דתיים לאומיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דתי לאומי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חוסר בהירות אל מול הערך 'ציונות דתית', הצורך להתמקד בהיבטים הסוציולוגיים של המושג.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הריקודגלים המסורתי, הנערך ברחבת הכותל ביום ירושלים, ובו משתתפים דתיים לאומיים רבים.
צעדה המונית של דתיים לאומיים במהלך ריקודגלים בירושלים.

דתיים־לאומיים (לעיתים דתיים סתם) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, המנהלת את חייה במסגרת המוסדות השונים של הציונות הדתית. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. מגזר זה דוגל באורח חיים שומר מצוות לצד השתלבות רבה יחסית בחברה הישראלית ויחס חיובי כלפי הציונות. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

החלק השמרני יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). תת-מגזר זה מאופיין בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג כלפי תרבות חילונית ולעיתים בתפיסת עולם לאומית וימנית יותר. בקרב הדתיים-לאומיים קיימים גם פלגים ליברליים, המאמצים את התרבות המערבית ותומכים בגישה מודרניסטית, לא רק בחיים החילוניים אלא גם בשאלות דתיות.

ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הליבה של הציבור הדתי-לאומי מנתה כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים" – הקטגוריה הממוקמת בין החרדים לבין המסורתיים והחילונים, במדד העצימות הדתית הרווח – בסקרי הלמ"ס. אחוז דומה של אחרים, בעיקר מסורתיים, הזדהו אף הם כדתיים-לאומיים למרות שאינם נמנים במובהק על הקבוצה.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציונות דתית

הופעת הציונות חידדה את ההבדלים שבין דתיים לאומיים לבין החרדים. עם זאת, את תופעת הדתיים המודרניים (או האורתודוקסיה המודרנית), שמאוחר יותר הבשילה לציונות הדתית, ניתן לראות כבר עם תחילת תנועת ההשכלה. כאחת מהופעותיה הפוליטיות הראשונות של התארגנות דתית־לאומית ניתן לציין את תנועת הציונות הדתית, שנתארגנה כסיעה בתוך התנועה הציונית מיסודו של הרצל, ועוד קודם לכן בשמות אחרים במסגרת חובבי ציון. בהמשך שינתה התנועה את שמה לתנועת "המזרחי", שנוסדה ב־1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס.

בראש המנהיגים הרוחניים הידועים ביותר של היהדות הדתית־לאומית לדורותיה נמצא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלהגותו השפעה מכרעת על עיצוב השקפת העולם של הזרם הדתי־לאומי. לאחר קום המדינה הובילו את הציבור הדתי־לאומי בנו־תלמידו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב משה צבי נריה, ממקימי תנועת הנוער "בני עקיבא", אשר חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה והשתלבות במערכות המדינה. ב־1955 התאחדה מפלגת "המזרחי" עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. ראשיה הבולטים במהלך השנים היו ד"ר יוסף בורג, זרח ורהפטיג, חיים משה שפירא, זבולון המר, יצחק לוי, אפי איתם וזבולון אורלב.

לאחר מלחמת ששת הימים שינה המחנה הדתי לאומי כיוון. בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים, הם פעלו למען הקמת התנחלויות בגולן וביהודה שומרון ועזה. לאחר המהפך בבחירות 1977 הסתיימה השותפות ההיסטורית רבת שנים בין המפד"ל לבין מפא"י ומפלגת העבודה. בהשפעת צעירי המפד"ל החלה ברית חדשה בין הדתיים הלאומיים ומחנה הימין בישראל. המפד"ל והמפלגות שהמשיכו את דרכה תמכו ביישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה. תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל גם בחינוך ובהובלת הציבור הציוני־דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים. תהליך זה אופיין בהקמה נרחבת של ישיבות תיכוניות וישיבות קטנות, אולפנות, ישיבות ההסדר, ישיבות גבוהות, מכינות קדם צבאיות וגרעינים תורניים.

שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הדתיים הלאומיים

המחנה הדתי לאומי בישראל מחולק לזרמים רבים, הן דתית והן פוליטית. על פי מחקר שהתבצע באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2008, מתוך הדתיים לאומיים, המונים כ־700,000 עד מיליון איש (כ־13%-18% מהיהודים בישראל, כ־10% מכלל האוכלוסייה), 28% מזהים עצמם כ'חרדים לאומיים' ותורניים־לאומיים, 45% כדתיים לאומיים, וכ־27% כדתיים לאומיים־ליברלים או דתיים מודרניים. כ־80% מהדתיים לאומיים מגדירים עצמם מבחינה פוליטית כאנשי ימין, בעוד כ־15-20% מזהים עצמם כאנשי מרכז ושמאל.[2]

ייצוג פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מפד"ל, הבית היהודי

המפלגה הדתית לאומית העיקרית הייתה המפד"ל, שהייתה בשיא כוחה (כ־12 מנדטים) מהקמתה בשנת 1955 ועד שנת 1981. בשנת 1981, בעקבות ייסוד מפלגת תמ"י, ירד ייצוגה ל־6 מנדטים, ומאז המשיך כוחה לרדת עקב התפצלות קולות הציבור הדתי־לאומי בין המפלגות השונות. החל משנות ה־70 מיצבה את עצמה המפד"ל כמפלגת ימין מובהקת, כשלצדה נוצרו גופים בעלי זיקה דתית־לאומית, כגון תקומה והאיחוד הלאומי, שאף פנו לכיוון יותר נִצי. עם זאת קיים גם מיעוט דתי־לאומי משמעותי, אשר מסתייג מעמדה פוליטית זו ומההדגשה הבלעדית של ההתיישבות בארץ ישראל, כמו גם מחוסר הליברליות והשמרנות הדתית - גופים מעין אלו הם מפלגת מימד, תנועת ציונות דתית ריאלית ועוד. בדצמבר 2008 ניסתה המפד"ל לאחד את הציונות הדתית והציבור הימני על ידי איחוד עם מפלגות מולדת, תקומה ואח"י שרצו אז ביחד במסגרת האיחוד הלאומי. המסגרת המאוחדת נקראה הבית היהודי. האיחוד לא צלח ובבחירות לכנסת ה־18 הבית היהודי והאיחוד הלאומי רצו בנפרד, וזכו ב־3 ו־4 במנדטים בהתאמה. ב־2012 נבחר נפתלי בנט לראש מפלגת הבית היהודי והח"כ זבולון אורלב פרש מהחיים הפוליטיים. בבחירות לכנסת ה־19 התאחדו מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי - תקומה לרשימה משותפת שזכתה להישג של 12 מנדטים, המשחזר את ימי השיא של מפד"ל ההיסטורית. בבחירות לכנסת ה־20 מפלגות הבית היהודי ותקומה המשיכו ברשימה משותפת וקיבלו 8 מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת התפצלו חברי הכנסת נפתלי בנט ואיילת שקד למפלגת הימין החדש - המשותפת לחילוניים ודתיים. הבית היהודי והאיחוד הלאומי-תקומה רצו עם מפלגת עוצמה יהודית.

סוגיות במחלוקת בחברה הדתית לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתיים־לאומיים בריקוד דגלים, 2012

החברה הדתית לאומית חלוקה גם בשאלות מוסריות, פוליטיות, חברתיות והלכתיות עקרוניות. סוגיות מעין אלו הן היחס הראוי למדינת ישראל ולחברה החילונית; שילוב לימודי קודש ולימודי חול; מידת הדגשת סוגיית ארץ ישראל; הוראת תנ"ך - פולמוס תנ"ך בגובה העיניים, כיצד ללמוד וללמד את התנ"ך; חברה מעורבת מינית או נפרדת, צניעות מעמד האישה; שמרנות מול חידוש בפסיקת הלכה; לימוד תורה בישיבה מול קריירה חיצונית ולימודים אקדמיים; התמודדות עם תופעת החילון של בני הנוער ועוד. נהוג לתלות את הסיבה להיווצרות מחלוקות אלו בדואליות הנורמטיבית המאפיינת את השקפת העולם הדתית־לאומית, הדוגלת בדת מחד ובערכים כלליים מאידך. ולא רק אלא רואה בהם ערכים שמשלימים אחד את השני. אך גם רואה צורך ליצור ביניהם שילוב ראוי, כל אחד על פי שיטתו.

עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל.

מאז הקמת ההתנחלויות בשנות ה־70 של המאה ה־20 אירעו גם מספר מקרים של עימותים של דתיים לאומיים עם מדיניות השלטון על רקע ויכוחים אידאולוגיים־פוליטיים כדוגמת תוכנית ההתנתקות ופינוי מאחזים, שהגיעו לעימותים מילוליים קשים ואף פיזיים.

דתיים לאומיים וצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וחיזוק הזהות הדתית של המתגייסים לשירות מלא הוקמו מכינות קדם־צבאיות תורניות. במקביל, נפתחו ישיבות הסדר רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי.[3]

חובשי כיפות סרוגות הם חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות. מנתונים שפורסמו בתחילת המאה ה־21 עולה כי מספרם של חובשי הכיפות בוגרי קורס קצינים עומד בין 20–31 אחוזים.[4] בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה.[5]

היו חילוניים שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהשתלטותם של הדתיים לאומיים על תפקידי מפתח בצבא, יכולה להוביל לסכנה עתידית למדינה במקרה של התנגשות אידאולוגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של רבנים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים. הסוציולוג הצבאי־פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בבטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור".[6]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיה הראשונות של המדינה, התגוררו רוב הדתיים לאומיים בשכונות מעורבות עם חילונים. עם זאת הוקמו גם שכונות ייעודיות למגזר, בהן: כפר אברהם בפתח תקווה, שיכון המזרחי בבני ברק וקריית שמואל בחיפה. בנוסף, התגוררו חלקים של הציונות הדתית במושבים המשתייכים לאיגוד המושבים של הפועל המזרחי וקיבוצי הקיבוץ הדתי, בעיקר באזור עמק בית שאן, אשקלון וירושלים.

החל מסוף שנות ה־70 החלה להתגבר המגמה של בניית שכונות ייחודיות לבני הציונות הדתית בעיקר על ידי חברת 'משה"ב'. בנוסף, עברו רבים להתנחלויות החדשות ביש"ע. כך הפכו אזורים שלמים למעוזים של הציונות הדתית, תופעה שגרמה לדלדול האוכלוסייה הדתית לאומית בחלקים גדולים בגוש דן ובחיפה. ב־2005 ביצעה ישראל את תוכנית ההתנתקות בה פונו כל יישובי מועצה אזורית חוף עזה ובפרט כל היישובים הקהילתיים בגוש קטיף, ומספר התנחלויות בצפון השומרון. שיקום המפונים היה מורכב וארך זמן רב.

בשלהי שנות ה־90 החלה בנייה מסיבית של מתחמי מגורים לדתיים לאומיים בגבעת שמואל וברעננה לצד המשך הבנייה בפתח תקווה ובירושלים. במקביל החלה מגמה מסוימת של מעבר דתיים לאומיים לערים שבהן רוב חילוני ולעיירות הפיתוח.

גופים דתיים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ההנהלה הארצית של בני עקיבא לשעבר וסניף מרכז, ברחוב דובנוב 7 בתל אביב, אפריל 2008

ארגונים רבים מקדמים את ערכי היהדות הדתית־לאומית לגווניה. תנועת הנוער הדתית־לאומית העיקרית היא בני עקיבא, שנתמכת על ידי המפד"ל. מלבדה קיימות גם התנועות עזרא, אריאל והצופים הדתיים. קיימים גם מעט גופים דתיים לאומיים להחזרה בתשובה: ישיבת מכון מאיר ומכון אורה, וישיבת אש קודש, תנועת מעייני הישועה הפועלת בעיקר בהפצת מידע וראש יהודי הפועלת על ידי מרכזים ברחבי הארץ.

בתחום המפלגתי מייצגות את הציבור הדתי לאומי בהווה הבית היהודי ומפלגת תקומה. בעבר ייצגו אותו המזרחי, הפועל המזרחי, מפד"ל ומימד.

מוסדות החינוך המאפיינים את הציבור הדתי לאומי הם ישיבה תיכונית, ישיבה קטנה לאומית, אולפנה, ישיבת הסדר, ישיבה גבוהה ציונית, מכינה קדם צבאית ומדרשה תורנית לנשים וגרעין תורני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]