נגד פלאקוס והמשלחת לגאיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נגד פְלָאקוּסיוונית: Εἰς Φλάκκον, בלטינית: In Flaccum) והמשלחת לגָאיוּס או המלאכות אל קאיוס (יוונית: Περι αρετων και πρεσβειας προς Γαιον, לטינית: De legatione ad Caium), הם צמד חיבורים של פילון האלכסנדרוני המציגים את רדיפת יהודי אלכסנדריה בימיו של גאיוס קיסר (הידוע גם בשם קליגולה), קיסר האימפריה הרומית. פילון, תושב אלכסנדריה, היה עד למהומות, ומשום כך אופי הכתבים גרפי למדי.

שני החיבורים משמשים מקור בעל חשיבות עליונה בחקר ההיסטוריה של העם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה.[1]

הסדרה המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימינו שרדו רק שני הספרים המוזכרים לעיל, אולם סביר להניח כי הם היו שנים מתוך חמשה כרכים. הראשון מבין השנים, "נגד פלאקוס" (בחלק מכתבי היד נקרא גם "על ההשגחה"[2]), מתחיל באמירה המרמזת על ספר קודם, והחיבור השני, "המשלחת לגאיוס", מסתיים באמירה המרמזת על ספר המשך. חיבור זה לא נשתמר בשלמותו.[3] הספר שקדם לנגד פלאקוס, דן ביחס הקיסר טיבריוס, רדיפת היהודים על ידי יד ימינו סיאנוס ויחסו של פונטיוס פילאטוס. הוא עסק ככל הנראה באירועים ברומא בשנים 31-19 לספירה ונקרא כנראה "נגד סיאנוס".[4] הספר האחרון כנראה עסק ביחסו של הקיסר קלאודיוס, יורשו של קליגולה, ליהודים. ממקורות אחרים ידוע לנו כי הספר שעסק ברדיפת סיאנוס היה השני מסה"כ העבודות, ומכאן שמספר הספרים היה חמש.

תוכן הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נגד פלאקוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהקיסר גאיוס קליגולה מינה את אגריפס למלך על שליש ממלכתו של סבו, הורדוס, חזר אגריפס (בשנת 38 לספירה) ליהודה דרך אלכסנדריה. האנטישמים באלכסנדריה הסיתו את הנציב הרומי במצרים, אאולוס אוויליוס פלאקוס, והוא התיר להם להציב בכוח פסלים ותמונות בבתי הכנסת. לאחר כמה ימים, הכריז פלאקוס שהיהודים הם זרים ואין להם זכות לישיבת-קבע באלכסנדריה. בשלב השלישי, פלאקוס התיר את דמם של היהודים, בגלל סירובם להשתתף בפולחן הקיסר (הצבת פסלו בבתי הכנסת). תחת חסותו, פצחו המצרים-היוונים במסע פרעות נגד יהודי העיר. מתוך חמש שכונות העיר, שתיים מהן היו בעלות רוב יהודי. במהלך ההתנפלות, נדחקו היהודים לחלק צר של רובע "דלתא", הגובל בחוף, במזבלה ובבית קברות. בתיהם ובתי העסק שלהם נבזזו, בעוד הם נתונים במצור בתנאיי רעב. אלה שנקלעו לפרעות בשאר חלקי העיר, נרצחו תוך עינויים קשים. פלאקוס צווה לאסור 38 מחברי הגרוסיה (מועצת הזקנים) היהודית ולהובילם כפותים דרך מרכז השוק אל התיאטרון, שם הם הופשטו והולקו במגלבים. בעקבות תלונתו של אגריפס אל גאיוס, על מעשיו של פלאקוס, נעצר פלאקוס ונלקח לרומא. רכושו הופקע והוא הוגלה לאי אנדרוס בים האיגאי. כעבור זמן מה, צווה קליגולה להוציאו להורג.

"המשלחת אל גאיוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שגאיוס קליגולה הופך לקיסר (37 לספירה), הוא נחשב כשליט טוב ופופולרי, אך כעבור זמן מה אופיו מתהפך. הוא מפתח שגעון ובטירופו מכריז על עצמו אל. מצב זה של פולחן הקיסר כאל הוא בלתי אפשרי ליהודים והם הופכים בעל כורחם ל"אויבי" האימפריה ומושא שנאתו של קליגולה. התרת דמם מאפשרת את הפוגרום המתואר ב"נגד פלאקוס", בחג סוכות של שנת 39. במהלך הפרעות נשרפו בתי כנסת ברחבי אלכסנדריה ובאלה שהיו באזורים היוונים של העיר, הוצבו פסלי הקיסר.

הקהילה היהודית של אלכסנדריה מגישה עתירה לקיסר ושולחת משלחת אל הקיסר, להציג את טיעוניה בדבר זכויותיה הפוליטיות-לאומיות-דתיות. בזמן שהותה של המשלחת באיטליה, ניחתת על העם היהודי פורענות חדשה – גזירת הצלם של קליגולה. בעקבות מכתב של קאפיטו, גובה מסים ביהודה, שבו התלונן אל הקיסר שהיהודים הרסו מקדש עם מזבח שנבנו לכבודו ביבנה, גאיוס מצווה להציב פסל ענק, המוקדש לזאוס, בתוך קודש הקודשים של בית המקדש בירושלים. הוא שולח מכתב לפטרוניוס, נציב סוריה, ללוות את הפסל ליווי צבאי לירושלים, כדי לדכא את המהומות העתידות לפרוץ. בזמן שהותו של פטרוניוס בפיניקיה, נערכת שם הפגנה יהודית המונית, בתחינה ממנו למנוע את הגזירה. פטרוניוס, המודע למשמעות הגזירה כמו גם למשמעות אי ביצועה, מנסה לדחות את מועד הצבת הפסל על ידי דרישה מבוניו להאריך את זמן בנייתו כדי להגיע לתוצאה מושלמת כביכול. הוא שולח מכתב לקיסר, בו הוא מודיע לו שמהומות ביהודה עלולות לפגוע באיסוף היבולים לצורך אספקת מזון למסעו של הקיסר לאלכסנדריה דרך סוריה, ולכן הוא דוחה את מועד הצבת הפסל. גאיוס מבין שזה תירוץ ושולח מכתב בחזרה, בו הוא מורה לו להקים את הפסל בהקדם האפשרי.

כעבור זמן מה, מגיע המלך אגריפס לרומא ונפגש עם הקיסר. כשגאיוס מטיח בו את האשמה שעמו הוא היחידי שאינו מכיר בו כאל ומסרב להציב את פסלו של זאוס במקדש, מתמוטט אגריפס עד כדי עילפון. לאחר שהתאושש, כותב אגריפס מכתב לגאיוס, בו הוא פונה ללבו שיבטל את הגזירה, תוך שהוא מוכן להקריב את חייו ולוותר על מלכותו. גאיוס שולח מכתב לפטרוניוס, בו הוא מורה לו לבטל את הצבת הפסל מפיניקיה, אך באותה עת, בונה פסל חליפי ברומא ומתכנן להביא אותו איתו.

כשמגיעה המשלחת היהודית-אלכסנדרונית בת חמשת החברים בראשות פילון לרומא, היא נתקלת ביחס עוין מצד הקיסר, שמזדהה עם האשמות שמטיחה המשלחת היוונית-מצרית ביהודים. היהודים נאלצים להציג את טיעוניהם באופן משפיל, תוך שהם מתרוצצים אחרי גאיוס בעודו בוחן את תכנון ועיצוב החווילות שלו. בעודו נותן הוראות בנוגע למבנים, שואל גאיוס את היהודים, לקול צחוקם המתחנף של היוונים, מדוע הם שונאים בשר חזיר ובהתייחסותו לאלוהי היהודים הוא מבטא בהתרסה את השם המפורש.

בסופו של דבר, גאיוס מגלה "חמלה" כלפי היהודים, מה שלא מסיר את דאגת המשלחת לאחריותם כלפי כל יהודי העולם. הספר מסתיים ברמז לשינוי הפתאומי והינצלות העם היהודי מגזירת הצלם, עם מותו של הקיסר גאיוס קליגולה.

חלק מהדמויות שהופיעו בספרים האבודים זכו לאזכור בספרים השורדים. הרעיון העיקרי של החיבור הכולל הוא להציג את תגמולם של צוררי־ישראל ומחללי חוקיו:

גאיוס קליגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבורים מציגים באור מעניין את אישיותו של קליגולה. דמותו של קיסר זה, במקורות רבים, הינה של חולה־רוח, אולם פילון מציגו באופן שונה. פילון לא הכחיש אמונת גאיוס באלוהותו, ואת דרישתו לסגידה מצד הרומאים. דוגמה לכך מובאת בכתבי פילון, בהם מתוארת תקרית שבה דרש קליגולה להציב את פסלו בבית המקדש, אך לבסוף נמנע מכך לאור בקשת אגריפס הראשון. פילון כתב כי אחר הימנעותו הראשונה, דרש להציב את פסלו בשנית.[5] תכונה נוספת של קליגולה הנרמזת מעדות פילון הינה משיכתו לבני מינו. ברם, פילון לא מאשימו בגילוי־עריות או רצח קודמו טיבריוס, כפי שמשתמע מספרות מודרנית דוגמת זאת של רוברט גרייבס.

פונטיוס פילאטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטיוס פילאטוס הוצג על ידי פילון כמוג־לב גאוותן. פילון תיאר את התקרית בה ניסה פילאטוס להעמיד מגנים מוזהבים בארמון הורדוס בירושלים. הכנסת הסמלים הביאה להפרת השקט באזור, ובני הורדוס פנו לפילאטוס בטענה כי הוא יגרור מרד בחילול הקודש המדובר. פילאטוס סירב, והנציגים איימו לדווח על המעשה לטיבריוס. פילאטוס חשש מהדיווח, אך סירב להוריד את המגנים, מפאת גאוותו ורצונו לא להסב ליהודים אושר. לבסוף שלחו היהודים מכתב לטיבריוס, וזה הגיב בחומרה רבה; המגנים הוצאו מהעיר והועברו לקיסריה. השוואה עם גירסתו של יוסף בן מתתיהו לתקרית תעיד על מספר הבדלים, בעיקר העדר פניית נציגי בית הורדוס והחלפתה בפליאת פילאטוס מנכונות היהודים לההרג על קידוש השם. למרות שפילון היה מקושר לשושלת ההרודיאנית ויש להניח כי זכה לעדות אמיתית יותר בנדון, ספק אם באמת היה מהלך האירועים כפי שתיאר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה כשר, הערות והארות על ייחודו ההיסטוריוגרפי של פילון, עמ' 9, בתוך: עיונים בהיסטוריוגרפיה (קובץ מאמרים), מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשמ"ח.
  2. ^ מנחם שטיין, כתבי היסטוריה, מבוא, עמ' 7.
  3. ^ מנחם שטיין, כתבי היסטוריה, מבוא, עמ' 16.
  4. ^ מנחם שטיין, כתבי היסטוריה, מבוא, עמ' 5.
  5. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, פרקים 42-36, סעיפים 337-276.