סירוס בעלי חיים[12], אולם איסור זה הוא קל מהאיסורים הקודמים, שכן על אשה לא חל איסור זה, ובפרט שמדובר על סירוס זמני.
בשלבי החיים השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הנישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים האחרונות נשאלת השאלה האם ניתן לדחות קצת את ההיריון הראשון. השאלה בדרך כלל נשאלת על ידי בני זוג שטרם הגיעו לעצמאות כלכלית, ורוצים לחכות לסיום הכשרתם המקצועית, ולעיתים, היא אף נשאלת מתוך רצון לבסס את הקשר הזוגי לפני כניסת הילדים לתא המשפחתי[13]. ישנו כלל הלכתי הקובע כי מצוות עשה שאין להן זמן קבוע, יש לקיימן בהזדמנות הראשונה האפשרית, כאשר דחיית קיום מצווה נחשבת כביטולה. לפי כלל זה, יש מן הפוסקים המתנגדים בצורה חד משמעית לדחייה כלשהי של מצוות פריה ורבייה[14], כפי הנלמד מהרמב"ם "חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה"[15]. לפי שיטות אלה סיבות, כגון פרנסה וסיום לימודים ואפילו לימוד תורה, כשלעצמן, אין בהן היתר מספיק לדחיית ההיריון לפני קיום המצווה מדאורייתא. מנגד, ישנם פוסקים שכתבו, שבימינו ניתן להתיר דחיית היריון לאחר החתונה בהסכמת שני בני הזוג, כיוון שאין מתחתנים היום בגיל שלוש עשרה, וממילא מצוות פרייה ורבייה נדחתה כבר, ומניעת היריון לאחר הנישואין עדיפה על דחיית הנישואין עצמם[16]. פוסק נוסף מתיר דחיית פרייה ורבייה לתלמידות העשויות להפסיק לימודיהן אם תלדנה אבל אך ורק אם כבר התחילו קיום מצוות פרו ורבו בלפחות לידה אחת [17], ויש המתירים לדחות את קיום המצווה כאשר עסוקים במצווה אחרת, כתלמוד תורה. כאשר ניתן היתר למניעת היריון הוא בדרך-כלל ניתן לתקופה מוגבלת של בין שישה חודשים לשנתיים[18].
ריווח בין לידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם[19] כותב: "אבל אם לא קיים (פריה ורבייה), חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה". אולם, למרות דבריו מתיר החיד"א[20] לבעל להימנע באופן פאסיבי מגרימת היריון, על ידי פרישה חלקית וזמנית מאשתו ורק בהסכמתה, ולדעתו הבעל אינו עובר על מצות "לערב אל תנח ידך" כל עוד הוא משמש עם אשתו בעת מן העתים, אף על פי שאינו מקפיד על כל עונה. מקובל גם לצטט בשם החזון איש שאחרי לידה מותר להשתמש בכל אמצעי המניעה המותרים כדי להרחיק את ההיריון הבא לתשעה חודשים עד שנה, גם בלי שום בעיות רפואיות גופניות או רוחניות, מפני שהתכיפות בלידות נחשבת גם כן לספק סכנה[21]. כן מובא גם בשם הרב דוד אוירבך מטבריה שכאשר קיימת סיבה חשובה מותר להשהות את הלידה הבאה גם לפני קיום פרו ורבו, כגון כאשר תכיפות הלידות קשה לבני הזוג. אמנם אביו הגרש"ז אוירבך[22], מסופק אם החזון איש מקל כל כך גם אחרי לידה ראשונה, אך למעשה הוא עצמו מקל לזמן מוגבל על פי שיקול דעתו של הפוסק בכל מקרה לגופו. נשמע מפוסקים חשובים בירושלים שהמנהג להקל גם יותר מזה, ואפשר לגרום לכתחילה שהמרווח בין ילד לילד לא יפחת משנה וחצי עד שנתיים, גם לאחר הלידה הראשונה[23].
לקראת גיל המעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור לעיל, חכמים למדו מהפסוק בקהלת "ולערב אל תנח ידך" שיש להוסיף ולהוליד עוד ילדים, מעבר לבן ולבת עליהם מצווים מהתורה[24]. כבר ראשוני הפוסקים נחלקו אם לברייתא זו יש תוקף ככל מצוות דרבנן[25], או שזו הדרכה והנהגה שאינה בעלת תוקף הלכתי חיובי מלא[26]. רבים מן הפוסקים האחרונים נטו לדעה הראשונה, שזו מצווה גמורה, אך הגבילו את עוצמת החיוב במקרים מסוימים. כך החיד"א שסובר שמצוות "לערב" אינה מונעת מן האדם לרווח בין הלידות, וכך גם החתם סופר שאף צעד צעד נוסף ופסק[27] שאין לאשה חובה לצער את עצמה צער גדול כדי להרשות לבעלה לקיים את מצות "לערב" ויכולה במקרה כזה לשתות כוס של עקרין. האפשרות להקל נובעת מהעובדה שהאישה עצמה אינה מצווה במצות פריה ורבייה וגם לא בתוספת המצווה, "לערב". אולם על פי רוב הפוסקים גם האישה מצווה לתרום את חלקה ביישובו של עולם, כפי הנלמד מהפסוק "לא תוהו בראה לשבת יצרה"[28]. יש פוסקים שהתירו למנוע היריון כאשר יש לזוג ילדים רבים, ובמיוחד כאשר המשך הילודה מביא לקטטות בין בני הזוג, ולקשיים נוספים[29].
כשישנה סיבה רפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיקוח נפש דוחה כמעט את כל המצוות שבתורה, ואין ספק שדוחה את מצות פרו ורבו. מקובל למשל על רופאים רבים להמליץ לאשה שהפילה להימנע מלהיכנס להיריון לתקופה של כשלושה חודשים וזאת על מנת שרירית הרחם הזקוקה לתקופת התחדשות, תאפשר מאוחר יותר השרשה טובה של היריון נוסף, תקופה של כחודשיים שלושה מקובלת על רוב הפוסקים. מבחינה הלכתית אין ספק שדין הפלה כדין כל בעיה גופנית אחרת, וכל עוד יש הצדקה רפואית לדחיית ההיריון יש גם היתר הילכתי לכך. בכלל סכנה נמנו גם נשים לאחר ניתוח קיסרי, כאשר יש חשש לדיכאון אחרי לידה ועוד. במנעד שבין סכנה ממשית לאישה ובין רצון למניעת היריון משיקולי נוחות או ירידה ברמת החיים, נמצאים מצבי ביניים רבים, כגון: עייפות קיצונית, אי יציבות נפשית, תנאי מצוקה כלכליים וחברתיים ועוד. בזוגות שכבר קיימו "פרו ורבו", ישנה נטייה להתיר מניעת היריון גם כאשר ישנו צורך רפואי או נפשי קל אף על פי שאין סכנה ממשית לבריאותה של האישה[30].
סוגי אמצעי המניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד השאלה העקרונית, האם מותר למנוע היריון? יש לשאול, כיצד? חלק מאמצעי המניעה מעלים בעיות הלכתיות נוספות כגון: איסור הוצאת זרע לבטלה, איסור סירוס, ועוד. לדעת רוב הפוסקים הגלולה היא אמצעי המניעה העדיף, בתנאי שאין סכנה לאישה. כאשר לא ניתן להשתמש בגלולה היו שהעדיפו את ההתקן התוך-רחמי, הדיאפרגמה או קוטלי הזרע.
אמצעי מניעה חוסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כובעון (או קונדום) נחשב לאחת מהשיטות הבעייתיות ביותר מבחינה הלכתית, שכן הזרע אינו נוגע בגוף האישה ויש בכך משום הוצאת זרע לבטלה. רבים מן הפוסקים פסקו שאין להתירו גם במקום סכנה, ויש שהתירו רק במקרים חריגים כגון כשישנה סכנה[31] ואין דרך אחרת ו/או כאשר הבעל קיים כבר פרייה ורבייה[32].
כיפה או דיאפרגמה, נחלקו הפוסקים בהסבר דין המשמשת במוך המוזכר בגמרא[33] על פי הדעות המקלות במחלוקת זו ישנם פוסקים המתירים להשתמש בדיאפרגמה, לדעתם אשה השתמשת בדיאפרגמה אינה שונה בהרבה מאשה הרה, שצוואר הרחם שלה סתום[34] ועוד שאין בה שאלה של השחתת זרע. לדעת רוב הפוסקים המתירים להשתמש בדיאפרגמה אין שום איסור להוסיף משחה או קצף, קוטלי הזרע, המגבירים את יעילותה[35] מבחינה רפואית השימוש באמצעים מכניים הוא הבטוח ביותר לאשה, וכמעט שאינו קשור בסיבוכים כלשהם, ולכן יש שהעדיפו שימוש בדיאפרגמה על פני אמצעים אחרים[36].
אמצעי מניעה הורמונליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגלולה למניעת היריון נחשבת בעיני הפוסקים ככוס של עקרין[37] ואף עדיפה עליו כיוון שהיא מונעת היריון רק באופן זמני. בנוסף, אמצעי מניעה זה אינו גורם להשחתת זרע, אינו גורע מקיום מצוות עונה ולכן מעיקר הדין אין איסור להשתמש בו. יש שהסתייגו ממנו בשל הסיבוכים הרפואיים האפשריים, ויש שחששו בשל הדימומים הבין-ווסתיים. שני החששות פחתו במידה ניכרת בגלולות החדישות. אמצעים נוספים הפועלים באותו עיקרון הם הטבעת הנרתיקית, המדבקה[38] וסוגים שונים של פרוגרסטרון בשחרור אטי.
התקן תוך רחמי, נראה שמעיקר הדין אין איסור לאישה להשתמש בו כיוון שאין בו השחתת זרע, הוא אינו פוגם ביחסי האישות והוא הפיך. אלא שיש מהפוסקים שחששו שמא מנגנון מניעת ההשרשה נחשב כהפלה מוקדמת ולכן אסרו את השימוש בו. כיום סוברים המדענים שההתקן התוך רחמי, פועל על מנגנונים אחרים, הקודמים להשרשה, ולכן, פחתו ההסתייגויות ממנו. החיסרון בהתקן הם הדימומים הבין-ווסתיים, הבעיה מחריפה בהתקן ההורמונלי המכיל פרוגסטרון בשחרור אטי.
קוטלי-זרע[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוטלי-זרע, בנרות, קצף או ספוגיות אינם נחשבים כהשחתת זרע, האסורה, כיוון שאינם משפיעים ביחסים שבינו לבינה ואינם יוצרים חסימה בדרכם של תאי הזרע[39]. אך יש שהעדיפו לא להשתמש בהם[40], שכן לדעתם יש בשימוש בקוטלי-זרע משום השחתת הזרע.
עיקור וסירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – איסור סירוס
עיקור הגבר נחשב כבלתי הפיך ועל-כן נאסר אפילו באופן זמני, לרוב הפוסקים.
עיקור האישה על ידי קשירת חצוצרות, נחשבת כשיטה שכמעט ואיננה הפיכה, ולכן לא רצויה, אם יתברר שאמצעי זה הוא הפיך ברוב המקרים, ייתכן ולא יחשב יותר כעיקור.
שיטות טבעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהינזרות מיחסי אישות במועדים בהם האישה עשויה להתעבר אין חשש לאיסורי סירוס או השחתת זרע, ובהסכמת שני בני הזוג היא מותרת בכל מקרה בו מותר להם למנוע היריון. השיטה הוותיקה יותר היא שיטת 'הימים הבטוחים', המתבססת על מועדי המחזור החודשי ההיסטוריים. 'שיטת המודעות לפריון' מתבססת גם על בדיקות ועשויה לצמצם את מספר ימי הפרישה הנדרשים.
שיטה טבעית אחרת היא משגל נסוג, שיטה האסורה משום השחתת זרע[41].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית ירושלים, תשס"ו 2006. כרך ד', הערך: מניעת הריון, עמ' 724–820.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סדרת שיעורים בנושא מניעת היריון, מתוך סדרת פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד "פרו ורבו"
- הרב שלמה אבינר, תכנון המשפחה ומניעת הריון, באתר "דעת"
- תשובת הרב מרדכי הלפרין(הקישור אינו פעיל, 19.8.2020) באתר מכון שלזינגר
- על תכנון משפחה(הקישור אינו פעיל) באתר יועצות ההלכה של מדרשת נשמת
- אמצעי מניעה: המגוון והמבט ההלכתי, מגזין גלויה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כמו שכתב הרמב"ם לגבי דחיית נישואים אחרי גיל עשרים: משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ב'
- ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ח
- ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק ז'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ד'
- ^ הרב יעקב אריאל, אוהלה של תורה, כרך א' סימן סו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'
- ^ מגילת קהלת, פרק י"א, פסוק ו'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ט"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ג, עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה י"חשולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ג, סעיף ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"י, עמוד ב'
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ד
- ^ הרבנית שרה סגל-כץ, שיח חברתי והלכתי על תכנון ילודה ועל מניעת הריון, באתר https://gluya.org/
- ^ שו"ת מהרי"ט ב', יו"ד, מז ועוד.
- ^ רמב"ם, אישות, טו, א.
- ^ הרב אליקים ג' אלינסון, תכנון המשפחה ומניעת הריון, תשל"ז.
- ^ הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, ח"א סימן סז.
- ^ פרופ' אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ו, מכון שלזינגר תשס"ו.
- ^ רמב"ם, אישות טו, א.
- ^ ברכי יוסף, אבן העזר, א, ב.
- ^ נשמת אברהם, אבן העזר, ס.
- ^ נשמת אברהם שם הערה 89.
- ^ קטן י', קטן ח', בראון א', "אמצעי מניעה- מבט הלכתי-רפואי", אסיא נג-נד (תשנ"ד).
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, א, ח.
- ^ בעל המאור על הרי"ף יבמות סימן פג.
- ^ רמב"ן, מלחמות ה' שם.
- ^ אבן העזר, סימן כ.
- ^ ספר ישעיה, פרק מ"ה, פסוק י"ח.
- ^ הרב יהודה הנקין, שו"ת בני בנים, כרך ב סימן לח
- ^ פרופ' אברהם שטינברג שם, והרב אליקים ג' אלינסון שם.
- ^ גלויה אנונימית, ואז התחיל הנימוּל: על הצורך לדבר גלויות על סכנת החיים הגלומה בגלולות - מגזין גלויה, באתר https://gluya.org/
- ^ לעיון בשיטות המתירים והאוסרים עיין באנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך מניעת הריון הערות 311- 313.
- ^ בבלי, יבמות יב, ב ובנשמת אברהם עמ' סא-סב.
- ^ עיין בשו"ת מהרש"ם, ח"א סימן נח.
- ^ עיין שם עמ' סג.
- ^ הרב נחום רבינוביץ, שיח נחום סימנים צד(הקישור אינו פעיל, 19.8.2020)-צה(הקישור אינו פעיל, 19.8.2020).
- ^ בבלי, יבמות סה, ב.
- ^ אין בהם בעיה הילכתית, אך יש להסירם לפני הטבילה.
- ^ אגרות משה, אבן העזר, ח"א סי' סב.
- ^ ראו עוד בנשמת אברהם, אבן העזר, סי' ה, ס"ק ג.(הקישור אינו פעיל, 19.8.2020)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ד, עמוד ב'.