נאו-חסידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נאו-חסידות היא אהדה מודרנית אל החסידות ומורשתה, אם בכתיבה ואם בדרכים אחרות.

ראשוני סופרי תנועת ההשכלה היהודית הסתייגו מן החסידות, כמו גם אנשי חכמת ישראל במערב אירופה. אצל היינריך גרץ מכונה החסידות 'הזייה', והוא מעמת בין הופעתה החשוכה, לדעתו, לבין הופעת אור ההשכלה בישראל, על ידי משה מנדלסון. גם בספרות ההשכלה בגליציה עמדה החסידות במוקד התקפות ארסיות, כמו בחיבוריהם הסאטיריים של יוסף פרל ויצחק ארטר.

אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי, באה תקופת התחייה בספרות היהודית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות.

בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך היו אליעזר צוייפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין, בר טוביה, שמואל אבא הורודצקי ומרדכי בן יחזקאל.

גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות, כמו יצירות של אברהם יהושע השל, זלמן שחטר-שלומי, אלי ויזל, ארתור גרין, פינחס פלאי וחיים פוטוק.

במאה העשרים ואחת נוצרה תנועה בזרם הדתי לאומי המתקרבת לחסידות, ויונקת השראה מרעיונותיה, ללא אימוץ אורחות החיים המקובלים בחסידות כיום‏[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו להלן בקטגוריה:חסידות חדשה, בין מייצגי ומובילי תנועה זו ניתן למנות את הרב שג"ר, הרב יהושע שפירא, הרב עדין שטיינזלץ, אלחנן ניר, וכן את רבי ישראל פרידמן בן-שלום.