נאיה יונסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאיה יונסקו

נאיֶה יוֹנֶסְקוּ (ברומנית: Nae Ionescu; שמו בלידה - ניקולאיה ק. יונסקו , ‏ 16 ביוני 1890 בראילה - 15 במרץ 1940 בוקרשט) היה הוגה, תאולוג נוצרי-אורתודוקסי, מורה, עיתונאי ופוליטיקאי רומני. נחשב לדמות כריסמטית בקרב תלמידיו עמם נמנו, בין השאר, מירצ'ה אליאדה, א. סיוראן, מיכאיל סבסטיאן, אז'ן יונסקו ואחרים. הסופר היהודי סבסטיאן התאכזב עם השנים מגישתו הלאומנית-אנטישמית הבלתי מתפשרת. פעילותו העוינת כנגד הדמוקרטיה הפרלמנטרית חיזקה את האווירה הפוליטית הקיצונית, שהביאה להקמת המשטר הרודני-ימני הפרו-נאצי ואת השואה ברומניה לבסוף. כדברי חוקר האנטישמיות הישראלי ליאון וולוביץ': "נאיה יונסקו התייחד בכך שהעלה את האנטגוניזם כלפי היהודים לרמה תאולוגית, וכך הציג את הדעות הקדומות הנוצריות האנטי-יהודיות העתיקות כמצע לגיטימי בפילוסופיה המטפיזית הרומנית"

ילדותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאיה יונסקו נולד בשנת 1890 בעיר בראילה. סבו מצד אביו, סטרויֶה איוואשקו, היה מנכבדי הכפר טטארו שבמחוז בראילה, וייצג את תושבי האזור בדיוואן של ואלכיה בימי הקמת האיחוד בין נסיכויות ולאכיה ומולדובה ב-1859. ליונסקו היו שלוש אחיות ועוד אח - שחקן התיאטרון והקולנוע אלכסנדרו יונסקו - ג'יבֶּריקוֹן. הוא למד בבית הספר היסודי, בגימנסיה ובתיכון בבראילה. בנעוריו הוא התקרב לחוג הסוציאליסטים בעירו, וכך הכיר את הסופר פנאיט איסטרטי. מסיבות פוליטיות - הווה אומר דעות "רפובליקניות - לאומיות", כיוון שרומניה הייתה אז מונרכיה, הוא סולק בשנה האחרונה מהתיכון "ניקולאיה בלצ'סקו ונאלץ לסיים לימודיו בבי"ס אחר.

בהמשך הוא למד עד שנת 1912 פילוסופיה באוניברסיטת בוקרשט בפקולטה לספרות ופילוסופיה. את עבודת הגמר - ההיסטוריה של הטיעון האונטולוגי סיים בהצטיינות יתרה. יונסקו מונה למורה בתיכון "מאתיי באסאראב" בבוקרשט, ושיתף פעולה באופן זמני עם כתבי העת "סטודי פילוזופיצ'ה" (Studii filosofice, עיונים פילוסופיים) ו"נוֹואה רוויסטה רומנה" (Noua Revistă Română, כתב העת הרומני החדש). בהמשך נסע לגרמניה לצורך השלמת לימודיו באוניברסיטת גטינגן. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרומניה, כשהייתה עדיין נייטרלית, והתגייס לשירות חובה בצבא בעיר הולדתו, בראילה. ב 25 בנובמבר 1915 נשא לאשה את אלנה מרגרטה פוטינו, ובינואר 1916 נסע לגרמניה, יחד איתה, לסיום לימודיו. באוגוסט 1916 כניסת רומניה למחנה מעצמות ההסכמה במלחמה, כנגד גרמניה, גרמה למעצרם ושליחתם למחנה שבויים בצלה - שלוס שליד הנובר, משם שוחררו כעבור שנה, באוגוסט 1917. בנו הראשון, ראדו, נולד במחנה השבויים בתחילת 1917. בנו השני, רזוואן, נולד ביוני 1918. עם הזמן יונסקו הצליח לסיים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת מינכן בהדרכתו של פרופ' בוימקר. שם העבודה היה: "הלוגיסטיקה - כניסיון להגדרה מחדש של המתמטיקה"). (Die Logistik als Versuch einer neuen Begründung der Mathematik)

הקריירה כמורה ועיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו לרומניה מונה תחילה למורה, ובהמשך למנהל ביה"ס הצבאי ע"ש "ניקולאיה פיליפסקו" שליד מנזר "דיאלו", וכן כמדריך בחוג ללוגיקה ותורת ההכרה, לצד הפרופסור קונסטנטין רדולסקו-מוטרו. שיעורו הראשון הוקדש ל"תפקיד האפיסטמולוגיה של האהבה". בשנים 19191925 פרסם מאמרים בכתב העת שערך רדולסקו מוטרו אידיאה אאורופיאנה (Ideea europeană, "הרעיון האירופי") בו כתבו גם טודור ויאנו, אוקטב אוניצ'סקו, דימיטריה גוסטי ועוד. בכתב עת זה פורסם מאמרו של יונסקו "כספים ותרבות", בו שיבח את הבנקאי היהודי האמיד אריסטידה בלנק, עימו שיתף פעולה בשנות ה-1920. בשנת 1922 פרסם ב"גאזטה מתמטיקה" מאמר בכותרת "תרומות למקרה של אינטרנזיינטיות של המושגים המתמאטיים", אשר זיכה אותו בפרס לפילוסופיה מתמטית כעבור שנה.

ב-1929 התמנה יונסקו למרצה ללוגיקה, היסטוריה של הלוגיקה ומטאפיזיקה באוניברסיטת בוקרשט. אחרי שנבחן בפני הרכב שמנה את רדולסקו מוטרו, פ. נגולסקו, דימיטריה גוסטי וט. ציגלר, בינואר 1930 קודם לדרגת פרופסור לפסיכולוגיה ולפדגוגיה, בפקולטה לחינוך גופני בבוקרשט, בקתדרה בה כיהן לפניו רדולסקו מוטרו. עם תלמידיו נמנו כמה דמויות שכיכבו בתרבות הפוליטית הרומנית במחצית הראשונה של המאה ה-20: מירצ'ה אליאדה, הפילוסוף קונסטנטין נויקה, א. סיוראן, ז'ני אקטריאן, הסופר מירצ'ה וולקנסקו, קונסטנטין פלורו, וכן מיכאיל סבסטיאן היהודי, אותו הכיר יונסקו כתלמידו המחונן יוסף הכטר כשבחן אותו ב-1926 בבחינות הבגרות, בתיכון של נעוריו בבראילה.

השקפותיו הפילוסופיות והפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מתלמידיו הצטרפו אליו בעבודתו בעיתון "קובנטול" (Cuvântul, "הדבר") אותו ניהל כעורך ראשי בין השנים 1924-1928 וכבעלים - ומנהל - בין השנים 1928-1934. אוריינטציית "קובנטול" הייתה לאומנית-נוצרית אורתודוקסית, ונאה יונסקו ותלמידיו פירסמו בו מאמרים בתחומי התאולוגיה, הספרות, הכלכלה והפוליטיקה.

בהגותו הושפע יונסקו מתפיסות של אדמונד הוסרל שהיה מורו בגרמניה, וכן של פרידריך ניטשה. השקפתו הפילוסופית בעלת יסודות אקזיסטנציאליסטיים וחלקית מיסטיים, נקראה הטראיריזם (Trairism), מהמילה הרומנית "טראירה" (Traire, חווייה) לה היו נקודות השקה רבות עם האידאולוגיה של הפאשיסטים הרומנים - לגיון "משמר הברזל" הפרו-נאצי.

בתחילה אהד יונסקו את מפלגת האיכרים בהנהגתם של יוליו מאניו, ויון מיכלאקה, חרף אי-הסכמתו עם השקפות האידאולוג של זרם פוליטי זה, וירג'יל מדג'ארו; לכן, בבחירות של 1928 הוא תמך בעקביות מעל דפי עיתונו במפלגת האיכרים. בהמשך, תמך בחזרתו מהגלות של המלך קרול השני, ובשיבתו לכס המלוכה ב-1930. בין 1930-1933 נמנה עם המקורבים למלך והמשפיעים במדינה, עד שהורחק מה"קמרילה" - חוג יועציו הקרובים של קרול השני. למרות שיונסקו עצמו לא היה חבר ב"משמר הברזל", השפקותיו הפוליטיות הקצינו עם הזמן והוא הפך למתנגד ומבקר ארסי של בעלי בריתו בעבר - המלך קרול השני, ומנהיג מפלגת האיכרים - יוליו מאניו. במקביל להקצנת עמדותיו הלאומניות-דתיות, הוא ניצל את מעמדו כמרצה כריסמטי להפצת אידאולוגיה אנטי-דמוקרטית, ולעשיית נפשות לתנועה הלגיונורית האנטישמית בקרב הסטודנטים. אחרי 1930 יונסקו נקלע לפולמוס עם מורו, רדולסקו-מוטרו, שביקר את עמדותיו המצדדות ברדיקליזם הלאומני. במכתב למירצ'ה אליאדה, רדולסקו-מוטרו מחה נגד ניצול השיעורים האקדמיים ללוגיקה לשם "הטפה למיסטיציזם חובבני", כלשונו.

ב-1 ביוני 1930 יונסקו נבחר לפרלמנט הרומני מטעם עיר הולדתו, בראילה, ברשימת "האיחוד הלאומי". אחרי רצח ראש הממשלה יון גאורגה דוקה על ידי הלגיונרים של "משמר הברזל", נעצר יונסקו בסינאיה ב-2 בינואר 1934, ועיתונו "קובנטול" נסגר זמנית בפקודת השלטונות. ב-7 בפברואר הוא שוחרר מהכלא, ושוב נעצר זמן מה אחר כך. הוא שוחרר סופית ב-15 במרץ 1934.

אחרי הרצאה שנשא בינואר 1935 בתיכון "קודריאנו", בעיר ברלאד, על "סכנת הרוח התבוסתנית שמפיץ איגוד הסטודנטים הנוצרים" ע"ש אלכסנדרו ולחוצה, ב-11 בפברואר פרצו תגרות בין סטודנטים ממעריציו, לבין ז'נדרמים. כך גם אחרי הרצאה אחרת של יונסקו בעיר אוראדיה. ב-22 באפריל 1937 הוא התמנה לפרופסור-אגרגאט בקתדרה חדשה שנוצרה עבורו - ל"מטאפיזיקה והיסטוריה של הלוגיקה". ביוני 1937 יונסקו מחה נמרצות מעל דפי העיתונות, יחד עם צ'וראן, נויקה, ארשאביר אקטריאן ואחרים, נגד סילוקו של מירצ'ה אליאדה (עוזרו בהתנדבות בקתדרה), שהואשם על ידי השלטונות ב"כתיבה פורנוגרפית". ב-27 ביוני 1937 פרסם את המאמר "תחת סימן הארכנגל" ומירצ'ה אליאדה הוציא לאור קובץ מאמריו של מורו מהשנים 1926-1933 ,תחת השם "שבשבת".

פרשת המבוא לרומן של מיכאיל סבסטיאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1934 פורסם הרומן של מיכאיל סבסטיאן "זה אלפיים שנה ..." De două mii de ani..., נאיה יונסקו כתב לו "ראשית דבר", שבו, בניגוד לרעיונות המחבר, ניסה למצוא בסיס תאולוגי לאנטישמיות כשמסקנתו היא "יהודה (ברומנית:יודה) צריך לסבול" - ליהודים אין כל אפשרות של הצלה בגלל היותם יהודים. במשך כמה חדשים התנהל פולמוס לוהט בעיתונות הרומנית סביב הרומן של סבסטיאן והמבוא של יונסקו. השתתפו בפולמוס טודור תאודורסקו-בראנישטה, פומפיליו קונסטנטינסקו, שרבאן צ'וקולסקו, מירצ'ה אליאדה, מירצ'ה וולקנסקו, קונסטנטין נויקה, פטרה פאנדריה, יון י. קנטקוזינו ומחבר הספר, מיכאיל סבסטיאן. בשנת 1935 סבסטיאן כתב מסה בשם Cum am devenit huligan "איך הפכתי לחוליגן", תגובה למבוא של נאיה יונסקו. הרומן והמבוא הוצאו לאור שוב, כשהצירוף אושר על ידי הסופר, ב 1946 ואחרי נפילת הקומוניזם ברומניה בשנים 1990, 2003 ו-2006.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בינואר 1938 העיתון שלו "קובנטול" הותר שוב לפרסום בעריכתו של ק. גונגופול. אחרי כינון הדיקטטורה המלכותית של קרול השני בפברואר 1938, העיתון נסגר שוב ב-17 באפריל 1938. יחד עם מנהיגים של התנועה הליגיונרית, נאיה יונסקו נעצר ונשלח למחנה המאסר במיירקוריה צ'וק. סעת ובעונה אחת סולק מתפקידיו באוניברסיטה. במאי 1938 הופיע כעד במשפטו של ראש הליגיונרים, ה"קפיטאן" קורנליו זליה קודריאנו. במאסר נתן כמה הרצאות על "התופעה הליגיונרית", שהוצאו לאור מאוחר יותר ב 1940 על ידי שטפאן פאלאגיצה. אחרי חצי שנת מאסר שוחרר. שוב נאסר בין ינואר -יוני 1939. בשחרורו מהכלא לא התקבל בחזרה לעבודה. חולה לב, קיבל ביקורים בביתו משורה של ידידים כמו וולקנסקו, נויקה, מ. אליאדה, יונל גריה, ג'ורגה ראקוביאנו ואחרים. נפטר במרץ 1940 בווילה שלו ברובע בניאסה בבוקרשט (ה"ווילה שעל יד הכביש" ("Vila de la şosea"), בנוכחותה של חברתו, הסופרת ופסנתרנית צ'לה דלווראנצ'ה. אחרי מותו, הבית שימש לגנרל יון אנטונסקו שהיה לדיקטטור של רומניה בין 1940-1944. עיתונו, "קובנטול" הפך תחת עריכתו של פ.פ. פנאיטסקו לבטאון של התנועה הלגיונרית בימי הימצאותה בשלטון בשנים 1940-1941.

נאיה יונסקו התפרסם גם בכיבושיו הרומנטיים. עם מאהבותיו וחברותיו הקרובות נמנו הנסיכה מרוקה קנטקוזינו (לבית רוסטי), אשתו של המלחין ג'ורג'ה אנסקו, צ'לה דלווראנצ'ה ואלנה פופוביץ'-לופה. מרוקה אנסקו-קנטקוזינו שפכה חומצה על הפנים של עצמה כשגילתה שנאיה יונסקו הפסיק לאהוב אותה. [1]

לנאיה יונסקו היו שני בנים: רזבאן, שנהרג בחזית במלחמה נגד ברית המועצות, ביישוב דלניק, וראדו, שהיה רופא.

טריוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומרים שאחרי שנאיה יונסקו תקף ללא רחמים בעיתונו את ראש הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, הפטריארך מירון קריסטיה, שהיה מעורב מאוד בעיניני הממלכה, הלה הורה לצייר את השטן השחור בציור על יום הדין על אחד הקירות של כנסיית הפטריארכיה בבוקרשט, בדמותו של העיתונאי והפילוסוף הסורר. [2]

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Roza vânturilor ("השבשבת") 1937 - קובץ ממאמריו עם הקדמה של מירצ'ה אליאדה. הספר היחיד שפרסם בחייו.

את הרצאותיו ליקטו ופירסמו תלמידיו לפי רישומיהם:

  • קורס למטאפיזיקה בשני כרכים (1942-1944) הוצאו לאור שוב ב-1991 ו-1995
  • קורס להיסטוריה של הלוגיקיה (1941) הוצא לאור שוב ב-1993
  • קורס של היסטוריה של הדתות 1924-1925
  • קורס שאלות של מטאפיזיקה הודפס ב-1937, הוצא לאור כספר בשנים 1988 ו-1990
  • קורס לפילוסופיה של הדת
  • קורס לתורת ההכרה
  • קורס ללוגיקה - הוצא לאור ב-1943 ושוב ב-1993
  • Suferinţa Rasei Albe (סבלו של הגזע הלבן) פורסם ב-1994
  • הקובץ Convorbiri "שיחות", 1951 פרייבורג, גרמניה - הוצא לאור על ידי מיצ'ה אליאדה וגאורגה ראקוביאנו
  • Îndreptar ortodox "מדריך אורתודוקסי", מבחר והערות מאת ד.ק. אמזאר (1957, ויסבאדן, גרמניה

מקורות וקישורים חיצונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נאיה יונסקו בוויקישיתוף

Mihail Albişteanu - Nae Ionescu, profesorul unei noi elite revista "Rost" de cultură şi politică creştină, nr 7, septembrie 2003 (מיכאיל אלבישטיאנו -"נאיה יונסקו, הפרופסור של אליטה חדשה" - עבודת גמר בפקולטה לספרות - החוג לעיתונות - באוניברסיטת אלכסנדרו יואן קוזה ביאשי יוני 1998 תחת הדרכת ד"ר רמוס זסטרויו - פורסם ב"רוסט" Rost ("צורך") מס. 3, ספטמבר 2003, כתב עת ימני רומני "לתרבות ופוליטיקה נוצרית").

Nae Ionescu în conştiinţa contemporanilor săi, sub îngrijirea lui Gabriel Stănescu Criterion Publishing, Bucureşti 1998

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mircea Handoca Corespondenţa Mircea Eliade – Constantin Rãdulescu-Motru (ההתכתבות בין מירצ'ה אליאדה ובין קונסטנטין רדולסקו מוטרו - בעריכת מיר'צה הנדוקה).
  • CĂLINESCU, Matei. The 1927 Generation in Romania: Friendship and Ideological Choices (Mihail Sebastian, Mircea Eliade, Nae Ionescu, Eugène Ionesco, E. M. Cioran). East European Politics and Societies 15 (3) (2001): 649–677. (מאטיי קלינסקו - הדור של 1927 ברומניה:ידידות ובחירות אידאולוגיות - מיכאיל סבסטיאן, מיצ'ה אליאדה, נאיה יונסקו, אז'ן יונסקו, א.מ.צ'וראן) (באנגלית)
  • MÜLLER, Hannah. "Mircea Eliade und Nae Ionescu. Der Schüler und sein Meister." Zeitschrift für Religionswissenschaft 12 (1) (2004): 79–98. (חנה מילר - מירצ'ה אליאדה ונאיה יונסקו. התלמיד ומורו. כתב עת למדעי הדת, 2004) (בגרמנית)
  • BRADATAN, Costică. O Introducere la istoria filosofiei românesti în secolul XX . Bucarest: Romanian Cultural Foundation Press, 2000. (קוסטיקה ברדצאן - מבוא לתולדות הפילוסופיה הרומנית במאה ה20, הוצאת קרן התרבות הרומנית, 2000) (ברומנית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]