משתמש:הודיה צור/שיתוף הציבור
שיתוף הציבור (אנגלית: Public Participation) הוא שילוב של אנשים שאינם נבחרי ציבור או בעלי תפקיד מקצועי בקבלת החלטות ביחס לנושאים הנוגעים לחייהם, ובשינוי הסדר החברתי.[1] העיקרון העומד בבסיס שיתוף הציבור הוא שלכל אדם המושפע מההחלטה עומדת הזכות לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות.[דרוש מקור]
מטרת שיתוף הציבור היא לאפשר לבעלי עניין שונים לקחת חלק פעיל בתהליכי תכנון וקבלת ההחלטות. זאת, באמצעות הידברות המאפשרת ליזמים ולמתכננים להתוודע לצורכי בעלי העניין ולדרישותיהם סביב תוכנית נתונה - הן מראש, בשלבים המוקדמים של יצירתה, והן בדיעבד - כדי לבחנה לאחר הכנתה. מטרה נוספת של שיתוף הציבור היא צמצום הופעתן של התנגדויות לתוכנית נתונה בשלבים מאוחרים יותר.[2] כמו כן, שיתוף הציבור אמור להוות אמצעי לקבלת החלטות טובות יותר עבור כלל הציבור.[דרוש מקור]
מנגנונים לשיתוף הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיתוף הציבור יכול להתקיים דרך הליכים רבי משתתפים, כמו שימוע ציבורי, דיונים עירוניים והליכי חקיקה מנהלתיים. הוא גם יכול להתקיים בהשתתפות מצומצמת יותר, כפי שקורה לדוגמה במסגרת של ועידות אזרחים ווועדות עירוניות.[3] את עמדות הציבור ניתן לאסוף בעזרת כלים שונים דוגמת שאלונים, סקרים, קבוצות מיקוד ועוד[דרוש מקור].
שיתוף הציבור עשוי להתקיים בערוצים פיזיים ובערוצים מקוונים. הערוצים הפיזיים מאפשרים יצירת קשר ושיח מעמיק ומורחב, אך קיימת בהם הגבלה על מספר המשתתפים. לעומת זאת, בערוצים המקוונים אין הגבלה על מספר המשתתפים, והשימוש בהם בדרך כלל נוח. תשתית האינטרנט יצרה ערוצי שיתוף חדשים ושִיכללה דפוסי שיתוף ישנים. כמו כן היא הרחיבה את היקף המהלכים האפשריים של שיתוף הציבור. קיומם של הערוצים המקוונים, כחלק מהתפתחויות טכנולוגיות רחבות יותר, השפיע רבות על תהליכי שיתוף הציבור ברשויות המקומיות. רשויות מקומיות רבות הרחיבו את יוזמות ההיוועצות עם הציבור בהליכים תכנוניים, מקומיים וכוללים.[4]
הליכים המשלבים שיתוף ציבור דורשים נהלים ברורים. נהלים אלו אמורים לשמור על שקיפות מרבית ולספק מידע מהימן וברור, לעיתים בעזרת אמצעים טכנולוגיים. בתחום הרשויות המקומיות, רשות המבקשת לשתף את הציבור נדרשת להעסיק מומחה מקצועי וניטרלי שתפקידו יהיה לייעץ בתחום התמחותו. תפקיד המומחה הוא לעבוד עם שני הצדדים - האזרחים ומקבלי ההחלטות מטעם הרשות המקומית. על היועץ לחבר ולגבש נוהל מפורט אשר יגדיר את התהליך, יגדיר ציפיות ומטרות, יגדיר את התקציב ואם יש צורך גם ידאג לפשר בין הצדדים במקרה של מחלוקות.[5]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחום של שיתוף הציבור החל להתפתח בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. בשנות ה-60 התחילה להתפתח גישה, שראתה חשיבות בתכנון המגיע "מלמטה למעלה", באופן שנתן ביטוי לכל חלקי האוכלוסייה. נקודת ציון בתהליך זה הייתה פרסום מאמר מאת שֶׁרִי פיליס ארנשטיין (Sherry Arnstein), תחת הכותרת 'A Ladder of Citizen Participation', בכתב העת AIP Journal, בשנת 1969. המאמר אפיין והגדיר את שיתוף הציבור וקישר את הנושא לאופן חלוקת הכוחות בחברה.[6]
החל משנת 1990, נושא שיתוף הציבור נתפש כגורם המשפיע על הפיתוח הכלכלי והאנושי, והוא אף מעוגן באמנה האפריקאית להשתתפות עממית בפיתוח ובשינוי. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוקמה האגודה הבינלאומית ל׳שיתוף הציבור׳ (IAP2), והחלו להתפתח בתרבות המערב גם העקרונות "people centred" ו-"human centric", אשר בבסיסם נמצאת ההנחה כי ביטול הריכוזיות, ושיתוף של אנשים בהליכים, מקדמים החלטות טובות יותר. התאוריות הללו תמכו ברעיון של שיתוף הציבור, והשפיעו במידת מה על תחומי החינוך, העסקים, המדיניות הציבורית ותוכניות הסיוע והפיתוח הבינלאומיות.[דרוש מקור]
בשנת 2009, נוסד ״המכון האירופי לשיתוף הציבור״ (EIPP), אשר שם לו למטרה לחזק את התרבות הדמוקרטית ולהביא להחלטות מדיניות שתהיינה טובות יותר ולגיטימיות יותר, תוך התבססות על שיתוף הציבור.[7] המכון האירופי החל משיתוף פעולה של שלוש מדינות: גרמניה, איטליה ובריטניה. מדינות אלה כתבו במשותף דו״ח, שהתבסס על שלוש נקודות: (1) יצירת מסגרת חוקתית לתהליך שיתוף הציבור, שתוגדר באופן ברור, בדגש על הבנה מפורשת ומשותפת שתתקיים בין הפוליטיקאים והאזרחים; (2) פיתוח גישה שיטתית, על מנת לסייע למארגני תהליכי השיתוף הציבורי לבחור את השיטות המתאימות והיעילות ביותר; (3) טיפוח הערכה קפדנית ומאתגרת של שיתוף הציבור בפועל, לצורכי למידה.[7]
נכון לשנות העשרים של המאה ה-21, מקודם נושא ׳שיתוף הציבור׳ גם על ידי התנועות ההומניסטיות. זאת, כחלק משינוי פרדיגמה המכונה "האנשים תחילה". שיתוף הציבור בתכנון זכה לתמיכה רחבה בקרב מדינות רבות, ועוגן בהן על ידי חוקים ותקנות מגוונים.[דרוש מקור]
תחומים שבהם מתקיים שיתוף הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדינות רבות בעולם מקיימות הליכים לשיתוף הציבור בתחומים שונים, ובפרט בנושאי חקיקה ופיקוח על הרשות המבצעת.
במדינות דמוקרטיות, הדרך העיקרית שבה מממש הציבור את זכותו להשפיע על תהליכי קבלת החלטות היא דרך בחירת נציגיו לפרלמנט.[8] לצד זאת, קיימות דרכים נוספות המאפשרות לציבור להשתתף בצורה ישירה בתהליך קבלת החלטות: דרכים, שבמסגרתן האזרחים הם היוזמים. למשל: עתירות לבית המשפט ופנייה ישירה לחברי פרלמנט.
שיתוף הציבור בתהליך החקיקה עשוי להתקיים ביוזמת הפרלמנט או ביוזמת הציבור. תהליך המתקיים ביוזמת הפרלמנט נעשה על ידי פנייה או הודעה רשמית המועברת אל הציבור. תהליך המתקיים ביוזמת הציבור, הוא תהליך בו אזרחים פונים באופן פרטי או במסגרת ארגונים שונים, ומבקשים לבדוק, לשנות או לבטל חוקים. קיימות מדינות שבהן מתקיימים שני המסלולים במקביל, או שקיים שילוב ביניהם.[8]
יתרונות שיתוף הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיזוק הדמוקרטיה המקומית - שיתוף הציבור מעניק לציבור במה להשמעת קולו, נותן לו הזדמנות לקחת חלק ושותפות בעיצוב הסביבה שבה הוא חי ומעניק לו את האפשרות להשגת מעורבות של ממש.
- זיהוי בעיות ומציאת פתרונות חדשניים - שיתוף הציבור מסייע להרחבת בסיס הידע אותו מחזיקים בעלי העניין בדרגים המקצועיים והפוליטיים המעורבים בקבלת ההחלטות הנוגעות לציבור הרחב. תהליכי שיתוף הציבור יכולים לתרום באמצעות חשיפת בעלי העניין האמורים לרעיונות חדשים, לכיווני מחשבה מגוונים ולמידע חדש. על פי תפישה זו, ריבוי הדעות הבא לידי ביטוי בתהליך שיתוף הציבור יכול לקדם שינוי פורה ובר קיימא - זאת, בניגוד להיגיון של היררכיה ריכוזית. בנוסף, תהליך שיתוף האזרחים מהווה דרך לזיהוי בעיות ולפתרונן כאשר התושבים המשתתפים משמשים כ'סוכנים ישירים' הפועלים לשיפור אזור מגוריהם ואיכות חייהם.
- חיזוק מערכת היחסים בין הממשל והאזרחים - תהליך מוצלח של שיתוף הציבור עשוי להגביר את שקיפות הממשל, להעצים את האזרח ולחזק את מערכת היחסים בין השלטון לפרט, ועל ידי כך לְמַתֵּן רגשות שליליים בקרב האזרחים. בכוח ההשתתפות האפקטיבית של הציבור ניתן ליצור תהליך של שינוי סדרי עדיפויות ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות. בצורה זו עולים התמיכה הציבורית והאמון בשלטון ובנציגיו.
- חיזוק מערכת היחסים בין המשתתפים - השתתפות מגוונת של שכבות וקבוצות שונות באוכלוסייה מאפשרת הקשבה לדעות מגוונות ומעודדת העמקה של האמפתיה והסולידריות בין המשתתפים. כך, יכולה המעורבות הציבורית לסלול דרך לחיזוק מערכות היחסים בין האזרחים, ולעודד שיתופי פעולה ויוזמות.
חסרונות שיתוף הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ההשתתפות כמצג שווא – חלק מהקבוצות באוכלוסייה אינן נהנות מנגישות גבוהה לתהליכי שיתוף ציבור. קיים קושי להביא לדיון ולהשתתפות את האזרחים בני האוכלוסיות החלשות. הבאתם אינה מצליחה גם כאשר קיים רצון לקדם מהלך שבו יהיה הציבור מעורב בקבלת ההחלטות. זאת, משום שפעמים רבות, בני אוכלוסיות אלה מנועים מלהשתתף בשל חוסר ידע, או בשל חוסר בזמינות המידע ובנגישות שלו עבורם. כך, בשל יחסי כוח לא שיוויוניים בין קבוצות חברתיות שונות, ייתכן שיווצר מצב בו שיתוף הציבור יוביל להצגת האינטרסים של קבוצות מסוימות כהעדפות של כלל הציבור. במצב זה, מה שנדמה כטובת הציבור יהיה למעשה מצג שווא.
- תופעת 'הטרמפיסט' וחוסר הייצוגיות – בעייה זו מתייחסת לנטיית הציבור לא להשתתף, ולסמוך על השתתפותם של אחרים.[3]
- היעדר השפעה על איכות הדמוקרטיה - פעמים רבות קיים קושי לגייס את הציבור להשתתף בתהליך זה ולעורר את אמונו בתהליך. הקושי נובע כפועל יוצא מהפער שנוצר לעתים קרובות בין הליך ההשתתפות לבין קבלת ההחלטות בפועל. פער זה עלול לייצר אצל האזרחים תחושה של היעדר יכולת להשפיע על איכות הדמוקרטיה.
- חוסר יעילות וריבוי משאבים - חיסרון נוסף המפריע להצלחת תהליך שיתוף הציבור הוא סרבול וחוסר יעילות. כדי להגיע להליך מוצלח נחוצים משאבים רבים של כסף וזמן, אשר לא תמיד נלקחים בחשבון בעת התכנון, אלו עלולים להביא לכשלון התהליך.
בנוסף, המסקנות הנובעות ממחקרים אשר בחנו את הטיעונים העומדים בבסיס עקרון שיתוף הציבור בנושא ההצלחה של יישום התהליך אינן חד משמעיות.[3]
שיתוף הציבור בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך שיתוף הציבור אומץ בישראל בתהליך התכנון (התשכ"ה, 1965) המהווה אחד משלושת החוקים: חוק חופש המידע, חוק אוויר נקי וחוק התכנון והבנייה.[דרושה הבהרה] בשלושת החוקים האלה חלה חובת שיתוף הציבור ברמה הסטטוטורית. בתהליך התכנון, שיתוף הציבור מבוצע לרוב בשלב הגשת ההתנגדויות. בפועל, מציג שלב זה את הציבור כמעכב התוכנית.[2] לאחר הכנת התוכנית, היא מופקדת במוסד התכנון. מכיוון ששיתוף הציבור נעשה בשלב מתקדם של תהליך התכנון, קיימת ביקורת לגבי מידת שיתוף הציבור ויכולת הציבור להשפיע בפועל על אישור או שינוי תוכניות. בעוד שיתוף הציבור בתהליכי התכנון העירוני נחשב בעולם לתהליך העשוי להביא למעורבות של ממש, בישראל זוהתה בעיקר אדישות ציבורית ומגמה רחבה של אי־מעורבות.[3]
במדינות המערב הפך שיתוף הציבור לשלב חיוני בעת קבלת החלטות. כיוון שכך, נעשה לעיתים שימוש בכלי זה גם כאשר אין חובה מעוגנת בחוק. לעומת זאת, בישראל, שיתוף הציבור בתהליכי תכנון עירוני מצויים במגמה הפוכה: במקום חוק הבנייה, מופיע צמצום של מעורבות הציבור. יש הטוענים כי אי־שיתוף הציבור בתהליכי התכנון עשוי להוליד מחאה, שאף היא צורה של השתתפות ציבורית; וכי יש להסביר באופן הזה את המחאה שפרצה בישראל בקיץ 2011.[2]
מדיניות ממשלתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהמשך להחלטת הממשלה מס' 3190 משנת 2008 בנושא ״יחסי הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי התורם להשגת מטרות ציבוריות״,[9] משרד ראש הממשלה אמון על מנגנון לפיתוח כלים ומדיניות לשיתוף הציבור במשרדי הממשלה. תפקידו של המנגנון לשמש כסמכות מקצועית לפיתוח השימוש בשיתוף הציבור. מנגנון זה נוסד על ידי הממשלה ומצוי כיום תחת אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה.[10] האחריות על תהליכי שיתוף הציבור בעבודת משרדי הממשלה חלה על כל משרד ממשלתי בנפרד בהתאם לתפקידיו,[10] אך כל המשרדים לוקחים חלק בשיתוף הציבור כחלק מההתחייבות לממשל פתוח. כך, לאזרחי המדינה יש זכות לעיין במסמכים ובתהליכים שלטוניים, דבר שנועד לאפשר פיקוח ציבורי יעיל.[10]
במקביל לעבודה שנעשתה באגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה, הוקם בשנת 2012 ׳הפורום הישראלי לממשל פתוח, שנועד לסייע בקידום עקרונות הממשל הפתוח בעבודת הממשלה. מהקמתו ועד שנת 2017 פעל הפורום במתכונת רחבה, והתכנס בממוצע אחת לשנה לדיוני סקירה והערכה של קידום הפעילויות השונות הכלולות בתוכנית.[10]
אחדים מיעדי משרד הפנים בתוכניות העבודה של המשרד לשנים 2017–2018, ו-2019 הם הגברת השקיפות, שיתוף הציבור והנגשת המידע.[4]
מדיניות ברשויות מקומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק גדול מן הניסיון המעשי לשיתוף הציבור בישראל ובעולם נעשה בזירה המקומית, והוא משמש כאמצעי להשגת מעורבותם של האזרחים בחיים הציבוריים. הדמוקרטיה המקומית מאפשרת לתושבים להשתתף בפועל בתהליכי קבלת ההחלטות ובקביעת המדיניות המשפיעה על חייהם. כאשר הרשות המקומית היא בעלת שטח קטן ואוכלוסייה מועטה, טבעי שהנציגים היושבים במוסדות הציבוריים שלה יהיו קרובים לאזרחים, וייצרו עבורם זירה נגישה ונוחה להפעלת זכותם להשתתפות. הקרבה של הנציגים המקומיים לבוחריהם משפיעה לטובה גם על יכולת האזרחים הבוחרים לפקח על עבודת הנבחרים. בנוסף לקרבה הפיזית, מספקת הפוליטיקה המקומית אפשרויות להשתתפות מושכלת בתהליכי קבלת החלטות שאינה אפשרית ברמת המדינה. סוגיות מקומיות "הקרובות לבית" מעוררות השתתפות פוליטית.[3] הדמוקרטיה המקומית נתפסת כחלופה ראוייה, וייתכן שגם יחידה, להגשמת זכותו של הפרט להשתתף בתהליכים הפוליטיים המשפיעים על חייו.
למעשה, אין בישראל הסדר פורמלי המחייב את השלטון המקומי לשתף את הציבור. בנוסח החלטת הממשלה (מספר 4515) של הממשלה ה- 32 נקבע: ”ממשלת ישראל תפעל לגיבוש מדיניות בנוגע לשיתוף ציבור בתהליכי תכנון וביצוע מרכזיים בעבודת הממשלה, במטרה לתרום לתהליכי קבלת ההחלטות, לשפר את ביצוע מדיניות הממשלה ולחזק את אמון הציבור במערכות הממשל”.[11] החלטה זו אינה עוסקת ברשויות מקומיות אלא רק במשרדי ממשלה.[3]
במסגרת הרשויות המקומיות בישראל קיימים יתרונות רבים בתהליכי שיתוף הציבור בתכנון, אולם לעיתים, חוק התכנון והבנייה מגביל את האוטונומיה שלהן ומקשה על ביצוע של הליך תכנון משותף וקשוב לתושבים. למרות זאת, הרשויות המקומיות והחברה האזרחית מפעילות יוזמות שיתופיות לא מעטות,[12] כאשר הגישות לשיתוף הציבור משתנות בין רשות לרשות. לדוגמה, נכון לשנת 2023, בתל אביב קיים שיתוף ציבור ברמה גבוהה מאוד, בהתאם למדיניות עקבית של העירייה בנושא המיושמת באמצעות מנגנונים מסודרים. בכפר סבא, לעומת זאת, לא מונהגת מדיניות מוסדרת בנושא ובירושלים אין מדיניות של שיתוף הציבור בעירייה, והאחריות על תהליכים אלו הופקדה בידי גורם חיצוני לעירייה.[13]
אתרי הרשויות המקומיות משמשים כפלטפורמה נוחה לזימון התושבים למהלכים משותפים, לחשיפת מידע הקשור בהם ואף להצגת חלופות לבחירת התושבים. עיריית תל אביב־יפו, לדוגמה, מפעילה מהלכים משותפים וירטואליים רבים ומגוונים המכוונים להשתתפות רחבת היקף של התושבים. כך לדוגמה, העירייה הפעילה בהצלחה זירות התייעצות וירטואליות ואחרות, שעסקו בשאלת הקמתם של מרכזים קהילתיים בעיר, והשתתפו בהן יותר מ־2,700 תושבים. רבים מהמהלכים נעשים ברשתות החברתיות, כמו עמוד הפייסבוק "תושבים עושים עיר",[14] המאפשר לציבור התל אביבי להשפיע על קבלת ההחלטות בנוגע לשיקום ושיפור התשתיות בשכונות מסוימות בעיר.
שיתוף בהליכי תקצוב עירוניים, תקציב פתוח - אמצעי נוסף לשיתוף הציבור שהושפע מהפיתוח הטכנולוגי, ושמתבסס במידה רבה על פלטפורמת התקציב הפתוח, הוא השיתוף בהליכי תקצוב עירוניים. התקציב משמש אחד הכלים המרכזיים לביטוי המדיניות המשותפת ברשויות המקומיות, והוא מתרגם תפיסות, ערכים ואמונות לתוכניות עבודה מוחשיות. תהליך השיתוף בתהליכי תקצוב עירוניים משפיע רבות על התכנון העירוני, בכך שהוא קובע את סדרי עדיפויות ואת אופן חלוקת המשאבים.[15] בהליך התקצוב המשותף, משתתפים התושבים המקומיים בקביעת סדרי העדיפות בתקציב העירוני באמצעות הליכי התדיינות שסופם בהכרעה דמוקרטית.
מִנְהָלִים קהילתיים - הרשויות המקומיות בישראל מקיימות תהליכי שיתוף מסורתיים באמצעות המנהלים הקהילתיים, אשר פועלים בישראל משנות ה-80 של המאה ה-20. היוזמה להקמתם של המנהלים הגיעה מרשויות השלטון מתוך כוונה ורצון לחזק את הדמוקרטיה ברמה השכונתית בעזרת ייצוג אינטרסים מקומיים, פיתוח מנהיגות מקומית ושיתוף התושבים בקבלת ההחלטות. אופי פעילותם של המנהלים הקהילתיים מתבססת על נציגות שווה של השלטון המקומי ושל התושבים המקומיים, הנבחרת בהליך דמוקרטי (כמו לדוגמה בעיר ירושלים). זאת, לצד תהליכי שיתוף הציבור בעידן החדש הנעשים באמצעות האינטרנט. צורת ההשתתפות של "מנהלים קהילתיים" מהווה המשך לפרויקט שיקום השכונות. יש הטוענים כי ישנם שני היבטים מרכזיים בעבודת המנהלים הקהילתיים: (1) הפעולה של המנהלים הקהילתיים מול העירייה כנציגות של התושבים המקומיים; (2) הספקת שירותים חברתיים שונים לתושבים.[3]
הצלחת המנהל הקהילתי מותנית במידה רבה באנשים המובילים את פעילותו ובמהות קשריו עם הרשות המקומית. ככלל, זוהתה תלות גדולה של ה׳מנהלים הקהילתיים׳ במערכת העירונית, בשל היעדר מעמד סטטוטורי ותקציבים ייעודים לפעילותם. הניסיון הישראלי מלמד, כי מעורבותן הגדולה של הרשויות עלולה להפוך את המנהל הקהילתי ל״זרוע הארוכה״ שלהן יותר מאשר למכשיר דמוקרטי שהופקד בידי התושבים.
עמותות וארגוני המגזר השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל, תהליכי שיתוף הציבור מקודמים פעמים רבות על ידי עמותות וארגוני המגזר השלישי. "הסדנא לידע ציבורי", למשל, היא עמותה הפועלת לקידום מדיניות של ממשל פתוח והרחבת המעורבות הציבורית בישראל. העמותה משקיעה מאמצים בהנגשת מידע לציבור, ובהגברת מהלכים לשיתוף הציבור בשלטון המקומי. פרויקט "רשויות פתוחות" של העמותה נוסד במטרה לעודד את הרשויות להתנהל על פי עקרונות של שקיפות, של חיזוק מעורבות התושבים בהתנהלות הממשל המקומי, לרבות פיתוח כלים טכנולוגיים שיאפשרו תקשורת פתוחה ודו־כיוונית בין האזרח ובין הרשויות.
עמותת במקום - מיזם לשיתוף הציבור בעיסאוויה: עיסאוויה היא שכונה מוסלמית בצפון-מזרח ירושלים שצורפה לעיר בשנת 1967. חסרים בשכונה מבני מגורים, מוסדות חינוך ותשתיות. התוכניות העירוניות לא הצליחו לפתור את המצוקה התכנונית, ורוב הבנייה במקום נעשית באופן לא חוקי. מרבית תושבי השכונה אינם משתתפים בבחירות המוניציפליות, למרות זכאותם להצביע, ומשום כך הם אינם מיוצגים במועצת העיר. מיזם השיתוף של תושבי השכונה הובל על ידי עמותת במקום, ששמה לה למטרה לקדם את זכויות האדם באמצעות תהליכי תכנון. כוונת המיזם הייתה להוכיח שתוכנית הנבנית בשיתוף הקהילה, גם אם הקהילה היא מאתגרת מבחינת יחסיה עם הרשויות, עשוייה להיות מועילה.
העמותה, בשיתוף תושבים מקומיים, הפעילה הליך דליברטיבי, שמטרתו הייתה להכין תוכנית שתוצג בפני רשויות התכנון ותבטא את תביעותיהם הלא מיוצגות של התושבים. הליך השיתוף היה כרוך בקשיים רבים[16], אך למרות זאת, המיזם הוביל בסופו של דבר לגיבוש תוכנית. התוכנית עדיין לא אושרה ונכון ל-2020 אין צפי לאישורה בשל מבוי סתום מהבחינה הפוליטית. יחד עם זאת, גיבוש התוכנית כשלעצמו נחשב כהישג בהינתן ההקשר הרחב של הסביבה התכנונית הייחודית של מזרח ירושלים: עיסאוויה היא השכונה היחידה במזרח העיר שיש לה תוכנית המייצגת במידה רבה את תביעות התושבים המקומיים, והמאלצת את מוסדות התכנון להתמודד איתן.[17]
שיתוף הציבור בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיתוף הציבור בתהליכי חקיקה בפרלמנט: דוגמאות מרחבי העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשורים האחרונים חלה עלייה בשימוש של מדינות דמוקרטיות בעולם המערבי בשיתוף הציבור בתהליכי חקיקה. ניתן להבחין במספר גורמים לכך: (1) התגברות מודעות הציבור לזכויותיו; (2) התגברות הצורך של הציבור בלקיחת חלק פעיל בתהליכי קבלת ההחלטות המשפיעים על חייו; (3) תהליכי הגלובליזציה העולמיים והפיתוחים הטכנולוגיים המאפשרים לאזרחים נגישות גדולה יותר לידע ומידע.[18]
ב-1 באפריל 2012 אושרה יוזמת אזרחי האיחוד האירופי ליצירת מנגנון שנועד להגביר את הדמוקרטיה הישירה באיחוד. מנגנון זה מאפשר לאזרחי האיחוד ליזום חקיקה באמצעות הנציבות האירופית. במסגרת זו, כל אזרח אירופאי רשאי להגיש לנציבות האיחוד יוזמה לאיסוף חתימות לטובת חקיקת חוק בנושא מסוים. בשלב ראשון נדרש היוזם לאסוף חתימות מאזרחי האיחוד החיים ב-7 מדינות שונות ולהגישן, יחד עם היוזמה עצמה, לנציבות האירופית. מאז שנת 2012 ועד למועד כתיבת המסמך הוגשו לנציבות 97 בקשות; 74 מהן נרשמו, וב-5 מהן הוגשו לפחות 1,000000 חתימות.
הליך הפנייה לצורך קידום החקיקה נעשה מול נציבות האיחוד האירופי. תפקיד הפרלמנט האירופי בעניין הוא הנגשת ההליך והקלה על אזרחי האיחוד ליזום חקיקה. במהלך השנים 2018–2019 פעלו הפרלמנט והמועצה האירופית להנגשה משמעותית של היוזמה לציבור הרחב.[8]
ב-1 במרץ 2012 הוכנס לחוקה הפינית תיקון המוכר בשם "משאל עם ויוזמה אזרחית". בתיקון נקבע כי עם הגשת חתימות של 50,000 בעלי זכות הצבעה, יש אפשרות להגיש לפרלמנט יוזמה להצעת חוק חדשה, לתיקון חוק קיים ואף לביטול חוק קיים. נכון לשנת 2018 הועלו בדרך זו יותר מ-1,000 יוזמות, ו-37 מהן השיגו את מספר החתימות הדרוש. ואולם, רק יוזמה אחת הסתיימה בחקיקת חוק חדש.[8]
בשנת 2014 חוקק באסטוניה חוק שבו נקבע כי כל אזרח המבקש ליזום שינוי חקיקה או מדיניות, רשאי להגיש את היוזמה לפרלמנט, ובית הנבחרים מחוייב להתייחס ולאסוף לפחות 100 חתימות[דרושה הבהרה]. על היוזמה לעלות בקנה אחד עם החוקה האסטונית, והאזרח הפונה חייב לכלול נימוק מפורט אודות היוזמה המבוקשת. נשיאות הפרלמנט האסטוני חברה אל האסיפה לשיתוף פעולה באסטוניה (גוף שהוקם על ידי נשיא המדינה ב-2007) להקמת פורטל "יוזמה אזרחית" (Rahvaalgatus). הפורטל מאפשר להגיש לפרלמנט הצעות לשינויי חקיקה ולדיונים, ולכתוב לו הצעות בנושאים שנמצאים על סדר היום הציבורי במדינה. עד למועד כתיבת המסמך נאספו חתימות עבור יותר מ-250 יוזמות, ו-43 מהן הועברו לפרלמנט. רק 2 מההצעות שהועלו בשנים 2014–2018 הפכו בסופו של דבר לחוקים.[8]
"פרלמנט ואזרחים" (Citoyens & Parlement) היא פלטפורמה דיגיטלית הפועלת בצרפת. הפלטפורמה מנוהלת על ידי עמותה אזרחית, ומטרתה ליצור חיבור בין חברי הפרלמנט לבין הציבור. פלטפורמה זו מציעה שתי מסגרות לשיתוף הציבור: (1) התייעצויות - בנושא זה, מתייעצים חברי הפרלמנט עם הציבור לקראת חקיקה שהם מעוניינים לקדם; (2) עצומות - פנייה יזומה של האזרחים לחברי הפרלמנט, שבה האזרחים מבקשים לקדם הצעת חוק בנושא מסוים. במגביל למסגרות הללו, פועלת אותה עמותה מול הציבור הרחב כדי להגדיל את החשיפה לכלים, שבאמצעותם אפשר וניתן להביא לשיתוף ציבורי משמעותי בעבודת הפרלמנט. הדבר נעשה על ידי יצירת רשת שגרירים מטעם העמותה, המעבירים סדנאות לקהל הרחב לצורך העברת מידע על מעורבות הציבור בחקיקה.[8]
בברזיל קיימת יחידה (LABHacker) בבית התחתון של הפרלמנט הברזילאי, שתפקידה לפעול לשיתוף פעולה של הפרלמנט עם הציבור באמצעות כלים מקוונים, שקיפות והשתתפות. הכלי הראשון, ״סדר יום השתתפותי״, מאפשר לאזרחים לתמוך בהצעות החוק הצפויות לעלות לדיון בוועדת העבודה, המִנְהָל והשירות הציבורי - או להתנגד להצעות אלה. הכלי השני, "שימועים (דיונים) אינטראקטיביים״, מאפשר לציבור להשתתף בדיוני הוועדות תוך כדי הצגת שאלות לחברי הוועדה מראש או במהלך הדיון. הכלי השלישי הוא אתר ״Wikilegis״ , הנותן לציבור את האפשרות להשתתף בניסוח הצעות חוק בתחומים רבים כמו מדע, צרכנות, ספורט, תקשורת, סביבה, ביטחון ועוד.[8]
שיתוף הציבור בפרלמנט הבריטי מתקיים במסגרת ועדות לדיון בחקיקה שבבית הנבחרים. לפני פתיחת דיוני ועדה העוסקת בהצעת חוק מסוימת, הוועדה מאפשרת לכל אזרח או גוף לשלוח אליה חומר בעל רלוונטיות לנושא הנדון. דיוני הוועדה פתוחים לציבור הרחב, והאזרחים רשאים להגיש בקשה לבוא ולהעיד בפניה. כדי להקל על הציבור להשתתף בהליך זה, הפרלמנט יזם הקמה של אתר אינטרנט ייעודי ועדכני, המציגאת הוועדות שבהן מתקיימים הליכי חקיקה, ושהציבור מוזמן להעיד בפניהן או להגיש להן חומרים.[8]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]● מערך הדגיטל הלאומי - הפורום המלווה לתוכנית הפעולה ממשל פתוח
● נתי פרלמן, שירי ספקטור-בן ארי, שיתוף הציבור בהליכי תכנון ובניה - רקע תאורטי וסקירה משווה, 4 ינואר 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ארזה צ׳רצ׳מן ואלישבע סדן, השתתפות - מבט שני (בתוך: השתתפות - הדרך שלך להשפיע, עורכות: ארזה צ׳רצ׳מן ואלישבע סדן), אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 287-273
- ^ 1 2 3 חיים יעקובי, יונתן רוקם, המתוכננים, בתוך: (ספר) המתכננים, השיח התכנוני בישראל לאן?, עורכות: טלי חתוכה, טובי פנסטר, מרחבים - אדריכלות ותכנון עירוני, רסלינג, תל אביב, 2013, עמ' 159-151
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 מורן נגיד, שיתוף הציבור בשלטון המקומי, הנסיון המעשי ולקחיו, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, דצמבר 2015 (טבת תשע״ו)
- ^ 1 2 אזי לב-און ונילי שטיינפלד, פייסבוק מקומי: דפוסי פעילות וקשר עם התושב, בתוך: (ספר) דמוקרטיה מקומית בישראל - ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית עורכים: איתי בארי, ערן רזין כרך ב׳, מחקרי פלורסהיימר, האוניברסיטה העברית בירושלים, כסלו תשע״ו (נובמבר 2015), עמ' 103-75
- ^ הילה צבן, למי שייכת השכונה? * על שיתוף תושבים בתכנית האב לשכונת בקעה בירושלים, בתוך: (ספר) דמוקרטיה מקומית בישראל, ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית, עורכים: איתי בארי וערן רזין ב, מחקרי פלורסהיימר, האוניברסיטת העברית, ירושלים, כסלו תשכ״ה (נובמבר 2015), עמ' 53-31
- ^ Serry R.Arnstein, [A Ladder Of Citizen Planning, Serry R.Arnstein, 1969 A Ladder Of Citizen Planning], AIP Journal, יולי 1969 (באנגלית)
- ^ 1 2 European Institute for Public Participation - EIPP, Participedia (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 איתי פידלמן, שיתוף הציבור בעבודת פרלמנטים, באתר הכנסת, 19 באוגוסט 2020
- ^ יחסי הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי התורם להשגת מטרות ציבוריות, באתר משרד ראש הממשלה, הממשלה ה-31, אהוד אולמרט, 24 פברואר 2008
- ^ 1 2 3 4 אהוד בקר, שיתוף ציבור במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, באתר הכנסת, 17 ביוני 2019
- ^ מזכירות הממשלה, הצטרפות לשותפות הבינלאומית לממשל פתוח ומינוי "הפורום הישראלי לממשל פתוח", באתר משרד ראש הממשלה, הממשלה ה-32 בראשות בנימין נתניהו, 1 אפריל 2012
- ^ גדליה אורבך, שיתוף הציבור בשלטון המקומי בישראל לאן? התפתחותם של דגמים ארגוניים לביזור מוניציפלי, בתוך: (ספר) דמוקרטיה מקומית בישראל - ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית עורכים: איתי בארי וערן רזין ב, מחקרי פלורסהיימר, האוניברסיטה העברית ירושלים, כסלו תשע״ו (נובמבר 2015), עמ' 30-11
- ^ הדר לביא, פרקטיקות שיתוף ציבור בערים בישראל; השפעת קובעי המדיניות על ביזור הכח ברשויות המקומיות - המקרים של כפר סבא, תל אביב-יפו וירושלים (עמ' 2), באתר האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי החברה, בית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל, עבודת גמר לתואר מוסמך במדיניות ציבורית וממשל, פברואר 2018
- ^ פרויקט שש״ת, באתר עיריית תל אביב יפו
- ^ אברהם אסבן, המפתח להבנת תקציב המדינה [2/3], באתר הפורום לחברה האזרחית
- ^ מבחינת ייצוג, רוב המשתתפים היו גברים בעלי אדמות, ורק מיעוט של נשים השתתף בפגישות נפרדות מאלו של הגברים; משפחות בעלות קרקעות החלו לבנות באופן בלתי חוקי בכדי לעצור את התוכנית, ושרר חוסר אמון גדול בין התושבים לעמותה, שנתפסה בעיני חלקם כשליחה של רשויות המדינה.
- ^ יערה איסר, השכונות הערביות במזרח־ירושלים, מחקר תשתית והערכה - עיסוואיה, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מחקרי מכון ירושלים למחקרי מדיניות — מספר 464, סדרה, 2016
- ^ חיים כהן, "משתתפים סדרתיים" בתהליכים של שיתוף ציבור: משינוי תכנית לשינוי כללי המשחק, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים, עבודת גמר לתואר מוסמך במדיניות ציבורית, כסליו תשע״ח (דצמבר 2017)