חוק האזרחות והכניסה לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק האזרחות והכניסה לישראל
Emblem of Israel.svg
פרטי החוק
תאריך חקיקה 15 במרץ 2022
תאריך חקיקה עברי י"ב באדר ב' תשפ"ב
גוף מחוקק הכנסת העשרים וארבע
תומכים 45
מתנגדים 15
נמנעים 0
חוברת פרסום ספר החוקים 2968, עמ' 808
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד הפנים
מספר תיקונים 0
נוסח מלא הנוסח המלא
תאריך פקיעה 15 במרץ 2023
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 הוא חוק ישראלי ששולל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל, לפלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה שהם בני זוג של אזרחים ישראלים.

החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק המקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק לראשונה כחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 על ידי הכנסת השש עשרה בעקבות ישיבת קבינט מ-2002 שבה הוחלט להקפיא את מתן האזרחות במסגרת איחוד משפחות בין אזרחי ישראל ותושבי יהודה והשומרון ורצועת עזה.

החוק, שהוגדר כהוראת שעה, אושר בכנסת ב-31 ביולי 2003 ופורסם בספר החוקים ב-6 באוגוסט 2003.[1] תוקף החוק היה לשנה מיום פרסומו, וניתנה לממשלה הסמכות להאריך תוקף זה בצו, באישור הכנסת, לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה. החוק הוארך מאז עד 16 ביוני 2021,[2][3] ובמהלך השנים נעשו בו תיקונים שהגדירו חריגים לחוק.[4][5][6]

בחוק, ועוד יותר מכך בתיקונים לו, ניתנה לשר הפנים ולמפקד כוחות צה"ל ביהודה והשומרון סמכות להתיר 'ישיבה' במעמד תושב קבע או 'שהייה' בישראל במקרים המפורטים בחוק.

פקיעת תוקפו של החוק המקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביולי 2021 פג תוקפה של הוראת השעה לאחר שהכנסת העשרים וארבע נמנעה מלחדש אותה. בהצבעה שיתפו סיעות האופוזיציה מימין (הליכוד, מפלגת הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה) פעולה עם הרשימה המשותפת וחה"כ מימינה עמיחי שיקלי, לאור השינויים שהוכנסו בו לטענתו (של שיקלי) בלחצן של מפלגות מרצ ורע"מ, והצליחו למנוע את אישור הארכת הוראת השעה לשנה נוספת, וזאת במקביל להימנעותם של חברי הקואליציה מרע"מ, מאזן גנאים וסעיד אלחרומי.[7] הליכוד התנגד לחוק, אף על פי שבעבר תמך בחשיבותו וכרך אותו יחד עם חוק הלאום, למשל בדבריו של בנימין נתניהו בשנת 2018: "בלי חוק הלאום אי אפשר להבטיח לדורות את עתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית ... חוק הלאום מונע למשל את הניצול של סעיף איחוד המשפחות שבחסותו נקלטו בארץ רבבות פלסטינים מאז הסכמי אוסלו."[8]

העברת החוק מחדש לאחר פקיעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 במרץ 2022 אושר שוב החוק במליאת הכנסת והוראת השעה נכנסה לתוקף של 12 חודשים, וזאת לאחר שהקואליציה ניסתה להאריך את תוקף הוראת השעה ל-20 חודשים, על מנת שתוקף החוק יפוג כאשר יאיר לפיד יהיה ראש הממשלה לפי ההסכמים שנחתמו בתחילת כהונתה של ממשלת ישראל השלושים ושש.[9]

חלק מחברי הקואליציה אישרו את החוק יחד עם חלק מחברי האופוזיציה, בניגוד להסכמות שאליהן הגיעה הקואליציה בקיץ 2021 עם סיעות מרצ ורע"ם.[10]

חברי כנסת מחד"ש, מרצ ורע"ם גינו את החוק, ועמותת עדאלה הגיבה: "חוק זה הוא אחד החוקים הגזעניים ביותר בעולם כולו – אין מדינה בעולם שאוסרת על אזרחיה לממש את הזכות למשפחה על בסיס שיוך הלאומי או אתני."[11] לעומתם בירכה שרת הפנים איילת שקד על העברת החוק: "מדובר בחוק ציוני, לאומי וביטחוני מהמעלה הראשונה, שלא ניתן היה להפקיר אותו אך ורק בשל פוליטיקה קטנה".[12]

מטרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעם ביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל.
לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן - החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".[13]

אף על פי שחוק זה חל באופן תאורטי על כל תושבי ישראל, הוא משפיע באופן מעשי על האוכלוסייה הערבית ומטיל מגבלות גורפות על יכולתם של ערבים אזרחי ישראל לקיים חיי משפחה בישראל עם בני זוג פלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה. לטענת המדינה, החוק נחקק משיקולים ביטחוניים ולזמן מוגבל, לנוכח מעורבותם בפעילות טרור של פלסטינים תושבי השטחים שקיבלו היתרי ישיבה בישראל מכוח איחוד משפחות. על פי פרופ' ארנון סופר וגיל שלו, בממוצע, בכל פיגוע חמישי שבו מעורב ערבי ישראלי, זהו ערבי ישראלי שזכה בתעודת זהות מתוקף איחוד משפחות.[14]

טעם דמוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי של מדיניות ציבורית להרחקת האיום דמוגרפי על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על ידי הגבלת הגירה של אוכלוסייה ערבית לתחומי המדינה. זאת, על רקע הנתון שבין השנים 1994–2002, בעיקר כתוצאה מהליך מדורג שמטרתו להביא לאיחוד משפחות, השתקעו בישראל כ-130,000 פלסטינים שקיבלו אזרחות או תושבות ישראלית.[15] על פי הדמוגרף פרופ' ארנון סופר, אם החוק יבוטל ואיחוד משפחות יתאפשר ללא הגבלה לתוך מדינת ישראל, ייכנסו לישראל בעשור שלאחר מכן כ-200 אלף פלסטינים. בתוך 20 שנה בלבד יתווספו לאוכלוסייה הפלסטינית כחצי מיליון איש רק מכוח איחוד משפחות, ובשקלול הריבוי הטבעי יגדל שיעור האוכלוסייה הפלסטינית בישראל מ-20% כיום ל-31%. בתוך 20 שנה – כל אזרח שלישי במדינת ישראל בגבולות 67 יהיה ערבי ישראלי. בתוך 40 שנה יתווספו כ־1.5 מיליון פלסטינים בחסות החוק ושיעור הפלסטינים בקרב האוכלוסייה בישראל בגבולות 67 יעלה ל-41%. ובתוך 60 שנה בלבד ישיגו ערביי ישראל רוב בתוך מדינת ישראל של 51.5%. (יש הסבורים כי הפרת האיזון הדמוגרפי תואץ אם התרחיש ילווה בעזיבת יהודים את ישראל ולהפסקת העלייה). כלומר מדינת ישראל תהפוך למדינה בעלת רוב ערבי בתוך שני דורות בלבד.[16]

תמיכה בעמדת המדינה ניתן למצוא בחוות הדעת של מרכז מציל"ה בו נאמר שעמדתה של המדינה לגבי הגבלת הכניסה לישראל במסגרת איחוד משפחות אינה שרירותית כפי שעמדת המדינה השוללת את זכות השיבה אינה שרירותית – שתי פעולות אלו (איחוד המשפחות וזכות השיבה) עלולות "לסכן את קיומה של המדינה ואת מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוכה".[17]

חלות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק חל על תושבי אזור יהודה שומרון וחבל עזה אשר אינם תושבים של יישוב ישראלי. תיקון מס' 1 לחוק, מאוגוסט 2005, קבע שגם מי שרשום במרשם האוכלוסין של יהודה, שומרון וחבל עזה, אפילו אם אינו תושב האזור (למשל, הוא תושב ממלכת ירדן) נחשב לתושב האזור.[18] בתיקון מס' 2 לחוק הוטלו הגבלות דומות על תושבי איראן, לבנון, סוריה ועיראק.

המונח "איחוד משפחות" אינו מתייחס לאיחוד בני משפחה אשר נקרעו זה מזה ומבקשים לשוב ולהתאחד, אלא למצב שכיח בו ערבי ישראלי או ערבייה ישראלית מבקרים בשטחים או במדינת אויב ומבקשים להתחתן עם תושבי אותם אזורים, ולהביאם עימם לתוך מדינת ישראל (לעיתים קרובות ביחד עם בני משפחה נוספים).[16]

עם זאת, בלחץ בג"ץ שינתה הכנסת את הוראות החוק וצמצמה את ההגבלות כך שיחולו רק על גברים מתחת לגיל 35 ועל נשים מתחת לגיל 25.[16]

בג"ץ איחוד משפחות II[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד חוקיותו של חוק זו הוגש בג"ץ איחוד משפחות II על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח. אל מול העתירה למען המשך נוהל 'האיחוד' עמדה עתירת תנועת גדר לחיים והן נדונו בהרכב מורחב של 11 שופטים. ב-14 במאי 2006 קיבל בג"ץ,[19][20] ברוב של 6 מול 5 שופטים, את הטענה שמדובר בחוק בלתי חוקתי, הסותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, העתירה נדחתה כיוון שהשופט אדמונד לוי, שהיה בין שופטי דעת הרוב, סבר כי אין טעם להכריז על פסלותו של החוק שעה שהוא עומד לפוג ממילא בתוך מספר חודשים. לאור זאת התקיים רוב של שישה שופטים לקביעה שאין לפסול את החוק, אף-על-פי שמרבית השופטים סברו כי הוא מנוגד לחוק-היסוד. פסק הדין המרכזי בדעת המיעוט היה של השופט מישאל חשין, ובו פסק שהזכות לכבוד האדם, המוקנית בחוק-היסוד, וכן הזכויות לחיי משפחה ולשוויון הנגזרות ממנה, אינן כוללות זכות של אזרחים ישראלים שתותר כניסתם של בני-זוגם הזרים לישראל.

מאז ניתן פסק הדין הוארך תוקפו של החוק בכל שנה, בפעם האחרונה ב-17 ביולי 2011, ונערכו בו שני תיקונים.[דרוש מקור] עתירות נוספות נגד החוק הוגשו לבג"ץ, בין היתר בהסתמך על כך שרוב שופטי ההרכב שדן בעתירות הקודמות סברו שהחוק אינו חוקתי. העתירות הוגשו על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט. העתירה האחרונה מתמקדת בהשפעת הוראות החוק ככל שהוא נוגע לילדים. העתירות הועברו אף הן לדיון בפני הרכב מורחב של 11 שופטים.

בינואר 2012, בהרכב מיוחד של 11 שופטים, דחה בג"ץ את כל העתירות כנגד החוק. השופטים "הכירו בקיומה של זכות חוקתית לחיי משפחה, אך עם זאת קבעו כי היא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. עוד נקבע כי גם אם ישנה פגיעה בזכויות חוקתיות בהן הזכות לשוויון, הפגיעה היא מידתית ועומדת בתנאים של חוק היסוד".[21][22] השופט אשר גרוניס, שתמך בדחיית העתירה, כתב בנימוקיו לפסק הדין ש"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית."[23]

הסמכות לדון בענייני החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 במאי 2018 הבשיל מהלך של שרת המשפטים איילת שקד שהעביר את ההכרעה בעניינים ביטחוניים שונים מבג"ץ לבתי המשפט המחוזיים ונכנס לתוקף צו בתי משפט לעניינים מנהליים, שהסמיך את בתי המשפט המחוזיים בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים לדון בכל ענייני מינהל האוכלוסין (למעט חריגים), ובכלל זה בעתירות על החלטות לפי סעיף 3ג לחוק האזרחות והכניסה לישראל.[24]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ס"ח 1901 מ-6 באוגוסט 2003 - הנוסח המקורי של החוק
  2. ^ צו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (הארכת תוקף החוק), התש"ף-2020, קובץ התקנות 8593, 11 ביוני 2020
  3. ^ בהתאם לסעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת הוארך התוקף עד 5 ביולי 2021
  4. ^ הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 16 בינואר 2011, אתר משרד ראש הממשלה
  5. ^ נוסח תיקון מס' 2 לחוק(הקישור אינו פעיל, 22.10.2021)
  6. ^ דנה ויילר-פולק, הממשלה אישרה את הצעת שר הפנים להאריך את הוראת השעה לגבי חוק האזרחות והכניסה לישראל, באתר הארץ, 19 ביולי 2009
  7. ^ מורן אזולאי, דרמה בכנסת עד אור הבוקר: הפסד לקואליציה - חוק האזרחות לא עבר, באתר ynet, 6 ביולי 2021
  8. ^ אריה ריבקינד, ‘חוק הלאום מונע איחוד משפחות – אחרי שנקלטו רבבות ערבים’, באתר חרדים10, 5 באוגוסט 2018.
  9. ^ אמיר אטינגר, ‏אחרי 8 חודשים: חוק האזרחות עבר סופית, באתר "סרוגים", 10 במרץ 2022.
  10. ^ אתר למנויים בלבד מיכאל האוזר טוב, נעה שפיגל וג'קי חורי, חוק האזרחות אושר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, מרצ ורע"ם התנגדו, באתר הארץ, 10 במרץ 2022.
  11. ^ תגובת מרכז עדאלה לאישור חוק האזרחות - עדאלה, באתר עדאלה, ‏10 במרץ 2022.
  12. ^ בנימין ברגר, ‏אחרי דרמה פוליטית: חוק האזרחות אושר סופית במליאת הכנסת, באתר JDN‏, ז' באדר ב' ה'תשפ"ב
  13. ^ הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ה"ח הממשלה 31 מ-4 ביוני 2003
  14. ^ מימוש בפועל של "תביעת השיבה"(הקישור אינו פעיל, 22.10.2021)
  15. ^ ראו לדוגמה את דבריו של ניסן סלומיאנסקי בפרוטוקול מס' 47 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מיום 14.7.2003
  16. ^ 1 2 3 'משפט מסוכן: האם שכח בג"ץ את צביוננו?', עו"ד אילן ציאון, אתר nrg
  17. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמוד 11
  18. ^ עע"ם 1621/08 מדינת ישראל-משרד הפנים נ' זיאד חטיב, ניתן ב-30 בינואר 2011
  19. ^ בג"ץ 7052/03 עדאלה ואחרים נ' שר הפנים ואחרים, ניתן ב-14 במאי 2006
  20. ^ Yoav Peled, “Citizenship Betrayed: Israel’s Emerging Immigration and Citizenship Regime,” Theoretical Inquiries in Law, 8:2, 2007, pp. 333-358.
  21. ^ תומר זרחין, ג'קי חורי, יהונתן ליס, בג"ץ דחה עתירות נגד חוק האזרחות, באתר הארץ, 11 בינואר 2012
  22. ^ Yoav Peled, The Challenge of Ethnic Democracy: The State and Minority Groups in Israel, Poland and Northern Ireland (Routledge, 2014), p. 142.
  23. ^ עדנה אדטו, ‏בג"ץ דחה העתירות נגד חוק האזרחות, באתר ישראל היום, 12 במרץ 2012
  24. ^ רויטל חובל, אנשי שב"כ הדריכו שופטים כיצד ליישם את חוק המאבק בטרור, באתר הארץ