פינגווין קיסרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgפינגווין קיסרי
Aptenodytes forsteri -Snow Hill Island, Antarctica -adults and juvenile-8.jpg
זוג פינגווינים קיסריים עם אפרוחם באנטארקטיקה
מצב שימור

מצב שימור: קרוב לסיכון (NT)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: קרוב לסיכון
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: פינגווינאים
משפחה: פינגווינים
סוג: פינגווין גדול
מין: פינגווין קיסרי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Aptenodytes forsteri
‏(גריי, 1844)
תחום תפוצה
Manchot empereur carte reparition.png

אדום - טווח אזור המחיה.
ירוק - אזורי הרבייה.

הזכרים עם הגוזלים
תרשים הלחץ, ההבדלים תלויים בגובה.
פינגווין קופץ מחור בקרח
קבוצת אפרוחי פינגווינים קיסריים
פינגווינים שוחים
כלב ים נמרי הוא האויב העיקרי של הפינגווינים על היבשה וגם בים.

פינגווין קיסרי (שם מדעי: Aptenodytes forsteri) הוא מין של פינגווין אנדמי לאנטארקטיקה. הוא הגבוה והכבד שבפינגווינים. הזכר והנקבה דומים בניצוי ובגודל: גובהם עשוי להגיע ל-122 ס"מ, ומשקלם נע בין 22 ל 45 קילוגרמים. ראשו וכנפיו של הפינגווין הקיסרי שחורים, הבטן לבנה, הגב אפור כחלחל והמקור ורוד ארגמני. בצדי צווארו יש שתי רצועות זהובות. כיתר הפינגווינים, הוא חסר יכולת תעופה, ובמקום זאת גופו מותאם לשחייה: כנפיו קשיחות ושטוחות ומבנה גופו הידרו-דינמי.

הפינגווין הקיסרי ניזון בעיקר מדגים, אך גם מסרטנאים כגון קריל, ומסילוניות, כגון דיונונים. הפינגווין יכול לצלול עד לעומק של כ-530 מטרים ולהחזיק את נשימתו כ-18 דקות כשהוא צד מזון. גופו של הפינגווין מותאם במיוחד לכך: יש לו המוגלובין בעל מבנה ייחודי, שמאפשר לפינגווין לתפקד ברמות חמצן נמוכות, עצמותיו אינן חלולות (בשונה משאר מיני העופות) על מנת להפחית את הבארוטראומה, ובשעכת הצורך, הפינגווין יכול להפחית את המטבוליזם שלו ולהשבית איברים שאינם הכרחיים.

הפינגווין הקיסרי ידוע בשל הנדידה הארוכה שהוא עושה בעונת הרבייה שלו, ובשל היותו הפינגווין היחיד שמתרבה במהלך החורף באנטארקטיקה. הפינגווינים נודדים כ-50 עד 120 ק"מ על פני הקרח לעבר מושבות הרבייה שלהם, שכוללות אלפי פרטים. הנקבה מטילה ביצה אחת, והזכר דוגר עליה, בעוד הנקבה יוצאת לחפש מזון. לאחר חזרת הנקבה, היא והזכר מתחלפים מספר פעמים בחיפוש המזון ובדגירה על הביצה. תוחלת החיים של הפינגווין הקיסרי בטבע היא כ-20 שנים, אולם תצפיות מציעות שפרטים מסוימים מגיעים לגיל 50.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי תואר לראשונה ב-1844 על ידי הזואולוג האנגלי ג'ורג' רוברט גריי, שטבע את שם הסוג: Aptenodytes. שם זה מבוסס על הלחם ביוונית עתיקה: ἀ-πτηνο-δύτης (קרי: a-ptēno-dytēs), שמשמעותו "צולל ללא כנפיים". שם המין הספציפי (forsteri) ניתן לו על שם המדען הגרמני יוהאן ריינהולד פורסטר, שליווה את הקפטן ג'יימס קוק במסעו השני באוקיינוס השקט, וכינה בשם חמישה מיני פינגווינים אחרים.

יחד עם הפינגווין המלכותי הדומה לו בצבעיו, השניים מהווים את שני המינים הקיימים היחידים בסוג Aptenodytes. נוסף על שני אלו, נמצאו מאובנים של מין שלישי (A. ridgeni), נכחד, שחי בניו זילנד בעידן הפליוקן לפני כשלושה מיליוני שנים. לפי מחקרים מולקולריים וניתוחי התנהגות, נראה כי הסוג Aptenodytes הוא בסלי (Basal), כלומר במהלך האבולוציה הוא היה הראשון להתפצל מיתר הפינגווינים‏[1]. במחקרים גנטיים (גנום מיטוכונדריאלי וגרעיני), נראה כי פיצול זה התרחש לפני כ-40 מיליוני שנים‏[2].

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גובהו של פינגווין קיסרי בוגר הוא כ-110 עד 130 ס"מ, ומשקלו נע בין 22 ל-45 ק"ג, בעוד הזכרים שוקלים יותר מהנקבות (דו-צורתיות זוויגית)‏[3]. כמו כן, משקלם של הפינגווינים תלוי בעונות השנה: בזמן הדגירה הפינגויינים הקיסריים מחממים את ביציהם, כך שלא יקפאו בחורף האנטארקטי. בזמן זה, הם אינם אוכלים כלל. בממוצע, הזכר יאבד בתקופה זו כ-12 קילוגרמים, והנקבה - כמחצית מכך.

כיתר הפינגווינים, גם מבנהו של הפינגווין הקיסרי הידרודינמי על-מנת להקטין את הגרר במהלך השחייה; כמו כן כנפיו קשות ושטוחות ומשמשות כסנפירים. הלשון מחוספסת, כדי למנוע מטרף חלקלק לברוח לאחר שהפינגווין תפס אותו. ניצוי הזכרים והנקבות דומה: אצל הבוגרים, נוצות שחורות מכסות את הראש, הסנטר, הגרון, הגב, הצד האחורי של כנפיים והזנב. השחור העז עומד בניגוד חד לניצוי הבהיר של יתר החלקים. הבטן וחלקן התחתון של הכנפיים לבנים, בעוד שהחזה העליון צהוב בהיר. הלסת העליונה של המקור בן שמונת הסנטימטרים שחורה, בעוד שהתחתונה בצבע ורוד, כתום או סגלגל. סנטרם וגרונם של הפרטים הצעירים לבנים, נוצותיהם אפורות-כסופות, ראשם שחור ופניהם לבנים. האפרוחים שוקלים כ-315 גרם לאחר הדגירה, ונוצותיהם מתחילות לצמוח כשהם מגיעים למחצית ממשקל בוגר.

נוצותיו של הפינגווין הקיסרי דוהות ומקבלות גוון חום מנובמבר ועד פברואר, ונושרות בתקופה שבין ינואר לפברואר. הנשירה אצלם מהירה לעומת עופות אחרים, כ-34 יום. נוצותיהם נחשפות מתוך העור לאחר שצמחו כבר לשליש מגודלן הסופי, ודוחפות החוצה את הנוצות הישנות. תהליך זה של נשירה וגדילה סימולטנית עוזר להפחית את אובדן החום.

תוחלת החיים הממוצעת של הפינגווינים הקיסרים היא כ-20 שנים. החוקרים מעריכים שאחוז בודד מפינגווינים אלה יכול להגיע לתוחלת חיים של 50 שנה‏[4]. לעומת זאת, רק 19% מהגוזלים שורדים את שנתם הראשונה, ולכתוצאה מכך 80% מכל הפריטים הקיימים הם מבוגרים בני 5 שנים ומעלה.

קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלפינגווינים אין אתרי קינון קבועים שבהם ההורים יכולים לאתר את גוזליהם, הם נסמכים על תקשורת קולית לשם כך. תקשורת זו כוללת מגוון רחב של סוגי צלילים, שנחשב לגדול ביותר מבין כל מיני הפינגווינים. שירת הפינגווינים הקיסריים מתצבעת בשני פסי תדירויות בו זמנית. הגוזלים משתמשים בשריקה מאופננת תדר כדי להפגין רעב ולקרוא להוריהם.

הסתגלות לקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי, ככל העופות באנטארקטיקה, מתרבה במהלך החורף, שבו הטמפרטורה עשויה לרדת ל-40- מעלות צלזיוס והרוח מגיעה למהירויות של כ-144 קמ"ש. טמפרטורת המים יורדת לכ-1.8- °C, טמפרטורה שקרה הרבה יותר מטמפרטורת גופו של הפינגווין (כ-39 מעלות צלזיוס). הפינגווין הקיסרי מותאם לקור במספר דרכים: נוצותיו מספקות לו בידוד מפני הקור, בנוסף לשכבת שומן תת-עורית שעוביה מגיע בשיאו לכ-3 ס"מ. נוצותיו הקשיחות קצרות ומעוצבות בדמוי חץ או רומח, ודחוסות בצפיפות על כל משטח פני העור. מכסות את הפינגווין הקיסרי כ-100 נוצות לכל 6.5 ס"מ, מה שהופך אותו למין עם מספר הנוצות הרב ביותר במחלקת העופות. חללים נפרדים של גידים פלומתיים בין הנוצות לעור מספקות בידוד נוסף. עורו ונוצותיו של הפינגווין אטומים למים.

כשהטמפרטורה בחוץ מגיעה מעל 20 °C,טמפרטורת גופם של הפינגווינים וקצב חילוף החומרים שלהם עולים, על מנת להגדיל את איבוד החום. הרמת סנפיריו של הפינגווין וחשיפת ישבנו גורמים לחשיפת גופו של הפינגווין לאוויר לעלות ב-16%, מה שמגביר את איבוד החום.

הסתגלות ללחץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי מתמודד כשהוא צולל עם לחץ גבוה מאוד, פי 40 מהלחץ שעל פני הקרקע, מה שמביא לבארוטראומה אצל רוב האורגניזמים היבשתיים; אך עצמותיו של הפינגווין הקיסרי אינן חלולות, מה שמסיר את הסיכון. עם זאת, עדיין לא ידוע כיצד מין זה חסין להשפעת מחלת החנקן.

בזמן צלילה, השימוש בחמצן של הפינגווין הקיסרי יורד דרסטית, קצב פעימות הלב שלו יורד ל-15 עד 20 פעימות בדקה, ואיברים שאינם הכרחיים מושבתים, מה שמאפשר צלילות ארוכות. ההמוגלובין והמיוגלובין שלו מסוגלים להתקשר ולהעביר חמצן בריכוזים נמוכים של דם, מה שמאפשר לפינגווין לתפקד ברמות חמצן נמוכות שהיו יכולות לגרום לו לאיבוד הכרה.

תפוצה בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי נפוץ בעיקר סביב הקוטב הדרומי באנטארקטיקה, והוא כמעט בעל החיים היחיד שנפוץ בין 66° ל-77° בקו הרוחב הדרומי. הפינגווינים מתרבים כמעט תמיד בקבוצות ליד חופים ועד למרחק של כ-18 קילומטר מהחוף. הפינגווינים מתרבים בדרך כלל באזורים בהם הקרח מצוי וכן במצוקי קרחונים, שמספקים להם מחסה מפני הרוח.

אוכלוסייתו של הפינגווין הקיסרי מוערכת כיום בכ-595,000 בוגרים, שנמצאים ב-46 מושבות שידועות למדע.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי הוא בעל חיים קבוצתי הן בקינון והן בחיפוש אחר מזון; הוא יכול לצוד כשהוא צולל או כשהוא צף על פני המים. הפינגווינים הקיסריים פעילים לעתים ביום ולעתים בלילה. פינגווינים בוגרים משוטטים במשך רוב השנה בין אזורי הרבייה לאזורי האכילה. הפרטים ממין זה הולכים לחפש מזון באוקיינוסים בין החודשים ינואר למרץ.

הפסיכולוג האמריקאי ג'ריי קוימאן (באנגלית: Gerry Kooyman) שינה את התפיסה בנוגע להתנהגות חיפוש המזון של הפינגווינים בשנת 1971, כאשר פרסם את תוצאות המחקר שכלל הצמדת ציוד מעקב לפינגווינים הקיסריים. הוא גילה שהמין צולל לעומקים של כ-265 מטר (869 רגל), ולפעמים נשארים במים במשך 18 דקות. מאוחר יותר נצפתה נקבה קטנה שצללה לעומק של כ-535 מטר (1755 רגל).

מזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אוכלוסייה של פינגווינים קיסריים יש תזונה ייחודית משלה, אך ככלל הפינגווינים, הם ניזונים מדגים, סרטנאים וסילוניות. מקור המזון החשוב ביותר לפינגווין הקיסרי הוא דגים, והדג Pleuragramma antarcticum מהווה את רוב תזונתו. בעלי חיים חשובים נוספים בתזונתו של הפינגווין הקיסרי הינם מינים אחרים מהמשפחה Nototheniidae, מיני הדיונונים Psychroteuthis glacialis ו-Kondakovia longimana וכן הקריל הארקטי (Euphausia superba). הפינגווין הקיסרי תר אחר טרפו באוקיינוס הדרומי, באזורים ללא קרחונים, או בסדקים בקרח.

טורפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורפיו של הפיגווין הקיסרי הם בעיקר עופות ויונקי מים; יסעור ענק דרומי (Macronectes giganteus) הוא הטורף הבולט ביותר, שגורם למותם של כ-34% מהגוזלים במושבות הפינגווינים. חמסן הקוטב הדרומי (Stercorarius maccormicki) מחפש בעיקר גוזלים מתים ואינו יכול לתקוף גוזלים חיים, מכיוון שהגוזלים כבר גדולים מכדי שיוכל לטורפם בזמן ההגעה שלו לאזור. טורפיהם העיקרים של הפינגווינים במים הינם כלב הים הנמרי (Hydrurga leptonyx), שטורף פינגווינים בוגרים לאחר שנכנסו למים, והלווייתן הקטלן שטורף פינגווינים מכל גיל שנמצאים בתוך או בסביבת מים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פינגווין קיסרי בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jouventin P (1982). "Visual and vocal signals in penguins, their evolution and adaptive characters". Adv. Ethol. 24: 1–149.
  2. ^ Baker AJ, Pereira SL, Haddrath OP, Edge KA (2006). "Multiple gene evidence for expansion of extant penguins out of Antarctica due to global cooling". Proc Biol Sci. 273 (1582): 11–17. doi:10.1098/rspb.2005.3260. PMC 1560011. PMID 16519228.
  3. ^ CRC Handbook of Avian Body Masses by John B. Dunning Jr. (Editor). CRC Press (1992), ISBN 978-0849342585.
  4. ^ Mougin J-L, van Beveren M (1979). "Structure et dynamique de la population de manchots empereur Aptenodytes forsteri de la colonie de l'archipel de Pointe Géologie, Terre Adélie". Compte Rendus Académie de Science de Paris 289D: 157–60.(בצרפתית)