משתמש:Edenashkenazi/טיוטה
 | |
| לידה |
13 בינואר 1892 אספהאן, איראן |
|---|---|
| פטירה |
8 בנובמבר 1997 (בגיל 105) ז'נבה, שוויץ |
מחמד עלי ג'מאלזאדה (בפרסית: محمد علی جمالزاده; 13 בינואר 1892 – 8 בנובמבר 1997) היה אחד הסופרים האיראנים החשובים של המאה העשרים.[1] ידוע כאבי ז'אנר הסיפור הקצר בפרסית. יצירותיו ביטאו את השקפת עולמו והביקורת החברתית-פוליטית שלו. ג'מאלזאדה ראה חשיבות בשמירה על השפה הפרסית ובכתיבתו השתמש בשפה פשוטה, מובנת ונגישה לכול.[2]
ג'מאלזאדה היה מועמד שלוש פעמים לפרס נובל לספרות בשנים 1965, 1967 ו-1969.[3]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייו באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'מאלזאדה נולד ב-1892 באספהאן שבאיראן, הבכור מבין חמישה ילדים. אביו, סייד ג'מאל א-דין ואעז אספהאני, היה איש דת רדיקלי בולט של תנועת המהפכה החוקתית (1911-1905), ואמו, מרים ח'אנום, בתו של אחד האנשים המכובדים באספהאן. ג'מאלזאדה למד באספהאן בבתי ספר מסורתיים כולל בית ספר להכשרת אנשי דת. בשנת 1902 עבר ג'מאלזאדה עם משפחתו לטהראן, שם למד שם בבתי ספר מודרניים ובבית הספר הגבוה דאר אל-פנון. כבן הבכור, הצטרף לאביו בפגישותיו ודרשותיו בעד החוקה והכיר רבים ממנהיגי התנועה החוקתית. ג'מאלזאדה נחשף לרעיונות של חופש, צדק ושלטון החוק, ולעיתונים ולכותבים כמו עלי אכבר דהח'דא. לאחר עליית מחמד עלי שאה קאג'אר לשלטון, תומכי המהפכה החוקתית נרדפו ואביו של ג'מאלזאדה, שניסה לברוח לעיראק, נתפס והוצא להורג בשנת 1908. ג'מאלזאדה, שהיה בן 16, נשלח ללימודים בביירות.[4] מאז שעזב לביירות, ג'מאלזאדה כמעט ולא שב לאיראן.
חייו מחוץ לאיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בביירות למד ג'מאלזאדה בבית ספר מיסיונרי צרפתי ושם החל לכתוב שירה ומאמרים בעיתון בית הספר. ב-1910, אחרי ששהה זמן קצר בקהיר, נסע לפריז ולאחר מכן ללוזאן שבשוויץ, שם למד משפטים. ב-1911, עבר לדיז'ון שבצרפת, שם סיים את לימודי המשפטים שלו ב-1914.[4]
בשנת 1915 חזר ג'מאלזאדה לתקופה קצרה לאיראן ונלחם נגד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. באותה שנה חזר לאירופה והשתקע בברלין. בברלין הוא הצטרף לקבוצה של איראנים לאומנים שהתנגדו להתערבות מדינות זרות באיראן ("ועידת האיראנים הלאומיים").[1]
בברלין התחיל לכתוב לכתב העת הפרסי כאוה עד סגירתו ב-1921. בכתב עת זה פרסם את הסיפור הקצר המודרני הראשון "פרסית היא סוכר", בשפה פשוטה ודיבורית, שיחד עם חמישה סיפורים נוספים פורסמו באוסף "יכי בוד יכי נבוד" (היה היה) ב-1921. לאחר סגירת כתב העת, התחיל ג'מאלזאדה לעבוד בשגרירות איראן בברלין עד שנת 1931, בתחילה כמתרגם ולאחר מכן כמנהל לענייני סטודנטים. הוא המשיך לכתוב מאמרים אקדמיים ושיתף פעולה עם כתב עת של סטודנטים איראנים.[4]
ג'מאלזאדה הקדיש כמעט את כל המחצית השנייה של חייו לפעילויות אקדמיות, תרבותיות ועיתונאיות.[5] בין השנים 1956-1931 עבד בארגון העבודה הבינלאומי בז'נבה ולימד פרסית באוניברסיטת ז'נבה.[1]
ב-1914 הוא נישא לג'וזפין, אישה שוויצרית שלמדה איתו בדיז'ון, ולאחר פטירתה נישא שוב ב-1931 למרגרט אגרט הגרמנייה.[4]
ג'מאלזאדה המשיך לכתוב עד סוף שנות השבעים. בעשרים השנים האחרונות לחייו תרם את כתביו לספריית אוניברסיטת טהראן ולארכיונים, ואף תרם חלק מהתמלוגים על ספריו למלגות, מוסדות חינוך וצדקה בעיר הולדתו, אספהאן. ג'מאלזאדה התגורר בז'נבה, שוויץ, עד מותו ב-8 בנובמבר 1997, בגיל 105.[4]
יצירותיו כביטוי להשקפת עולמו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנושאים ביצירותיו של ג'מאלזאדה ביטאו את השקפות עולמו לגבי החברה האיראנית וברבות מיצירותיו ביקר באופן סאטירי פגמים חברתיים ופוליטיים באיראן. בנוסף, הביע את החשיבות שהוא רואה בספרות נגישה לכולם ובשמירה על הזהות הפרסית על ידי שמירה על השפה הפרסית.[2] נושאים נוספים שעלו ביצירותיו הם ביקורת על עריצות, שחיתות וקנאות דתית, תמיכתו בחינוך והשכלה מודרניים והחשיבות שראה בשילוב בין העולם המערבי המודרני, בו חי תקופה ארוכה, לתרבות הפרסית – לא בדרך של חיקוי המערב, אלא על ידי התאמה למסורת ולתנאים של איראן.[4]
דוגמאות ליצירות בהן באים לידי ביטוי נושאים אלה:
באוסף הסיפורים הראשון שלו "היה היה" ג'מאלזאדה מבקר את החברה האיראנית. ההקדמה לאוסף מבטאת את השקפת עולמו לגבי חשיבות הספרות וכתיבה בשפה מדוברת ופשוטה שתאפשר לכל אדם להעריך ספרות ולהנות ממנה. ג'מאלזאדה מקשר בין המצב הפוליטי באיראן למצב של הספרות בה ויוצא נגד המשטרים הפוליטיים העריצים באיראן והחינוך והתרבות באיראן שגרמו לכך שהספרות תהיה מכוונת רק למיעוט באוכלוסייה, ולא אפשרו לה להתפתח באופן כזה שההמונים יוכלו לצרוך אותה. העריצות הפוליטית מביאה לכך שאין "דמוקרטיה ספרותית".[6]
הסיפור "פרסית היא (מתוקה כמו) סוכר" מראה את אהבתו לשפה הפרסית. ג'מאלזאדה משתמש בסיפור בפתגמים רבים בהתאם למעמד החברתי של הדמויות. על פי תפיסתו, יש להתאמץ לשמור על השפה הפרסית כולל הפתגמים והביטויים שלה, מאחר ואם לא יישמרו השפה תהפוך לדלה. הספרות היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.[7] בסיפור הוא מבקר את אנשי הדת והמתמערבים כאנשים מנותקים. הוא עושה זאת דרך אופן הדיבור שלהם. אנשי הדת מדברים בפרסית מלאה במילים בערבית, והמתמערבים מערבים בשפה מילים צרפתיות שאדם איראני פשוט לא יכול להבין. בסיפור גם באה לידי ביטוי תפיסתו שלמרות שיש לשלב בין העולם המערבי לתרבות הפרסית, אסור לוותר עליה. יש לשמר את המסורת האיראנית ולא לוותר עליה לטובת זהות מודרנית.[8]
הביקורת על אנשי דת ומוסדות דת שבאה לידי ביטוי בעבודתו של ג'מאלזאדה לא הייתה כתוצאה משנאת הממסד הדתי - שגם התחנך בו בנוסף לחינוך מודרני. ג'מאלזאדה הכיר בכך שחלק מהתומכים במהפכה החוקתית היו אנשי דת ליברלים, בדומה לאביו. הביקורת שלו הייתה כלפי השמרנות והשחיתות בקרב אנשי הדת.[4]
ביקורת על ג'מאלזאדה ועל יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות תרומתו הרבה של ג'מאלזאדה לספרות הפרסית, הופנתה כלפיו ביקורת שנגעה הן לסגנון ולאופי הכתיבה שלו והן לגבי הנושאים בהם עסק. עבודותיו עוררו ביקורת בגלל סגנונן החדשני והשימוש בפרסית מדוברת, וכן בשל הביקורת החריפה שלו על החברה האיראנית שעורר את הכעס של איראנים שמרנים.[1] חלק מהמבקרים של ג'מאלזאדה טענו שהגזים בביקורת החברתית-פוליטית שלו. למשל, לא אפשר לדמויות הטובות בסיפורים שלו להנות מהצלחה וחופש והן תמיד דוכאו.[2]
ביקורת נוספת נגעה לכך שתרומתו המשמעותית הייתה בכתיבת "יכי בוד יכי נבוד" ולאחר מכן הכתיבה שלו לא התפתחה והוא לא חידש, אלא חזר על עצמו מבחינת נושאים וסגנון. בנוסף, לטענת אחמד כרימי-חכאכ, אדם שנמצא למעלה ממחצית מאה רחוק ממולדתו, לא יכול לכתוב לקוראיו על חשיבות השמירה על מסורת ומנהגים לאומיים.[9] ג'מאלזאדה כתב על מציאות חברתית ופוליטית באיראן, כאשר הוא מנותק ממנה ומהמציאות בה ולכן אינו יכול להבין את החוויות של האיראנים. הוא הואשם גם בשיתוף פעולה עם סופרים שתמכו בשלטון הפהלוי.[4]
רשימה חלקית של יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
1921 - היה היה ( یکی بود یکی نبود)
אוסף שכלל כלל שישה סיפורים:
- פרסית היא (מתוקה כמו) סוכר ( فارسی شکر است)
- עם חברים כאלה (دوستی خاله خرسه)
- התלונה של מולא קורבאן-עלי (درد دل ملا قربانعلی)
- הלך זרזיר אצל עורב (بیله دیگ بیله چغندر)
- הפוליטיקאי (رجل سیاسی)
- וילאן אלדולה (ویلان الدوله)
1942 - בית המשוגעים (دارالمجانین)
1942 - סיפורו של דוד חוסיין עלי (عمو حسینعلی)
1946 - הממונה על הדיוואן (قلتشن دیوان)
1947 - מישור תחיית המתים (صحرای محشر)
1948 - מחלוקת הניקוז (راهآبنامه)
1956 - גזור מאותו בד (سر و ته یه کرباس)
1956 - מר ומתוק (تلخ و شیرین)
1959 - ישן וחדש (کهنه و نو)
1960 - חופש וכבוד האדם (آزادی و حیثیت انسانی)
1961 - בארץ רחוקה רחוקה (غیر از خدا هیچکس نبود)
1962 - אדמה ואדם (خاک و آدم)
1963 - אדמה, בעל אדמה, איכר (زمین، ارباب، دهقان)
1964 - מכאן ומשם (آسمان و ریسمان)
1974 - סיפורים קצרים לילדים מזוקנים (قصههای کوتاه برای بچههای ریشدار)
1978 - סוף הסיפור (قصهٔ ما به سر رسید)
בנוסף ליצירות הרבות שכתב, ג'מאלזאדה גם תרגם יצירות מאנגלית, גרמנית וצרפתית לפרסית.[1]
חלק מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
1955 – "תולדות האנושות" (הנדריק וילם ואן לון). בפרסית - استان بشر
1956 – "דון קרלוס" (פרידריך שילר). בפרסית - دون کارلوس
1957 – "הקמצן" (מולייר). בפרסית – خسیس
1961 – "אויב העם" (הנריק איבסן). בפרסית - دشمن ملت
1961 – "בית הקפה בסוראט" (ברנרדין דה סן פייר). בפרסית - قهوهخانه سورات یا جنگ هفتاد و دو ملت
1955, מהדורה שנייה ב-1969 – "וילהלם טל" (פרידריך שילר). בפרסית - ویلهلم تل
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Muhammad ʿAli Jamalzadah | Iranian Novelist, Poet & Playwright | Britannica, www.britannica.com, 2024-03-15 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Ali Mohammad Fallahi and Seyyed Morteza Taheri, Jamalzadeh and His Sweet Persian in Dickensian Style, Annals of Language and Learning: Proceedings of the 2009 International Online Language Conference (IOLC 2009), Universal-Publishers, 2010, עמ' 98
- ^ Mohammad-Ali Jamalzadeh Esfahani, The Nobel Prize
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Jamalzadeh, Mohammad-Ali, Encyclopaedia Iranica, 2008
- ^ Jirí Becka, A Contribution to a Better Understanding of M.'A. Jamalzade, Archív Orientální Vol. 68 no.1, 2000, עמ' 11
- ^ Yaakov Mashiah, Once Upon a Time: A Study of Yekī Būd, Yekī Nabūd, the First Collection of Short Stories by Sayyid Muḥammad ʿAlī Jamāl-Zādeh, Acta Orientalia 33, 1971, עמ' 111-112
- ^ Zohre Mallaki, Raziye Rostami, Fatemeh Noffeli, Proverbs: As the Manifestation of the Folksy Literature and Their Harmony with the Characters of Jamalzade's Stories, Review of European Studies 9, 2017, עמ' 1
- ^ Nasrin Rahimieh, Persian Incursions: The Transnational Dynamics of Persian Literature, 2011, עמ' 303
- ^ Ahmad Karimi-Hakkak, Review of Isfahan Is Half the World: Memories of a Persian Boyhood, Iranian Studies 18, 1985, עמ' 423–424