גבריאל (טיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גבריאל
Gabrielout.jpg
טיל גבריאל משוגר מספינה מדגם סער 4, 1975.
מידע בסיסי
ייעוד טיל נגד ספינות עריכת הנתון בוויקינתונים
ארץ ייצור ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן התעשייה האווירית לישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מלחמות ומבצעים מלחמת יום הכיפורים עריכת הנתון בוויקינתונים
כניסה לשירות 1962 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גבריאל הוא טיל ים-ים מתוצרת התעשייה האווירית. הטיל פותח בשנות השישים על בסיס טיל קרקע-קרקע בשם לוז. במלחמת יום הכיפורים נעשה בגבריאל שימוש קרבי לראשונה ובהצלחה רבה בקרב לטקיה, בקרב טרטוס ובקרב דמיאט. כ-50 טילי גבריאל נורו במלחמה זו, קרוב למחציתם פגעו במטרה.

היסטוריית פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 של המאה ה-20 ספינות חיל הים היו מטרות פגיעות לטילי ים-ים מצריים, והוחלט בתע"א להיכנס לפיתוח שאפתני של טיל הים-ים הראשון בישראל.

טיל הלוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוז (טיל)

מאז שנת 1954 עסק חמ"ד (שהפך לימים לרפא"ל) בפיתוח טיל מונחה נהוג כבל. טיל זה פותח במקור עבור חיל האוויר לשיגור ממטוס דקוטה, אך אומץ לבסוף על ידי חיל התותחנים לשימוש יבשתי.

הטיל סבל מטווח מינימלי בן שישה ק"מ שהיה גדול מדי לכוחות היבשה, ומאי עדיפות על פני סוללות תותחים רגילות. נציגי חיל הים שהשתתפו בניסויים בשנת 1958 החליטו לאמץ אותו כטיל ים-ים בכינוי "לוז" וב-18 במאי 1959 נערך ניסוי שיגור מוצלח מאח"י אילת.

בשנת 1962 נעשו ניסויים בדגמים משופרים מעל סיפון אח"י יפו. בשנת 1963 נערך ניסוי נוסף של לוז מן היבשה לעבר מטרה ימית בנוכחות הרמטכ"ל צבי צור ומוניה מרדור. על כך קיבלו מדעני רפא"ל את פרס ביטחון ישראל. ההתקדמות המצרית בתחום טילי הקרקע-קרקע הביאה להעתקת משאבי הפיתוח לתחום זה. מאחר שהטיל סבל מבעיות הנחיה הועבר הפיתוח על ידי חיל הים לתעשייה האווירית, שקיבלה מוצר שתכנונו לא הושלם לחלוטין.

פיתוח הגבריאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי גבריאל מוכנים לשיגור נסיוני מחוף הים, במהלך ניסויי הפיתוח.

ראשוני צוות הפיתוח בתעשייה האווירית היו יורם שפירא ויעקב בקר. אליהם הצטרף המהנדס אורי אבן טוב שפרש מרפא"ל ועבר לתעשייה האווירית בעידודו של אל שווימר, כדי להוביל את פרויקט הגבריאל.

התעשייה האווירית שיפרה את מנגנון הנחיית הטיל שפוצל להיגוי גובה מבוסס מד גובה (אלטימטר) ומכ"ם נעילה והיגוי. מכ"ם הנעילה וההיגוי, שקולט את ההד החוזר ממערכת בקרת האש של הספינה המשגרת, מעביר הנחייה לטיל (שיטה המכונה "הנחיה חצי-אקטיבית"). שיטה זו אפשרה הטבעת ספינות אויב קרובות מאוד לחוף, פגיעה במטרות חוף וכן התגברות על לוחמה אלקטרונית, במחיר אי יכולת שיגור הטיל מעבר ל"אופק" מכ"ם המשגר. השיטה לפיתוח שתי מערכות הייתה פרי מחשבתו של מוביל הפיתוח אבן טוב.

מאפיין נוסף של ה"גבריאל" הוא מעופו הנמוך מעל פני הים, מה שהקשה על יירוטו בתותחי נ"מ.

הפיתוח הושלם ב-7 באפריל 1969 עת הוטבעה המשחתת אח"י חיפה (ק-38) שהוצאה משירות והוטבעה באמצעות טיל, שנורה ממערכת הטילים הראשונה שהותקנה על ספינת הטילים שקיבלה גם את שמה, אח"י חיפה (ס-322).

גבריאל סימן פריצת דרך ביכולות המבצעיות של חיל הים להשמדת ספינות אויב ממרחק של עשרות קילומטרים ובגובה טיסה של מטרים ספורים מעל פני הים, המקשה על גילוי הטיל. בנוסף היווה פריצת דרך טכנולוגית לתעשייה האווירית כולה, והביא לזכייתה בפרס ביטחון ישראל ולעסקאות נוספות ברחבי העולם.

במלחמת יום הכיפורים טיבעו טילי הגבריאל 13 ספינות אויב. טיל הגבריאל שימש כנשק התקיפה העיקרי של חיל הים במשך שלושה עשורים.

גרסאות מתקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסת ים-קרקע של הטיל כונתה "הילטון" ושימשה במלחמת לבנון הראשונה.

פיתוח של גרסה משופרת, "גבריאל 2" החל בשנת 1972, והיא נכנסה לשירות מבצעי ב-1978.

גרסה מתקדמת בשם "גבריאל 3" הוצגה בשנת 1978 ונכנסה לשירות מבצעי ב-1982,[1] לצד גרסת אוויר-ים בשם "גבריאל 3‏ A/S".[2]

בתחילת שנות ה-90 פותחה הגרסה "גבריאל 4".

על פי פרסומים לא רשמיים פותחה במאה ה-21 גרסה מתקדמת של הטיל, בשם "גבריאל 5"[3] (בפרסומי התעשייה האווירית הוא קרוי Advanced Naval Attack Missile[4]). ביולי 2018 נחתם חוזה בין התעשייה האווירית לפינלנד למכירת מערכות הטיל באומדן שווי של 162 מיליון יורו. במסגרת החוזה יסופקו משגרים, טילים, סימולטור, ציוד בדיקה וחלקי חילוף. הטילים הראשונים יימסרו לפינים ב-2019 והאספקה תימשך עד שנת 2025.[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גבריאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]