משבר זכויות ההצבעה של המיעוט הצבעוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משבר זכויות ההצבעה של המיעוט הצבעוני היה משבר חוקתי באיחוד דרום אפריקה בשנות החמישים, בתקופת האפרטהייד, שנסב סביב זכות הבחירה של המיעוט הצבעוני.

הממשלה נשלטה בידי המפלגה הלאומית וניסתה להסיר מצביעים צבעוניים מרשימת הבוחרים במחוז כף התקווה הטובה, שבו היה רוב גדול של שחורים וצבעוניים ורק מיעוט לבן. לביצוע שינוי כזה ברשימת הבוחרים נדרש שינוי בחוקת המדינה, אותו ניסו לקדם חברי הפרלמנט של דרום אפריקה, אך מנגד טען בית המשפט העליון לערעורים ששינוי כזה אינו חוקתי ודינו להיפסל.

המשבר הסתיים בכך שהממשלה הגדילה את מספר חברי הסנאט, שינתה את שיטת הבחירות, ואז הצליחה להעביר את התיקון לחוקה.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקמת איחוד דרום אפריקה, המדינה הייתה אוסף של קולוניות של האימפריה הבריטית, ולכל קולוניה היו חוקים שונים בנוגע לזכות הבחירה:

  • בקולוניה בכף התקווה הטובה יכלו להשתתף בבחירות רק גברים בעלי רכוש ובעלי כישורי אוריינות.
  • בקולוניה בנטאל יכלו להשתתף בבחירות רק גברים לבנים, אך זכות זו לא עוגנה בחוק.
  • בקולוניית אורנג' וקולוניית טרנסוואל נחקקו חוקים המקנים זכות בחירה רק לגברים לבנים.

עם הקמת איחוד דרום אפריקה בשנת 1909 אוחדו ארבע הקולוניות למדינה אחת, ונכתבה למדינה חוקה, אך בחוקה לא הוגדר שינוי כלשהו בשיטות הבחירה בכל מחוז. יתרה מזו, החוקה אסרה לשנות את חוקי הבחירה על בסיס גזע, אלא אם כן שינוי כזה יבוצע במושב משותף של שני בתי הפרלמנט ויזכה לרוב מיוחס של שני שלישים מהקולות.

חוק ייצוג הילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1931 נחקק חוק וסטמינסטר, המבטל את הזיקה בין מושבות האימפריה הבריטית לשעבר לבין ממשלת בריטניה, ומעניק לפרלמנט של כל מדינה את הסמכות לבטל או לתקן את החוקים הבריטיים שהיו עדיין בתוקף.

בשנת 1936 העביר הפרלמנט הדרום-אפריקאי את "חוק ייצוג הילידים", מתוקף חוק וסטמינסטר. חוק זה מונע מהתושבים השחורים את הזכות לבחור או להיבחר לפרלמנט, וכמעין "פיצוי" מאפשר להם להשתתף בבחירות נפרדות, בהן הם רשאים לבחור לסנאט ארבעה נציגים לבנים. חוק זה נחקק בהתאם לכללי החוקה, במושב משותף של שני בתי הפרלמנט וברוב מיוחס של שני שלישים מהקולות. אחד התושבים השחורים שנפגע מהחוק ערער לבית המשפט העליון לערעורים וביקש ממנו לפסול את החוק בנימוקים טכניים, אך הערעור נדחה בנימוק לפיו בית המשפט העליון לערעורים רשאי לפסול רק חוקים הנוגדים את החוקה באופן מהותי, ולא בגלל פגם בפרוצדורה.

חוק ייצוג הילידים לא חל על מחוז כף התקווה הטובה, שם עדיין יכלו להצביע גברים צבעוניים בעלי רכוש ובעלי כישורי אוריינות.

הצעת חוק הייצוג הנפרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 זכתה בבחירות המפלגה הלאומית, שקידמה את רעיון האפרטהייד. זמן קצר לאחר מכן נאם בפרלמנט ראש הממשלה, דניאל פרנסואה מאלאן, והתייחס לזכות הבחירה של הצבעוניים. בנאום אמר שהמצביעים הצבעוניים הם מושחתים ובלתי מפותחים, ומהווים איום על שליטת הלבנים בדרום אפריקה.[1]

ב-1951 הגישה הממשלה את הצעת "חוק הייצוג הנפרד", המרחיבה את חוק ייצוג הילידים מ-1936. על פי הצעת החוק, המצביעים הצבעוניים יוסרו מרשימת הבוחרים במחוז כף התקווה הטובה. בנוסף לאמונתם באידאולוגיית העליונות הלבנה, קיוו חברי המפלגה הלאומית גם להקטין את מספר המצביעים למפלגת האופוזיציה, המפלגה המאוחדת.

הצעת החוק נתקלה בהתנגדות רבה, הן בפרלמנט והן מחוצה לו. מנהיג המפלגה המאוחדת, שהייתה מפלגת האופוזיציה העיקרית, תמך בהפרדה גזעית, אך התנגד לחוק בנימוק שהוא יגרום לברית פוליטית בין הצבעוניים והשחורים שתצליח לפגוע בשליטת הלבנים בדרום אפריקה. שורה של שביתות והפגנות אורגנו על ידי קבוצות של פעילים צבעוניים, וכן על ידי ארגוני חברה אזרחית שהתנגדו לאפליה גזעית, בהם "מועצת הפעולה למען זכות הבחירה" ותנועת הנוער "קומנדו הלפידים".[2] גם מפלגת הלייבור בבריטניה גינתה הצעה זו.[3]

למפלגה הלאומית לא היו די מושבים בבתי הפרלמנט על מנת להעביר את הצעת החוק ברוב מיוחס של שני שלישים, שנדרש על פי החוקה. אי לכך החליטה ממשלתו של מאלאן לשנות את החוקה, כך שלשינוי מסוג זה יידרש רוב רגיל. ב-15 ביוני 1951 אישר המושל הכללי של דרום אפריקה את השינוי בחוקה, והוא נכנס לתוקף ב-18 ביוני 1951.

הערעור על הצעת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה אזרחים צבעוניים שנפגעו מהצעת החוק הגישו ערעור לבית המשפט העליון לערעורים, במקרה שנודע בשם "האריס נגד דונגס". תאופילוס אבנהעזר דונגס, אחד ממנהיגי האפרטהייד, היה באותה תקופה שר הפנים.

בתחילה נדחה הערעור על ידי בית המשפט המחוזי של כף התקווה הטובה, בהסתמכו על תקדים "חוק ייצוג הילידים", שגם בעניינו נדחה הערעור. הדיון הועבר, עקב כך, לבית המשפט העליון לערעורים.

בדיון בבית המשפט העליון לערעורים טענה הממשלה שהצעת החוק איננה פוסלת בוחרים על בסיס גזע, מכיוון שהם עדיין רשאים להצביע, אם כי בבחירות נפרדות. בית המשפט דחה את הטענה הזאת כבלתי סבירה. לאחר מכן טענה הממשלה כי בית המשפט העליון לערעורים אינו רשאי לפסול חוקים שנחקקו על ידי הפרלמנט. על מנת לנמק עמדה זו השתמשה הממשלה במספר טיעונים שהיוו פרשנות צרה של החוקה, ובית המשפט דחה את כל טיעוניה.

בסופו של דבר החליט בית המשפט העליון לערעורים פה אחד לפסול את הצעת "חוק הייצוג הנפרד", והכריז עליו כי הוא "פסול, בטל ומבוטל וללא כל תוקף חוקי." פסק הדין פורסם על ידי נשיא בית המשפט העליון ב-20 במרץ 1952.

הניסיון להקים "בית משפט חלופי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה מאלאן סירב לקבל את פסיקת בית המשפט העליון לערעורים, והכריז שהממשלה לא תציית לה, ושינקוט צעדים כדי לבטל אותה.[4]

בנאומו בפתיחת הקונגרס של המפלגה הלאומית אמר כי "המאבק החוקתי בין הסמכות המחוקקת והסמכות השיפוטית יסתיים בניצחון הממשלה, על כל התוצאות הכרוכות בכך. אסור לנו להפסיד!" היא הוסיף כי אם יוסרו ההבדלים בין הגזע הצבעוני והגזע הלבן בדרום אפריקה היא תחדל להתקיים כ"ארצו של האדם הלבן."[5]

באפריל 1952 הועלתה הצעת חוק, ביוזמת דונגס, בשם "חוק בית המשפט העליון של הפרלמנט", המגדיר ערכאה משפטית חלופית בשם "בית המשפט העליון של הפרלמנט" המורכבת מחברי פרלמנט, ובסמכותה לבדוק ולבטל כל פסק דין של בית המשפט העליון לערעורים הפוסל חוק של הפרלמנט. המוסד שהוגדר בחוק תואר כ"בית משפט" עם "ועדת שופטים" בת עשרה חברים אשר יוכלו להמליץ ולהחליט ברוב קולות.

דונגס טען כי מטרת החוק היא "לחזק את הרצון הריבוני של הבוחרים" כדי לקבוע אילו חוקים יהיו תקפים, וימנע טענות של הטיה פוליטית בבית המשפט העליון לערעורים. מנהיגי האופוזיציה גינו את הצעת החוק ואמרו שזהו "בית משפט פוליטי ... בית משפט מזויף שמטרתו להביע את רצון הקואליציה של המפלגה הלאומית." בעיתונות של דרום אפריקה כונתה ההצעה "עלבון לאינטליגנציה של הרשות השופטת," והיו גם כמה מחברי המפלגה הלאומית שהתנגדו לו.

למרות ההתנגדויות, החוק עבר בפרלמנט במאי 1952 ואושר על ידי המושל הכללי של דרום אפריקה, והוקם "בית משפט חלופי". לתפקיד יושב ראש בית המשפט מונה שר המשפטים, צ'ארלס רוברטס סווארט, ומונו עשרה חברי ועדת שופטים, בהם שישה חברי קואליציה וארבעה חברי אופוזיציה. חברי האופוזיציה התפטרו מיד לאחר המינוי.

חברי ועדת השופטים היחידים שנותרו היו חברי הקואליציה. הוועדה התכנסה ביולי 1952 ולאחר שלושה ימים של דיונים המליצה, כצפוי, לבטל את פסק הדין של בית המשפט העליון לערעורים ולאשר את הצעת "חוק הייצוג הנפרד".

בינתיים, ארבעת האזרחים הצבעוניים שנפגעו מהצעת החוק הראשונה עתרו שוב, בבית המשפט המחוזי של כף התקווה הטובה, הפעם נגד "חוק בית המשפט העליון של הפרלמנט". ב-29 באוגוסט 1952 החליט בית המשפט שהחוק אינו חוקתי ודינו להיפסל, בגלל שהוא לא עבר ברוב מיוחס של שני שלישים במושב משותף, כנדרש בחוקה. הממשלה ערערה לבית המשפט העליון לערעורים, וזה אישר פה אחד את הפסיקה של המחוזי. בפסק הדין הוסבר כי "בית המשפט העליון של הפרלמנט" מורכב מחברי פרלמנט ולכן הוא לא גוף משפטי אלא עוד זרוע של הרשות המחוקקת, וככזה הוא כפוף לחוקת המדינה ואין בסמכותו לשנות את כללי החוקה ללא רוב מיוחס של שני שלישים במושב משותף.

זה היה שיאו של המשבר החוקתי.[6] בשנת 1953 היו צפויות להיערך בחירות לפרלמנט, והממשלה נדרשה להחליט האם הן ייערכו על בסיס ייצוג נפרד או לא, תחת חשש שבמקרה כזה בית המשפט יוציא צו מניעה למערכת הבחירות כולה. לאחר מספר התלבטויות הכריזה הממשלה כי אינה מסכימה עם פסיקת בית המשפט אבל בכל זאת תכבד אותה.

הבחירות נערכו ב-15 באפריל 1953 כאשר במחוז כף התקווה הטובה הצביעו מצביעים צבעוניים לצד מצביעים לבנים. למרות זאת, המפלגה הלאומית הגדילה את כוחה וזכתה בבחירות ברוב גדול של 94 מושבים מתוך 156. ראש הממשלה החדש, יוהאנס סטריידום, הרחיב באופן נמרץ את תוכנית האפרטהייד להפרדה גזעית שיזם דניאל מאלאן.

הרחבת הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1953 ו-1954 ניסתה המפלגה הלאומית להעביר מחדש את ”חוק הייצוג הנפרד" על ידי ניסיונות שכנוע של חברי אופוזיציה שיתמכו בו כדי להגיע לרוב של שני שלישים, אך מאמצים אלה לא נשאו פרי. ב-1955 הגה סטריידום רעיון חדש: הרחבת הסנאט, הוא בית הפרלמנט העליון של דרום אפריקה. על פי תוכניתו, הסנאט יורחב ויתווספו אליו חברי המפלגה הלאומית באופן שיבטיח לממשלה רוב של שני שלישים במושב משותף.

באותה עת היו בסנאט 26 סנאטורים שתמכו בממשלה, 21 סנאטורים שתמכו באופוזיציה, ומושב אחד פנוי. חלק מהסנאטורים נבחר כנציגי מחוזות, חלקם מונה על ידי הממשלה וחלקם נבחר בשיטות אחרות. "חוק הסנאט" של סטריידום הרחיב את הסנאט ל-89 סנאטורים, ושינה במקצת את שיטת הבחירה לסנאט. לאחר שהחוק עבר היו בסנאט 77 סנאטורים שתמכו במדיניות הממשלה.

ב-1 במרץ 1956 נערך מושב משותף של הסנאט החדש עם הפרלמנט, שבו היה רוב מיוחס של שני שלישים לעמדת הממשלה. מצב זה איפשר להעביר את חוק התיקון לחוקת דרום אפריקה, שבו נכנס "חוק הייצוג הנפרד" לתוקף, והחיל אותו על מחוז כף התקווה הטובה. באותו יום נשללה למעשה זכות הבחירה מהצבעוניים בכל רחבי דרום אפריקה.

מתנגדי הממשלה שבו ועתרו לבית המשפט העליון לערעורים, בתקווה כי "חוק הסנאט" יוכרז גם הוא כבלתי חוקתי, בנימוק שהחוק מיועד לעקוף את מגבלות החוקה. אך הפעם דחה בית המשפט את הערעור, וב-9 בנובמבר קבע כי לפרלמנט יש סמכות לשנות את הרכב הסנאט, סמכות שהוגדרה במפורש בחוקת המדינה. כמו כן קבע שהמניעים לשינוי הרכב הסנאט אינם רלוונטיים.

הממשלה ניצלה את הרוב המיוחס לשינוי נוסף: הרחבת הרכב השופטים בבית המשפט העליון לערעורים. לבית המשפט מונו שישה שופטים חדשים שנטו לתמוך בעמדות המפלגה הלאומית.

התפתחויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 "חוק הייצוג הנפרד" נכנס לתוקף, והחל ממערכת הבחירות של 1958 הצבעוניים הצביעו בנפרד למועצת הצבעוניים, גוף נפרד בעל סמכויות חקיקה מועטות בלבד.

רק בשנת 1983 בוטלה מועצת הצבעוניים. באותה שנה הוקם בדרום אפריקה פרלמנט רב-גזעי, שבו היה ייצוג גם לקבוצות של צבעוניים ושל הודים דרום אפריקאים.

הסנאט, שהורחב ל-89 סנאטורים בשנת 1955, צומצם בחזרה לגודלו המקורי בשנת 1960.

בשנת 1994, עם תום תקופת האפרטהייד, נחקקה חוקת דרום אפריקה מעודכנת, המבטיחה זכות בחירה לכלל אזרחי המדינה. בחוקה מעוגנות זכויות רבות נוספות, בהן שוויון, כבוד האדם, ביטול העבדות, חופש דת ואמונה, חופש הביטוי, זכויות פוליטיות ועוד. במקום בית המשפט העליון לערעורים הוגדר בחוקה בית משפט לחוקה, שהוא בעל סמכות מפורשת לפסול חוקים של הפרלמנט שאינם חוקתיים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]