משתמש:מינוזיג/ארגז חול 5

טיל הלוז במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

לוז הוא טיל מונחה מתוצרת רפא"ל, והוא הטיל הראשון אי-פעם שפותח ויוצר בישראל. פיתוחו החל בשנת 1954 תחת הכינוי ג-25, בשנת 1962 הופסק פיתוחו על ידי רפא"ל. פיתוח הטיל הגיע לרמה גבוהה מאוד לזמנו אולם הלוז לא הוכנס לפעילות מבצעית מעולם. התעשיה האוירית המשיכה את פיתוחו עד שנת 1968 תחת השם גבריאל שזכה להצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים והשתתף בקרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה, קרב לטקיה.

מאפיינים

לטיל הלוז פותחו 3 גרסאות;

• טיל אוויר-קרקע - איתו החלו הניסויים הראשונים בהיעדר הצורך במאיץ (שפותח מאוחר יותר) בשל מהירות המטוס. הניסויים בוצעו באמצעות מטוס ה-DC-3 דקוטה.
• טיל קרקע-קרקע - פלטפורמת השיגור הייתה קומנדקר\נ"נ שנשא צמד טילים.
• טיל נגד ספינות - בגרסת הים-ים פלטפורמת השיגור הייתה ממשחתות חיל הים, ובגרסת החוף-ים פלטפורמת השיגור הייתה קומנדקר\נ"נ שנשא צמד טילים.

אורכו של הטיל היה כ-3 מטר והיו לו 4 כנפיים בזנבו ו-4 כנפיים נוספות באמצעו, גדולות יותר, ששימשו להיגוי בציר אופקי ואנכי. טווח הטיל היה כ-28 ק"מ אולם מגבלות קו-הראייה של הכוון-נתב קיצרו למעשה את הטווח היעיל לכ-10 ק"מ. הראש הקרבי של הטיל שקל 180 ק"ג חומר נפץ.

הטיל היה מנוהג אלחוט באמצעות ג'ויסטיק על ידי כוון-נתב שנהג את הטיל בשיטה הנקראת שליטה ידנית בקו ראיה והיה חייב להיות בקשר עין רציף באמצעים אופטיים עם הטיל והמטרה. באחורי הטיל היו נותבים שסייעו לכוון-נתב לראות את הטיל ומסלולו ממרחק (בדומה לעקרון הקליע נותב). הכוון-נתב היה חייב להיות מוכשר ומיומן ביותר ומידת הצלחת פגיעת הטיל הייתה תלויה רבות בכישוריו. בגרסתו הראשונית היה הטיל מונע באמצעות דלק נוזלי ובהמשך הוסב לדלק מוצק. לטיל היה מחובר מאיץ שהגביר את מהירותו של הטיל ולאחר מכן הטיל היה דואה לכיוון המטרה בניהוג הכוון-נתב.

לטיל הלוז היו מאפייני טיל שיוט שידע לטוס עד כמטר מפני הים (סוג טילים זה מכונה לוחך ים) ולפגוע נמוך ככל האפשר באניית הקרב כדי לגרום למים לחדור אליה ולהטביעה.

הצורך בטיל מונחה

קבלת פנים במטכ"ל למטביעי "האמיר פארוק". ראשון מימין-הרמטכ"ל יעקב דורי, באמצע-דוד בן-גוריון, שישי מימין-יוחאי בן נון.

לאחר מלחמת העצמאות חיל הים היה בנחיתות מול יריביו הימיים, ובישראל חיפשו פתרונות יצירתיים. חיל הים פנה תחילה לאיטליה ורכש סירות נפץ. על סירת הנפץ היה חצי טון חומר נפץ. השימוש בסירות אלו היה כאשר אנשי הקומנדו הימי בפיקודו של יוחאי בן-נון היו נוהגים את הסירה השועטת במהירות מרבית לעבר אוניית האויב וכ-200 עד 100 מטר מהמטרה, תלוי בעוז רוחו של הלוחם, ונוטשים אותה באמצעות כסא מפלט אל המים לפני שסירת הנפץ מתנגשת באוניית המטרה ומתפוצצת עמה בעוצמה רבה. שיטת הפעולה הזו דרשה אומץ רב מהלוחם שהיה צריך לנטוש קרוב ככל האפשר למטרה כדי למנוע מהסירה להחטיא את מטרתה, ובזמן שהאונייה משיבה בירי כבד לעברו. כך טובעה אונייה שנחשבה לאוניית הדגל של מצרים, האמיר פארוק, ב-22 באוקטובר 1948. מפקד הקומנדו, בן-נון ישב בעצמו בסירת נפץ שכזו שפגעה בשולת המוקשים שאבטחה את האמיר פארוק באותו היום. בן-נון כמעט וקיפח את חייו בפעולה בשל כשל טכני בכסא המפלט שלא פעל בזמן, וגם כשלבסוף פעל נתפסה רגלו בחבל הסירה ובן-נון נגרר על המים אחרי סירת הנפץ, ובמזל רב החבל ניתק מהסירה כ-50 מטר לפני פיצוץ שולת המוקשים. על פעולה זו קיבל יוחאי בן-נון את עיטור הגבורה מראש הממשלה דוד בן-גוריון.

לקחי האירוע הביאו את יוחאי בן-נון לפנות לחיל המדע (חמ"ד) בבקשה לפיתוח שיאפשר את ביצוע המשימה מבלי לסכן במידה כה רבה את חיי הלוחמים. אנשי חמ"ד בראשות יונתן מס יחד עם עוזי שרון עסקו בפיתוח סירת נפץ עם ביות מכ"מ, פיתוח שכונה אז ג-11 וגם ג-12, אך הניסויים נתקלו בבעיות רבות והראו כי הפיתוח לא מעשי בתנאי הים הפתוח. מגבלות האלקטרוניקה הבסיסית של שנות ה-50 הקשו מאוד על מציאת פתרון. קשיים אלו הביאו להולדת הרעיון של "להרים" את מטען הנפץ מעל המים, וליצור למעשה טיל מונהג, תחום שהיה אז בחיתוליו. כך החל פיתוח טיל הג-25 שהיה הצעד הראשון של ישראל בשורה ארוכה של פיתוחים בעידן הטילים.

שלבי פיתוח וניסויים

מפתחי הטיל

טיל הלוז פותח על ידי האגף למחקר ותיכוּן (אמ"ת) שלימים יקרא רפא"ל. גלגולה הקודם של אמ"ת היה חיל המדע (חמ"ד).

מפתחם של טיל הלוז באמ"ת היו מנהל הפיתוח ד"ר משה (מויה) אפשטיין שלימים יהיה המתכנן הטילים הראשי ברפא"ל, ובין היתר מתכנן טילי הגיל והתמוז, ד"ר יונתן מס יוזם רעיון תוכנית הלוויין הישראלי הראשון וטיל נגד טילים שהוביל לפיתוח החץ ושימש כראש תחום פיקוד וניהוג וככוון-נתב הראשון בטיל הלוז, וירון אנזלם. השלושה קיבלו בשנת 1960 את פרס ביטחון ישראל על פיתוח טיל הלוז. גם עוזי שרון לקח חלק בפיתוח אותו כינה בשם כריש.

חשאיות הפיתוח

אפקט הצילום יצר הטעיה מתוחכמת כאילו השביט 2 מתנשא לגובה 10 מטר, צינור הטיל נלקח מפיתוח הלוז. ברקע בן-גוריון

אמ"ת עסקה בפיתוח הטיל הנהוג מאז שנת 1954 תחת מעטה כבד של חשאיות ובסיווג סודיות הגבוה ביותר שהקשה במידה רבה על התנהלות הניסויים. הניסויים עצמם התנהלו במכתש הגדול בנגב והצריכו את פירוקו של הטיל ואכסונו בארגזי עץ והרכבתם מחדש בשטח, והניסויים בגרסה הימית הצריכו התקנות על המשחתות במקום מוסתר בנמל ופינוי כל כלי ימי על פני שטח של 40 ק"מ בים בזמן הניסוי כשספינות חיל הים (שבעצמם לא ידעו על מהות הניסוי) אבטחו את השטח לבל יתגלה פיתוח הטיל. לניסויים הומצא שם הכיסוי רקס"ר, ראשי תיבות של רקטות סנוור (האויב), כדי לתרץ את הפקודה לצוות הספינה לרדת לבטן האונייה האטום שם לא יכלו לצפות בניסוי שמתרחש על הסיפון. לאחר הניסוי היו אוספים את שברי הטילים והאלקטרוניקה לבל יתגלה הפיתוח.

טיל הלוז שימש ככיסוי לטיל-דמה של השביט 2 שהיה מסווג מאוד. ברקע נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, מסתייע במדענים נאציים שמצאו מקלט בארצו בשנות ה-50 לבניית טיל בליסטי ארוך טווח. המוסד יידע את דוד בן-גוריון שהורה לרפא"ל לפתח טיל שיגנוב את ההצגה למצריים ויתפרסם קודם. רפאל הלבישה על צינור טיל הלוז צינור נוסף של טיל אחר שהיה בפיתוח עם קונוס בחיבור שגרם לו להראות דו שלבי. צלם של רפא"ל צילם את הטיל טרם שיגורו כשברקע בן-גוריון ואחרים בזווית שהעצימה את האפקט לגודל של מעל 10 מטר כשבפועל היה רק כ-3.7 מטר. טיל הדמה שוגר ביולי 1961 כאשר השלב השני של הטיל לא עבד והתפוצץ באוויר (עובדה שהוסתרה כמובן במשך עשרות שנים), ישראל פרסמה צילום של השלב הראשון לשיגורו והצהרות כוזבות על הצלחתו שגרמו לתגובות רבות בעולם על יכולתה של ישראל. יש הטוענים כי הטעייה זו נעשתה לצורך בחירות שהתקיימו בישראל בסמוך למועד השיגור.

המשחתת אח"י אילת בעת שירותה בחיל הים הישראלי.

הניסויים

כינויו של הטיל היה ג-25 וייעודו הכללי היה לחיל הים כטיל ים-ים, ולחיל האוויר כטיל גלישה המשוגר ומונחה ממטוס ‏DC-3 דקוטה שנועד לספק מענה לדרישות החיל לטיל אוויר-קרקע. הניסויים הראשונים היו בגרסת אוויר-קרקע בהם לא היה צורך במאיץ שפותח מאוחר יותר. בניסוי ירי הראשון בנגב בשנת 1958 צפה מפקד חיל האוויר עזר ויצמן שהיה כה פסימי בדבר פיתוח הטיל שאמר אז "אני כל כך בטוח שזה לא יפגע, שאני מוכן לעמוד במרכז המטרה". מפתחי הטיל הניאו את ויצמן מלעשות כך והטיל פגע במטרתו שהוצבה במרחק של כ-8 ק"מ. נציגי חיל הים שצפו בניסוי החליטו לאמץ את הטיל שכינויו שונה לראשונה מ ג-25 ללוז. שנה לאחר מכן הותקנה מערכת טילי הלוז על המשחתת אח"י אילת לצורך ניסוי שבוצע ב-18 למאי 1959, במהלך הניסוי טיל הלוז ים-ים פגע במטרתו. סדרת ניסויים שבוצעו מהמשחתת אח"י יפו כונו "כיסא מלכות" מסוף שנת 1961 ועד תחילת 1962. מפתחי הטיל התמודדו עם בעיות רבות במהלך הפיתוח. אחת מהם היא טלטלת האונייה בה יושב הכוון-נתב שהפריעה לו לנהוג בטיל באמצעות המשקפת. הטיל נורה לגובה התורן, כ-20 מטר, וכמה קילומטרים טרם הפגיעה במטרה הכוון-נתב אמור להוריד את הטיל לגובה של מטר עד שני מטר לצורך פגיעה באזור נמוך באונייה, קרוב ככל האפשר לקו המים באופן כזה שיגרום לטביעתה ולא יותיר אותה במצב קרבי. מעבר לעובדה שנבחרו כוונים-נתבים מעולים מערכת הייצוב האופטית שודרגה. בעיה נוספת עימה התמודדו בניסויים הייתה קשורה גם היא לניהוג. בהתחשב בצורך לנהוג בטיל כה קרוב לפני הים וממרחק של כ-8 עד 10 ק"מ רפא"ל החליטה לפצל את הניהוג האופקי והאנכי, והכניסו בראש הטיל מד גובה (אלטימטר) שניהג אוטומטית את ציר הגובה והותיר את הצידוד בלבד לכוון-נתב. באוקטובר 1962 בוצע הניסוי כאשר הכוון-נתב הנוהג בטיל ישב במסוק שהמריא מירכתי אח"י יפו, כך ניתן לקרב את הכוון-נתב למטרה ולשפר את זווית הראיה והשליטה של הכוון-נתב. ב-1963 ביצעה רפא"ל את אחד הניסויים האחרונים בטיל הלוז מן היבשה אל מטרה ימית בנוכחות הרמטכ"ל צבי צור, מנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור יחד עם מפתחי הטיל ובכירים אחרים.

סוללה 422

בשלב מסוים הוחלט לעביר את הטיל לחיל התותחנים שהקים לצורך כך את היחידה הראשונה בתולדותיו לטילי קרקע-קרקע בדצמבר 1962 בשם סוללה 422. לפי גרסה אחת הטיל אמור היה להיות מוצב בהרי הגליל ולפגוע במידת הצורך במוצבי הסורים ברמת הגולן. יחידת סוללה 422 התנהלה תחת סיווג סודיות גבוה מאוד. היחידה מוקמה בהנגר מטוסים לשעבר ששימש את שדה התעופה ברמלה. היחידה נדרשה לחפש בעצמה שדה ניסויים במקומות מבודדים ולאחריהם היו אוספים את שברי הטילים. למעשה היחידה סייעה בניסויים וככל הנראה היחידה המשיכה לסייע בניסויי טיל הגבריאל. בשלב מסוים הועברה יחידת סוללה 422 בשלמותה לחיל הים. הסיבה לפי גרסה מסוימת היא שהרעיון לשימוש קרקעי נזנח בשל הטווח המינימלי הגדול מידי של הטיל שהיה 6 ק"מ וטווח מקסימלי גדול מהנדרש לכוחות הקרקעיים (28 ק"מ), הוחלט שסוללות תותחים מודרניות יהיו עדיפות משיקולי עלות-תועלת.

קצו של הלוז ותחילתו של הגבריאל

ניסויים נוספים בוצעו בגרסת טיל חוף-ים כאשר רכב המשגר היה בגובה פני הים, והמפעיל או הנוהג בטיל ישב על רכס כורכר מוגבה מעל לשיפור טווח הראייה, הבעיה המרכזית שהתגלתה במהלך הניסויים באוויר הימי הייתה אובך (ככל הנראה משיוט נמוך על פני המים) שובל העשן השחור מהנותבים ומעשן מנוע הטיל שמנעו מהנוהג בטיל להבחין בנתיבו באמצעים אופטיים. בניסויים באוויר הנגב התופעה הייתה סבירה ואילו באוויר הים נוצר אובך ושובל עשן. שבתאי לוי, קצין מחיל הים שלקח חלק ברוב ניסויי הלוז תיאר את את הבעיה הזו כנקודת משבר שגרמה לרפא"ל לחשוב על יציאה מהפרויקט. בנוסף, הטיל שנוהג בקו ראייה היה מבצעי רק בשעות האור, ולא נמצא פתרון לשעות החשכה. משחתות הסקורי המצריות היו מסוגלות לירות ירי תותחים למרחק של כ-16 עד 18 ק"מ ואילו טיל הלוז מוגבל לטווח הראייה שהיה עד כ-10 ק"מ במגבלות הניהוג שהוזכרו. ברקע, הגיעו לישראל ידיעות על ניסוי מצרי ב-1962 בטיל קרקע-קרקע שפותח בסיוע מדענים גרמניים, ובתגובה הוטל על רפא"ל לפתח טיל דומה. פיתוח שהסיט את משאביו לכיוון הזה.

טיל גבריאל משוגר מספינה מדגם סער 4, 1975.

בשלב הזה התערב אורי אבן-טוב מהתעשייה האווירית (לשעבר עבד ברפא"ל) ושכנע את חיל הים כי הוא והתעשייה האווירית מסוגלים לקחת את הטיל במצבו הנוכחי ולהפוך את ניהוג הראייה של הטיל לניהוג מכ"מ. טיל שכזה לא יהיה תלוי יותר במגבלות כישוריו של הכוון-נתב ולא בטווח ראייתו, הנותבים יהיו מיותרים בטיל ולמעשה הטיל ינהג את עצמו כמעט באופן אוטומטי ביום ובלילה. רפא"ל הסכימה להעביר את הפיתוח לתעשייה האווירית, החלטה שלטענת שבתאי לוי רפא"ל תצטער עליה גם משום שטיל הגבריאל הניב רווחים גדולים ומוניטין רב לתע"א וגם משום שרפא"ל מסרה למעשה פיתוח בשלבים מתקדמים מאוד אחרי המון ניסויים והתגברות על מכשולים, טיל שפותח אווירודינמית שנשא כמות גדולה של חנ"מ לטווח גדול יחסית ושניהוג הגובה נעשה בו אוטומטית ולמרות חסרונותיו- פיתוח רפא"ל היה לפורץ דרך. על אף הישגיו הטכנולוגים טיל הלוז מעולם לא הוכנס לפעילות מבצעית.

עם קבלת הפיתוח אליה שינתה התעשייה האווירית את שמו של הטיל ל'גבריאל ופיתחה ראש ביות מכ"ם פעיל למחצה ושילבה את פעולתו למד הגובה (אלטימטר). ב-1966 אורי אבן-טוב קיבל את פרס ביטחון ישראל על פיתוח הגבריאל שהפך למבצעי ב-1968 ומאז עבר שיפורים והשבחות. טיל הגבריאל הוכיח עצמו כמוצלח ביותר וטיבע למעלה מ-15 כלי שייט במהלך מלחמת יום הכיפורים ואף והשתתף בקרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה, קרב לטקיה.

קישורים חיצוניים

• סיפור פיתוח טיל הלוז מאת תא"ל שבתאי לוי
• תמונות רבות של ניסויי טיל הלוז מאתר פרש צבא וביטחון.
• ניסוי טיל ג-25-ארכיון צה"ל ומעהב"ט, סרטון באתר יוטיוב