משתמש:אגלי טל קהלת/כללי אשוונדר

כללי אשוונדר (באנגלית Ashwander rules) הם סדרת כללים להימנעות שיפוטית מפסילת חוקים על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. את הכללים ניסח שופט בית המשפט העליון היהודי אמריקאי לואי ברנדייס בפסק הדין "אשוונדר נגד רשות עמק טנסי". הכללים נחשבים לאבן פינה בפסיקה החוקתית בארצות הברית, ומהווים השראה גם לשיטות משפט אחרות.

הכללים

בית המשפט פיתח לצורך התנהלותו במקרים שבסמכותו, סדרת כללים על פיהם הוא נמנע מלדון בחלק גדול מהשאלות החוקתיות בהן התבקש לדון:

1. בית המשפט לא יעסוק בשאלת החוקתיות של חקיקה, בהליך ידידותי, לא אדוורסרי, משום שהכרעה בשאלות כאלה היא לגיטימית רק כמוצא אחרון, כאשר זה חיוני לצורך קביעת המציאות במחלוקת רצינית וחיונית בין פרטים. מעולם לא הייתה המחשבה כי באמצעות תביעה ידידותית, מפלגה שנוצחה בבית המחוקקים, תעביר לבתי המשפט שאלה בדבר חוקתיותו של מעשה החקיקה.
2. בית המשפט לא יקדים לעסוק בחוקתיותו של חוק לפני שהתעורר הצורך להכריע בכך. אין זה ממנהגו של בית המשפט להכריע בשאלות בעלות אופי חוקתי אלא אם הדבר הכרחי בהחלט לצורך ההכרעה במקרה שלפניו.
3. בית המשפט לא ינסח כלל של משפט חוקתי, שהוא רחב יותר מן הנדרש לצורך הכרעה בעובדות הקונקרטיות אשר עליהן יש ליישמו.
4. בית המשפט לא יעסוק בשאלה חוקתית, אף אם הועלתה כיאות, אם קיים גם טעם אחר שמכוחו ניתן לפטור את המקרה. כלל זה יושם באופן מגוון ביותר. כך, אם מקרה יכול להיפתר בשני אופנים, האחד מערב שאלה חוקתית, ואילו השני, עוסק בשאלה של מבנה סטטוטורי, או עקרונות משפטיים כלליים, בית המשפט יכריע רק בזה האחרון. ערעורים מבית המשפט העליון המדינתי, המאתגרים את החלטתו תחת החוקה הפדרלית, נדחות לעיתים קרובות מכיון שפסק הדין יכול להתקיים על בסיס מדינתי.
5. בית המשפט לא יעסוק בתוקפו של חוק, על יסוד תלונה מצד מי שלא הצליח להוכיח כי הוא נפגע מפעולתו. בין היישומים הרבים של כלל זה, הבולט ביותר הוא שלילת זכות הערעור ממי שהוא חסר זכות אישית או קניינית. (אף שלא נזכר בכללי אשוונדר, ישנם חריגים במקרה של ערעור בשם התיקון הראשון לחוקה, במקום שאחד הצדדים עשוי לטעון להשפעה של החוק על חופש הביטוי של אדם אחר, דוקטרינה המכונה "האפקט המצמרר")
6. בית המשפט לא יעסוק בחוקתיותו של חוק, במקרה של אדם אשר ניצל בעצמו את יתרונות אותו החוק.
7. כאשר תוקפו של חוק של הקונגרס מועלה לדיון, אף אם מועלה ספק רציני באשר לחוקתיותו, עיקרון יסודי הוא שבית המשפט יוודא תחילה האם ניתן לפרש את החוק באופן סביר כך שניתן יהיה להימנע מהכרעת השאלה.

המקור באנגלית

The Court developed, for its own governance in the cases confessedly within its jurisdiction, a series of rules under which it has avoided passing upon a large part of all the constitutional questions pressed upon it for decision. They are:

1. The Court will not pass upon the constitutionality of legislation in a friendly, nonadversary, proceeding, declining because to decide such questions 'is legitimate only in the last resort, and as a necessity in the determination of real, earnest, and vital controversy between individuals. It never was the thought that, by means of a friendly suit, a party beaten in the legislature could transfer to the courts an inquiry as to the constitutionality of the legislative act.' Chicago & Grand Trunk Ry. Co. v. Wellman, 143 U.S. 339, 345, 12 S.Ct. 400, 402, 36 L.Ed. 176. Compare Lord v. Veazie, 8 How. 251, 12 L.Ed. 1067; Atherton Mills v. Johnston, 259 U.S. 13, 15, 42 S.Ct. 422, 66 L.Ed. 814.

2. The Court will not 'anticipate a question of constitutional law in advance of the necessity of deciding it.' Liverpool, N.Y. & Phila. Steamship Co. v. Emigration Commissioners, 113 U.S. 33, 39, 5 S.Ct. 352, 355, 28 L.Ed. 899; [5] Abrams v. Van Schaick, 293 U.S. 188, 55 S.Ct. 135, 79 L.Ed. 278; Wilshire Oil Co. v. United States, 295 U.S. 100, 55 S.Ct. 673, 79 L.Ed. 1329. 'It is not the habit of the court to decide questions of a constitutional nature unless absolutely necessary to a decision of the case.' Burton v. United States, 196 U.S. 283, 295, 25 S.Ct. 243, 245, 49 L.Ed. 482.

3. The Court will not 'formulate a rule of constitutional law broader than is required by the precise facts to which it is to be applied.' Liverpool, N.Y. & Phila. Steamship Co. v. Emigration Commissioners, supra. Compare Hammond v. Schappi Bus Line, Inc., 275 U.S. 164, 169-172, 48 S.Ct. 66, 72 L.Ed. 218.

4. The Court will not pass upon a constitutional question although properly presented by the record, if there is also present some other ground upon which the case may be disposed of. This rule has found most varied application. Thus, if a case can be decided on either of two grounds, one involving a constitutional question, the other a question of statutory construction or general law, the Court will decide only the latter. Siler v. Louisville & Nashville R. Co., 213 U.S. 175, 191, 29 S.Ct. 451, 53 L.Ed. 753; Light v. United States, 220 U.S. 523, 538, 31 S.Ct. 485, 55 L.Ed. 570. Appeals from the highest court of a state challenging its decision of a question under the Federal Constitution are frequently dismissed because the judgment can be sustained on an independent state ground. Berea College v. Kentucky, 211 U.S. 45, 53, 29 S.Ct. 33, 53 L.Ed. 81.

5. The Court will not pass upon the validity of a statute upon complaint of one who fails to show that he is injured by its operation. [6]Tyler v. Judges, etc., 179 U.S. 405, 21 S.Ct. 206, 45 L.Ed. 252; Hendrick v. Maryland, 235 U.S. 610, 621, 35 S.Ct. 140, 59 L.Ed. 385. Among the many applications of this rule, none is more striking than the denial of the right of challenge to one who lacks a personal or property right. Thus, the challenge by a public official interested only in the performance of his official duty will not be entertained. Columbus & Greenville Ry. Co. v. Miller, 283 U.S. 96, 99, 100, 51 S.Ct. 392, 75 L.Ed. 861. In Fairchild v. Hughes, 258 U.S. 126, 42 S.Ct. 274, 66 L.Ed. 499, the Court affirmed the dismissal of a suit brought by a citizen who sought to have the Nineteenth Amendment declared unconstitutional. In Massachusetts v. Mellon, 262 U.S. 447, 43 S.Ct. 597, 67 L.Ed. 1078, the challenge of the federal Maternity Act was not entertained although made by the commonwealth on behalf of all its citizens.

6. The Court will not pass upon the constitutionality of a statute at the instance of one who has availed himself of its benefits. [7]Great Falls Mfg. Co. v. Attorney General, 124 U.S. 581, 8 S.Ct. 631, 31 L.Ed. 527; Wall v. Parrot Silver & Copper Co., 244 U.S. 407, 411, 412, 37 S.Ct. 609, 61 L.Ed. 1229; St. Louis Malleable Casting Co. v. Prendergast Construction Co., 260 U.S. 469, 43 S.Ct. 178, 67 L.Ed. 351.

7. 'When the validity of an act of the Congress is drawn in question, and even if a serious doubt of constitutionality is raised, it is a cardinal principle that this Court will first ascertain whether a construction of the statute is fairly possible by which the question may be avoided.' Crowell v. Benson, 285 U.S. 22, 62, 52 S.Ct. 285, 296, 76 L.Ed. 598. [8]

— אשוונדר נגד רשות עמק טנסי (הטקסט באנגלית מויקיציטוט באנגלית)

ניתוח והשפעה

בכללי אשוונדר נכללות מספר דוקטרינות הימנעות המוכרות בעולם המשפט. ביניהם זכות העמידה, בשלות והכרחיות. הכללים נוסחו מתוך ההבנה כי ביטול חוק בידי הרשות השופטת מביא לחיכוך מסוכן בין הרשויות ופוגע בהפרדתן. תכליתם של הכללים היא (בין היתר) לצמצם חיכוחים כאלה.

בסיום דבריו ציטט השופט ברנדייס

ענף אחד של הממשל אינו יכול לחדור לתחומו של ענף אחר ללא סכנה. בטיחותם של המוסדות שלנו תלויה במידה לא מועטה בשמירה קפדנית על הכלל המבורך הזה.

המקור באנגלית

One branch of the government cannot encroach on the domain of another
without danger. The safety of our institutions depends in no small degree on a
strict observance of this salutary rule

— (Ashwander v. Tennessee Valley Authority, 297 U.S. 288 (1936) עמ' 355

עמידה

דרישת זכות עמידה בהקשר של משפט חוקתי, היא הגבלה על יכולתו של כל אדם לערער על החוקתיות של חוק או של פעולת ממשלה, והעמדת דרישות סף שונות לצורך עצם הדיון בטענות העותר. הכלל הראשון, לפיו ידון בית המשפט בשאלות חוקתיות רק כשהדבר נצרך במסגרת סכסוך משפטי רציני, מיישם את דוקטרינת זכות העמידה בהקשר של ביקורת שיפוטית חוקתית, בקבעו כי רק לשאלה חוקתית העולה במסגרת סכסוך אמתי בין פרטים יש הזכות להיות נידונה בפני בית המשפט. ברנדייס קובע כי שימוש בביקורת שיפוטית הוא לגיטימי רק כמוצא אחרון, כאשר הדבר הכרחי לצורך הדיון בסכסוך אמיתי שהגיע בפני בית המשפט. הוא מעלה את החשש לפיו הצד שהפסיד בבית המחוקקים יעביר את המאבק לבית המשפט (, מה שיגרום לפוליטיזציה של בית המשפט). בכך הוא שולל מפורשות את האפשרות שלנבחר ציבור תקום זכות עמידה מיוחדת.

הדרישה לזכות העמידה היא עיקרו של הכלל החמישי, הקובע כי בית המשפט לא ידון בקובלנה חוקתית אם זו הוגשה בידי מי שלא הצליח להוכיח כי הוא אישית נפגע מן החוק. בכך נשללת האפשרות לעתירות של גופים ציבוריים. על יסוד כלל זה נדחתה בשנת 1923 עתירתה של מדינת מסצ'וסטס בשם אזרחיה, שביקשה להכריז על חוק פדרלי כבלתי חוקתי.

בשלות

הכלל השני של דוקטרינת ההימנעות, הקובע כי בית המשפט לא יקדים לעסוק בשאלה חוקתית, לפני שהדבר "הכרחי לחלוטין, משקף את דרישת ה'בשלות' ומטרתו למנוע מבית המשפט 'להסתבך' בחילוקי דעות מופשטים בנושא החוקתי. גם אם ניתן להאריך שבעתיד תהיה השאלה הכרחית, אין להקדים לדון בה טרם זמנה. מקרה בולט בו הסתמך בית המשפט העליון של ארצות הברית על דוקטרינת ההימנעות כדי לדחות את התביעה בטענת חוסר בשלות, היה 'פו נ' אולמן' (Poe v. Ullman), בפסק הדען תיאר השופט פליקס פרנקפורטר את כללי אשוונדר כנובעים מ”טבעו ותפקידו המוגבלים והמוגדרים מבחינה היסטורית של בית המשפט”, ומעיקרון הפרדת הרשויות.

עם זאת, קיים חריג מקובל ולפיו ניתן לדון גם בשאלה תאורטית, כאשר זו היא מטבעה שאלה קצרת יומין שעשויה לחזור על עצמה, וכך בכל פעם יימנע העיסוק בשאלה החוקתית. דוגמה מובהקת לכך הוא פסק הדין המפורסם רו נגד וויד בו קבע השופט בלקמון כי מכיוון שהריון נמשך מטבעו תקופה קצרה מכדי לאפשר השלמת הליך משפטי מלא כולל הליכי ערעור, ניתן לדון בעניין אף שהאשה כבר ילדה את תינוקה, בניגוד לעמדת מדינת טקסס שביקשה לדחות את העתירה נגד החוק שלה, בטענה כי עם הלידה, הפכה הסוגיה תאורטית.

משמעותו של כלל זה היא גם, שבית המשפט לא יחווה דעה לגבי חוקתיותו של חוק, באמרת-אגב ((obiter dictum.

הכרחיות

עיקרון העומד ביסוד רוב הכללים (או אף כולם) הוא כי ביקורת שיפוטית תעשה רק במקום בו היא הכרחית. עיקרון זה ניצב ביסוד הכלל השלישי לפיו בית המשפט לא ינסח עיקרון חוקתי רחב יותר מזה הנדרש למקרה שבפניו. הוראה זו נועדה למנוע מפסקי הדין החוקתיים להפוך למאמרים עקרוניים הקובעים כללים לגבי סוגיות רחבות יותר מאלו העולות בהקשר של התיק הנדון.

גם הכלל הרביעי נובע מעיקרון ההכרחיות. כלל זה קובע כי בהינתן אפשרות לבית המשפט להכריע במקרה שלפניו על יסוד נימוקים שאינם חוקתיים, כגון פרשנות החוק, או עקרונות משפטיים כלליים, לא יכריע בית המשפט בשאלה החוקתית, גם כאן מסויגת הפרשנות החוקתית רק למקרים בהם היא הכרחית.

בדומה לכך, הכלל השביעי מורה להימנע מפסילת חוק, אם ניתן, באמצעות פרשנות סבירה, לפרשו כך שלא יסתור לחוקה.

למעשה, גם הכלל הראשון הקובע כי בית המשפט יפעיל ביקורת שיפוטית רק כאשר הטענה החוקתית עולה במסגרת 'סכסוך רציני בין שני צדדים' (ולא כטענה אסטרקטית כנגד חוק), והכלל השני המורה שביקורת כזו לא תוקדם ותתקיים לפני שהדבר הכרחי, נובעים מאותו עיקרון כללי של צמצום הביקורת השיפוטית למקרים בהם אין מנוס ממנה.

השתק

הכלל השישי, משתמש ב"עיקרון ההשתק" בשדה החוקתי, ומורה כי מי שניצל בעצמו את היתרונות שבחוק מסוים, לא יוכל לטעון לביטולו. כלל זה, המעמיד דרישת סף נוספת בפני העותרים לביטולו של חוק, יושם ב 'וול נגד פרוט סילבר וקופר קו' כאשר התברר כי העותרים הגישו בעבר תביעה מכוחו של החוק אותו ביקשו לבטל.

במשפט הישראלי

כללי אשוונדר הוזכרו על ידי נשיא בית המשפט העליון הפורש מאיר שמגר בפסק הדין המכונן של המהפכה החוקתית, פסק דין בנק המזרחי, בו נקבעה לראשונה אפשרות פסילתו של חוק בעילה חוקתית בידי בית המשפט העליון. שמגר ציין את כללי אשוונדר שהתגבשו במערכת משפט בעלת מסורת ארוכה של ביקורת חוקתית, וכתב כי הכללים ”ראויים לשמש גם אותנו כחומר למחשבה, תוך סינון והתאמה עצמאיים”. הוא סייג את דבריו ביחס לזכות העמידה הנזכרת בכלל החמישי, וכתב כי הגישה שביסודם השתנתה לאחרונה בישראל ואף בבריטניה וארצות הברית. הוא סיכם כי הגישה העקרונית שביסוד הכללים ראויה לתשומת לב ולמחשבה. בינואר 1996, שב שמגר וקרא לאמץ כללים לאיפוק שיפוטי בהשראת כללי אשוונדר, במאמרו "מגמות במשפט" שהתפרסם בכתב העת עיוני משפט.

עם זאת, ועל אף שהכללים אוזכרו במספר פסקי דין של בית המשפט העליון ככלל, לא אומצו הכללים, או כללים הדומים להם בפסיקתו של בית המשפט העליון ומספר פסיקות שלו אף נקטו עמדה מנוגדת לכללים .

עמידה

ז'בוטינסקי נגד נשיא המדינה. כבר בראשית ימיו, נקט בג"ץ עמדה מרחיבה בנוגע לזכות העמידה (נקראת גם מעמד), כשהכיר בזכות העמידה של אזרח שהוכיח כי 'אינטרס לגיטימי' שלו נפגע על ידי פעולה שלטונית, כלפיה טען לאי חוקיות. גישה זו הייתה מתירנית יותר מהגישה שרווחה בעולם באותה תקופה, לפיה על העותר להוכיח כי נפגעה זכות חוקית שלו. עם זאת, בית המשפט דרש מהעותר כי יוכיח שהאינטרס שנפגע הוא 'אישי, ייחודי, ישיר וממשי'. כלומר, העותר נדרש להוכיח כי האינטרס שנפגע הוא אישי, (ולא ייצוגי או אחר), ייחודי לו, או לקבוצה קטנה הכוללת אותו, אך לא לכלל הציבור או לחלק גדול ממנו, שהפגיעה היא ישירה ולא עקיפה, וכן שהיא באופן אובייקטיבי פגיעה ממשית.

הדרישה לזכות עמידה בעתירות לבג"ץ, צומצמה באופן דרמטי החל משנות השמונים, ובפרט בתקופת כהונתו של הנשיא מאיר שמגר{הערה|ענת סרגוסטי (עורכת), ללא גלימה, עמ' 33, ידיעות ספרים.}}. מגמה זו התחזקה בתקופתו של מחליפו, אהרן ברק. בפסק הדין 'רסלר נגד שר הביטחון' כתב השופט ברק כי

...גישתי הינה כי הדרישה לקיום זכות או אינטרס כתנאי למעמד בדין הינה דרישה מחוסרת יסוד פילוסופי, אינה מעוגנת בהפרדת הרשויות, אינה נשענת על בסיס מוסרי ופוגעת בשלטון החוק.

— בג"ץ 910/86 יהודה רסלר נגד שר הביטחון, ניתן ב-12.6.88

שינוי זה נעשה באמצעות פיתוחם של חריגים רבים לכלל המונע עתירה ציבורית, עד למסמוסו כמעט לגמרי. נטען כי שינוי זה בגישתו של בג"ץ הוא חלק משינוי כולל בתפיסת תפקידו של בג"ץ. בעוד לפי הגישה המסורתית תפקידו של בית המשפט הוא לשמש כבורר בסכסוכים בין פרטים ובין הפרט לרשויות השלטון, הגישה החדשה שהתפתחה בבית המשפט גרסה כי תפקידו רחב יותר והוא כולל את הדאגה לשלטון החוק גם בעניינים כלליים.

המחלוקת בעניין זכות העמידה עלתה כבר מוקדם יותר בבית המשפט, אך תומכי הרחבת זכות העמידה היו אז במיעוט. ב 1970 כתב השופט אלפרד ויתקון בפסק הדין 'בקר נגד שר הביטחון' שניתן פה אחד כי

ככל שיש לנשוא הקובלנה אופי ציבורי יותר, והוא מן העניינים המנסרים בזירה הפוליטית ומשמשים נושא לדיונים בפני הממשלה והכנסת, כך יש להחמיר בדרישה שהקובל יהא נפגע פגיעה ממשית בתור רשות היחיד שלו, כדי להקנות לו זכות עמידה לפני הרשות השופטת

. מנגד סבר השופט צבי ברנזון בפסק הדין 'בר שלום נגד מינהל מקרקרעי ישראל' כי

וככל שחשיבותו של הענין מבחינה ציבורית גדולה יותר, כן תגדל נטייתו של בית המשפט להכיר בזכותו של העותר, אף שהוא אזרח מן השורה, להביאו לפניו

. ניתן לראות כי העניין הציבורי משמש כסיבה להחמרה בדרישת זכות העמידה בפי השופט ויתקון ולהרחבתה של זכות זו בידי השפט ברנזון, יש בכך ביטוי למחלוקת העקרונית בשאלת תפקידו הציבורי של בג"ץ. עם השנים הפכה הגישה המתירנית יותר לשלטת בבית המשפט העליון.

מגמה זו הובילה לכך שזכות העמידה בישראל היא אחת הרחבות בעולם, והיא מוענקת גם ל'עותר ציבורי' שאינו נדרש להציג פגיעה אישית שנגרמה לו, ושלא במסגרת סכסוך בין שני צדדים, זאת בניגוד מובהק לכלל הראשון והחמישי, הדורשים להימנע מלדון בשאלה שלא הועלתה על ידי מי שנפגע אישית מפעולות השלטון ובמסגרת ויכוח בין שני צדדים.

החלתה של הרחבת זכות העמידה במשפט הישראלי גם לתחום הביקורת החוקתית התחדשה בבג"ץ 'האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים'. המדינה טענה כי "על בית-המשפט לקיים ביקורת חוקתית אך ורק בהקשר קונקרטי" (בדומה לכלל הראשון מכללי אשוונדר), אך השופט אליעזר גולדברג דחה טענה זו ובכך החיל במפורש את הרחבת זכות העמידה גם על ביקורת חוקתית. בניגוד מובהק לכלל הראשון, בישראל נוהגים חברי כנסת מהאופוזיציה לעתור לבג"ץ כנגד חוק לו התנגדו, ובית המשפט נוהג לדון בעתירות אלו. לנוהג זה של חברי הכנסת קמו מבקרים חריפים, ואף עלתה הצעה לאסור על נוהג זה.

בשלות

בדומה לדרישת הכלל השני שביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית לא תקדים את זמנה ולא תתקיים אלא כאשר הדבר "נחוץ לחלוטין", ציין השופט אהרון ברק כי ”אכן, גישתנו השיפוטית הינה שלא להכריע בשאלת תוקפו של חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין”. עם זאת, במספר פעמים קבע בג"ץ כללים חוקתיים בדרך של אימרת אגב, קביעות שלא נצרכו לשם ההכרעה בתיק הנדון. נוהג זה מנוגד גם לכלל השלישי הקובע שבית המשפט לא ינסח כלל חוקתי רחב יותר מזה הנצרך לשם הכרעה בעניין הנדון. נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ביקר את נטיית בית המשפט העליון להאריך בקביעות עקרוניות שאינן נדרשות לנושא הנידון, במסגרת אמרות אגב.

שפיטות

ז'בוטינסקי נגד נשיא המדינה. ראה משה לנדוי, שפיטות וסבירות בדין המנהלי.

הכרחיות

הכלל הרביעי הדורש להעדיף פתרון של המקרה הנדון בדרך אחרת שאינה של ביקורת שיפוטית אם הדבר אפשרי, והכלל השביעי המורה להעדיף פרשנות של החוק, כדי לפתור את שאלת חוקתיותו, על פני ביטולו, מכוונים להותיר את הביקורת השיפוטית רק למקום בו מן ההכרח לנקוט בה. בית המשפט העליון בישראל פסק בהתאם לכללים אלה במספר מקרים, ביניהם 'פרשת גניס' תוך איזכור הכלל השביעי מכללי אשוונדר, אך בניגוד להם ב'פרשת לשכת מנהלי ההשקעות', בה הזכיר בית המשפט את השאלה האם ניתן לפתור את השאלה החוקתית באמצעות שינוי התקנות, אך נמנע מלהשתמש באפיק זה כדי להימנע מביטול החוק. ב'פרשת זנדברג' השתמש בית המשפט העליון בפרשנות לחוק, אף שהודה כי אינה פשוטה, כדי להימנע מביטולו, בציינו כי "עדיפה פרשנות סבירה של חוק על פני הכרעה בשאלת חוקתיותו", זאת בהתאם לכלל השביעי.

אזכורים נוספים בפסיקה הישראלית

• בדעת המיעוט בפסק הדין לילי סגל נ' יושב ראש הכנסת, הסתמך השופט מישאל חשין על כללי אשוונדר, בהדגישו כי בשאלות חוקתיות "כל הממעיט הרי זה משובח". הוא התבסס על שלושה מהכללים, אלו הקובעים כי אין דנים בשאלה חוקתית אלא: כשהדבר הכרחי (הכלל השני), כשאין דרך אחרת להכריע את המחלוקת (הכלל הרביעי), ורק אם לא ניתן לפרש את החוק כך שלא תעלה כלל השאלה החוקתית (הכלל השביעי),והסיק כי יש לפרש את החוק באופן מצומצם כך שלא יחול על העותרים,.
• בחוות הדעת של השופט אליעזר ריבלין בפסק הדין 'עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים' סבר ריבלין כי אין להידרש לשאלת החוקתיות של חוק האזרחות והכניסה לישראל, שכן החוק היה עתיד לפקוע בתוך זמן קצר. בראשית חוות דעתו הרחיב ריבלין על העיקרון לפיו אין נדרשים לשאלות חוקתיות אלא כאשר הדבר נצרך בהחלט לשם הכרעה במקרה מעשי שבא לפני בית המשפט. הוא ציין כי הדבר מקובל בשיטות משפט שונות והזכיר את כללי אשוונדר מן המשפט ההאמריקאי. ריבלין ציין כי חלק מכללי ה'סינון' לא אומצו בשיטה הישראלית, (זכות העמידה ושאלת השפיטות,) אך ככלל בית המשפט אינו נוהג לדון בשאלות תאורטיות.

ראו גם

• ביקורת שיפוטית
• בית המשפט העליון של ארצות הברית
• חוקת ארצות הברית

קישורים חיצוניים

הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי,משפט ועסקים כרך יד, תשע"ב, ספטמבר 2012