נגישות תחבורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת תחבורה ציבורית שאינה נגישה לאנשים עם עיוורון צבעים:אנשים עם דלטוניזם אדום-ירוק עשויים שלא להבדיל בין הקווים האדומים והירוקים שבמפה, אנשים עם דלטוניזם כחול-צהוב עשויים שלא להבדיל בין הקווים הצהובים והכחולים שבמפה ואנשים עם בעיות תפישה חזותית, שצריכים צבעים בעלי ניגודיות חזקה, עשויים שלא להבדיל בין שרטוט מסלול קו הרכבת הכחול לבין שרטוט ערוץ הנהר.

נגישות (Accessibility) היא מידת התאמתה של מערכת לשימושם של אנשים עם לקויות, כולל אלה שצריכים להשתמש במערכת בעזרת טכנולוגיה מסייעת (כגון תוכנות להקראה קולית לפלט צג המחשב או כיסאות גלגלים). נגישות תחבורה כוללת נגישות נהיגה, נסיעה ברכב קרקעי פרטי, ברכב קרקעי ציבורי, בכלי טיס ובכלי שיט.

תחבורה קרקעית מקשרת אותנו לפעילויות חיים חשובות בתחום הלימודים, העבודה, הטיפול העצמי (self-care) והפנאי. לאדם שבשל לקותו מתקשה להתרחק מביתו יש אפשריות תפקוד מוגבלות. גם לאדם שיכול להתרחק מביתו רק כאשר מישהו מבני משפחתו מסיע אותו, דווקא ברכב פרטי מסוים הנגיש לו, קשה לתפקד. יכולת לנהוג ולהשתמש בחבורה ציבורית משפרת את איכות חייו ויצרנותו של האדם. תחבורה ציבורית קרקעית מונגשת בעיקר עבור משתמשי כיסאות גלגלים ועיוורים, אולם אנשים עם לקויות מגוונות, כגון אנשים עם פוביות (פחדים קיצוניים), עשויים למצוא אותה לא נגישה.

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מכיל פרק העוסק בנגישות תחבורה ציבורית וקיימים חוקים ישראלים נוספים הנוגעים בנושא, כמו חוק חניה לנכים.

נהיגה מונגשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואן מונגש למשתמש כיסא גלגלים ממונע.
תא נהג עם מצערת יד המחליפה את הפדלים

אנשים בעלי לקויות מגוונות יכולים להתקשות בנהיגה ברכב. אנשים עם לקות ראייה (הפרעת ראייה קשה שמשקפיים לא מתקנים), לקות נפשית או לקות אינטלקטואלית (פיגור או נסיגה שכלית) לא יכולים לקבל רישיון נהיגה על פי החוק. לעומתם, אנשים עם לקות קוגניטיבית שאינה קשורה במשכל (כגון הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות), לקות שמיעה או לקות תנועה מספיק להוכיח את כושר נהיגתם במבחן נהיגה מעשי (טסט) כדי לקבל רישיון נהיגה. החוק אינו מתייחס להיבטים המיוחדים להרבה מלקויות אלה. לדוגמה, אדם שלא יכול לעבור טסט בלי להרכיב משקפיים, חייב לנהוג עם משקפיים. לעומת זאת, לאדם שאינו יכול לעבור טסט בלי תרופה לשיפור הריכוז, מותר לנהוג בלעדיה.

אנשים עם לקויות תנועה שונות עשויים להתקשות בהפעלה של חלקים שונים של מערכת הנהיגה, בישיבה על כיסא הנהג בלא תמיכה או בכניסה אל המכונית. הסיבות ללקויות התנועה והלקויות עצמן מגוונות. יש נהגים, למשל, עם שיתוק בפלג הגוף הימני או השמאלי עקב אירוע מוחי, עם קטיעה ביד אחת או שתיים עקב תאונה, שיתוק של יד אחת עקב שיתוק מוחין, קטיעה של רגל עקב פגיעה ממוקש, חולשה בכלל שרירי הגוף עקב ניוון שרירים, שיתוק מנקודה מסוימת בגב ומטה עקב שבר בגב, פוליו, ספינה ביפידה או שיתוק מוחין ועוד.

יש נהגים עם לקות תנועה שיכולים להיכנס לרכב ולשבת על כיסא הנהג כמו כל נהג אחר וצריכים טכנולוגיה מסייעת המאפשרת נהיגה תוך הפעלה שונה מהמקובל של גפיהם. מלבד תוספת אמצעי נגישות אלה כלי הרכב שלהם יהיו על פי רוב אוטומטיים כדי לחסוך מהם תנועה באופן כללי. נהגים שמשתמשים מחוץ למכונית בכיסא גלגלים ידני, נמנים עם פי רוב עם נהגים אלה. הם יעדיפו על פי רוב מכונית עם שתי דלתות ולא עם ארבע דלתות. זאת משום שבמכונית כזו קל להם יותר להכניס את כיסא הגלגלים המקופל אל הרווח שבין במושבים הקדמיים והאחוריים, אחרי שהם עוברים מכיסא הגלגלים אל כיסא הנהג ומקפלים את כיסא הגלגלים.

נהגים המשתמשים בכיסא גלגלים ממונע נוהגים על פי רוב בוואן עם מעלון ובלי כיסא נהג. המעלון מרים את כיסא הגלגלים עם המשתמש אל הוואן והמשתמש נוסע עם כיסא הגלגלים ממעלון הרכב עד לעמדת הנהג ומאבטח את כיסא הגלגלים שם. משתמש כיסא גלגלים ממונע זקוק על פי רוב לטכנולוגיה מסייעת מתוחכמת יותר מאנשים אחרים עם לקויי תנועה כדי לאפשר נהיגה למרות יכולת תנועה מוגבלת יותר.

חניית נכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניית נכים: שלטים המודיעים על מקומות חניה השמורים לאנשים עם לקות הליכה חמורה, סימון המרחב השמור עבור רכבם של בעלי הלקות וסימון המרחב השמור להגעה אל כלי הרכב בעזרת כיסאות גלגלים

במגרשי חניה רבים מסומנים מקומות חניה ייעודיים עבור אנשים עם לקות המצריכה מקום חנייה מרווח או קרוב ליעד הנסיעה. לקות מסוג זה המזכה בזכות חנייה במקומות אלה היא לקות הליכה חמורה, המצריכה שימוש בציוד טכנולוגיה מסייעת כגון כיסא גלגלים או קביים או לקות הגורמת לכאבים עזים בעת ההליכה. בחלק מהמדינות, הזכות לחנייה במקומות אלה ניתנת גם לאנשים עם לקות הגורמת לפחד רב מהליכה ברחוב הומה או מחציית כביש (לדוגמה, חלק אנשי הקשת האוטיסטית).

חוקי הנגישות של מדינות רבות מחייבים, שחלק ממקומות החנייה שבסמוך למקומות ציבוריים יישמרו לנכים אלה והם גם נותנים הגדרה מספרית לכמות היחסית של מקומות חנייה אלה. המקומות מסומנים בשלט או בכיתוב על משטח החנייה. החניה במקומות אלו מותנית בתווית המצויה על הרכב. בישראל, למשל, התווית היא בצורת משולש המוצגת בחלון הרכב ועליה פירוט זהותו של הנכה.

בתוך מגרש החניה יש למקם את חניות נכים בסמוך ככל האפשר ליעד אליו מקובל להגיע אחרי היציאה מהרכב. למשל, במגרש חניה של חנות גדולה יש למקם את חניות הנכים במקום הסמוך ביותר לדלת החנות. הקפדה על כלל זה חוסכת הליכה מאנשים עם לקות הליכה חמורה. יש להקפיד גם שמקומות החניה לנכים יתפסו שטח רחב יותר מזה של מקומות החניה האחרים כדי לאפשר מעבר עם כיסא גלגלים בין המכוניות ולהשאיר מקום לתמרון דלת מכונית בעת ישיבה על כיסא גלגלים, קיפול כיסא גלגלים ידני אחרי הכניסה למכונית או תפעול מעלון כניסה לכיסאות גלגלים ממונעים.

במקרה שיש קשיים טכניים בהקצעת מרחב מספיק לכלל מקומות החניה השמורים לנכים במגרש חניה אחד, החוק בחלק ממדינות העולם מאפשר הקצאת מקומות חניה נפרדים לאנשים עם לקויות הליכה שונות. לדוגמה, בארצות הברית מותר לייעד חלק מחניות הנכים אך ורק למשתמשי כיסאות גלגלים ממונעים הנוהגים במכונית מסחרית עם מעלון. כאשר עושים זאת אפשר לקצץ במעט מהמרחב שבמקומות החניה האחרים השמורים לנכים ולתת קנסות למשתמשי כיסאות גלגלים ידניים שחנו במקום ששמור למשתמשי כיסאות גלגלים ממונעים.

בישראל, במקרה של קשיים טכניים בהקצאת מרחב מספיק לכלל מקומות החניה השמורים לנכים, חוק חניה לנכים מתיר לנכים לחנות בחלק מוגדר היטב של המקומות האסורים לחניה בכלל. אחד התנאים הוא שהדבר לא ייצור הפרעה של ממש במעבר התנועה. כמו כן, ערים רבות במדינת ישראל פוטרות נכים מתשלום על חנייה מחשש שהמדחנים או סידורי התשלום האחרים אינם נגישים לחלק מהנכים.

ישנם גם חוקים להסדרת חניות נכים בסמוך למקום מגוריו או עבודתו של אדם הזקוק לחנייה כזו. בישראל, אם לנכה רגליים אין חניה פרטית בסמוך לביתו, העירייה תסמן מקום חנייה ברחוב אשר ייועד לרכבו האישי של הנכה. מקומות אלו אינם שייכים לנכה, ואינם ניתנים להורשה לצאצאיו של הנכה לאחר פטירתו.

חניית נכים בסמוך למקום מגורים או עבודה של נכה ספציפי אינה זכות המובנת מאליה. אישורה לוקח זמן רב וכרוך בהליך מורכב של הוכחת זכאות כלפי הרשות המקומית על-מנת שזו תקצה את המקום המיועד. הקצאת המקום כוללת במקרים רבים, מעבר לסימון המיוחד גם שינויים במדרכה בסמוך למקום החניה או הרחבה של המקום כך שיתאים לצורכי הנכה.

פגיעת עברייני תנועה בזכות לחניית נכים אינה פגיעה נדירה.[1] לא פעם נתקלים הנכים במחסור במקומות החניה המונגשים עקב חניה של רכבים שאינם נושאים תו נכה באותם המקומות. מעבר לעבירה על החוק הנושאת בחובה קנס גבוה, עבירות אלה מונעות מנכים רבים את זכותם הטבעית לנוע חופשיים במרחב ולהשתלב בחברה. מזה זמן רב פועלים אתרי אינטרנט ששמו להם כמטרה לצלם את הרכבים האלה ולהעלות את תמונותיהם לאינטרנט.[2] אלו הן פעולות אזרחיות שנדמה שמצליחות לייצר מודעות לנושא ופועלות לצמצם את החניה במקומות המונגשים.

כיסאות גלגלים בתחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונית נגישה למשתמשי כיסאות גלגלים ממונעים בבאר שבע
מעלית לעגלות תינוק וכיסאות גלגלים בתחנת אוטובוס בקורטיבה, ברזיל

נגישות תחבורה ציבורית ואיכותה מבחינות אחרות, חשובות גם למשתמש כיסא גלגלים שיכול לנהוג. אנשים רבים מעדיפים להזמין מונית מאשר לנהוג כשהם עייפים, לקרוא ברכבת במקום לנהוג במשך שעה ביום ולא לחפש חניה.

הנגשת תחבורה אינה מסתכמת בהנגשת הרכב. כשם שבהנגשת תחבורה פרטית יש לדאוג גם לחניות נגישות, כך בהנגשת תחבורה ציבורית יש לשמור על שרשרת נגישות. משתמש כיסא גלגלים היוצא מביתו ועושה דרכו בתחבורה ציבורית אל משרדו צריך כל שלב בדרכו יהיה נגיש. אם הוא גר בפרוור ועובד במרכז העיר, הוא עשוי להצטרך שהאוטובוס יהיה נגיש, שהרכבת הפרוורית והרכבת הקלה יהיו נגישות, שתחנות האוטובוס והרכבות יהיו נגישות וכן כל קטעי המדרכה אל התחנות ומהתחנות יהיו נגישים. מדרגה אחת בדרך שאי אפשר לעוקפה תהפוך את כל עבודת המנגישים לחסרת תועלת.

כדי שכלי רכב ציבורי יהיה נגיש למשתמשי כיסאות גלגלים, יש צורך בהנגשת העלייה והירידה מהרכב, בהנגשת התנועה בתוך הרכב ובמקום בו אפשר להציב כיסא גלגלים ברכב. הצבת כיסא הגלגלים צריכה להיות בטיחותית, לאפשר ידיעה של מיקום הרכב ביחס ליעד הנסיעה, לאפשר לעשות כל מה שנוסע אחר צריך לעשות כמו ליזום עצירה, לא להפריע לנוסעים אחרים ולהיות נעימה.

על פי החוק האמריקני (ADA of 1990) חברת תחבורה קרקעית שאינה יכולה לשלב נוסע בקו התחבורה הרגיל שלה, חייבת לשלוח לו רכב חלופי במחיר נסיעה רגילה. לרכב זה קוראים Para-Transit. מבין משתמשי כיסאות הגלגלים, רוב אלה הזקוקים לרכב זה הם אלה הנאלצים להשתמש בכיסאות רחבים מדי למעבר בתוך אוטובוסים או כבדים מדי עבור מעלון הכניסה לאוטובוס. השימוש ב-Para-Transit מחייב הזמנה שלו יום מראש לשעה מגדרת.

הנגשת העלייה והירידה מהרכב אפשרית בכמה דרכים, בתלות ביכולתו הגופנית של משתמש כיסא הגלגלים, בכיסא ובהפרש הגבהים בין רצפת הרכב לרציף התחנה. משתמש כיסא גלגלים ידני שיש לו יכולת גופנית טובה יכול לעבור מכיסא הגלגלים אל כיסא המונית ולאפשר לנהג המונית לקפל את הכיסא אל תא המטען. משתמשים בעלי כושר טוב במיוחד של כיסאות גלגלים ידניים עם שלדה מטיפוס לא מקובל יכולים גם לנתר עם הכיסא מרצפתו של אוטובוס נמוך אל המדרכה. עוד מקרה בו אין צורך באמצעי מיוחד כדי לאפשר למשתמש כיסא גלגלים לעלות ולרדת מרכב הוא המקרה בו תחנת רכבת קלה בנויה היטב. בתחנת רכבת קלה הבנויה היטב, רציף התחנה זהה בגובהו לרצפות הקרונות והמרווח בין דלתות הקרונות לרציף קטן. בתחנה כזו יכול כל משתמש כיסא גלגלים לעלות ולרדת מהרכב בלא אמצעי מיוחד.

כאשר יש הפרש גובה או מרחק משמעותי בין רצפת הרכב לבין רציף התחנה יש להשתמש ברמפה או במעלון כדי לעלות ולרדת מן הרכב עם כיסא גלגלים. הרמפות והמעלונים יכולים להיות חלק מהרכב או להמתין בתחנה. עבור אוטובוסים זול יותר ופשוט יותר כשהרמפה או המעלון הם חלק מהרכב. אולם עבור רכבות ארוכות עם תחנות מעטות זול יותר כשהם ממתינים בתחנה. רמפות שהן חלק מהרכב עשויות להיפרש ידנית או מכנית. רמפות הממתינות בתחנה נפרשות תמיד ידנית ומעלונים תמיד מופעלים מכנית.

לרמפות יש יתרון בטיחותי על המעלונים והן גם יכולות לשאת כיסאות גלגלים כבדים יותר. חסרונן הוא שהן מתאימות לרכבים שהפרש הגובה בין רצפותיהם לרציף התחנה אינו גבוה במיוחד (אוטובוסים נמוכים ורכבות קלות שעוצרות בתחנות שאינן בנויות היטב). אוטובוסים גבוהים ורכבות גבוהות חייבות מעלון. המעלון עשוי לעזור גם לאנשים המתקשים בטיפוס אל הרכב במדרגות אך אינם משתמשים בכיסאות גלגלים כגון זקנים ואנשים שהולכים עם הליכונים או קביים. רכבי הפרא-טרנזיט מצוידים במעלונים המסוגלים להרים כיסאות גלגלים ממונעים כבדים במיוחד שמעלוני אוטובוסים אינם מצליחים להרים.

בטיחות כיסאות גלגלים בכלי רכב דורשת קשירה בטוחה של המשתמש אל הכיסא (בדומה לפעולת חגורת הבטיחות של הנוסעים האחרים) וקשירה בטוחה של הכיסא אל הרכב. כיסאות גלגלים רבים מאובזרים בווים ובטבעות המיועדים לקשירתם אל הרכב. אולם סידורי קשירה אלה אינם מאפשרים לחלק גדול ממשתמשי כיסאות הגלגלים לאבטח את הכיסא אל הרכב בכוחות עצמם ודורשים מעובדי התחבורה הציבורית מיומנות כדי להפעילם. עובדי תחבורה ציבורית שאינם מיומנים באבטוח כיסאות גלגלים נאלצים להתעכב לצורך האבטוח ולעיתים גם לפצוע את אצבעותיהם או להצמיד את גופם אל גופו של משתמש כיסא הגלגלים באופן שמביך שני אנשים זרים.

פתרון אחד לבעיית סרבול האבטוח בעזרת הווים והטבעות הוא אבטוח גלגלי כיסא הגלגלים. משתמש הכיסא יכול על פי רוב לאבטח את הכיסא בכוחות עצמו בעזרת אבטוח הגלגלים ואם הוא אינו יכול קל לעזור לו בזה. החיסרון של אבטוח הגלגלים הוא ששימוש תדיר בו מעוות את צורת הגלגל. פתרון אחר הוא לא לאבטח ומסתבר שהסיכון שבנסיעה בכיסא גלגלים לא מאובטח באוטובוס תוך עירוני הוא סיכון קטן מאוד.

סטטיסטית, אוטובוס תוך עירוני הסתבר כאחד מכלי הרכב בהם הסיכוי שנסיעה תסתיים במותו של נוסע כלשהו או במותו של הנהג הוא הקטן ביותר. מבחינה זו, אוטובוסים תוך עירוניים בטוחים מרכבות, מטוסים, אוטובוסים תוך עירוניים והרבה סוגי כלי רכב אחרים הנוסעים בתוך העיר, לרבות מכוניות פרטיות בגדלים שונים, ואנים, ואנים מונגשים לכיסאות גלגלים ממונעים, רכב הפארא-טרנזיט ומיניבוסים בגדלים שונים. ההסברים לממצא זה קשורים במשקל האוטובוס. ראשית, משקלו של האוטובוס מקשה להגיע למהירות הנסיעה המקסימלית המותרת כשהוא צריך לעצור בתחנות רבות. שנית, כאשר אוטובוס מתנגש ברכב אחר ההתנגשות לא גורמת לו לשינוי פתאומי בתנועתו בשל חוק שימור התנע. ממצאים אחרים מראים שדיווחים על פציעות של משתמשי כיסאות גלגלים בשימוש בתחבורה הם נדירים. הפציעות המדווחות הן קלות ורובן נגרמות על ידי המעלון כך שאינן קשורות באבטוח הכיסא.

נגישות תחבורה ציבורית לעיוורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפת רציף בתחנת רכבת הפרוורים של שיקגו, המסומנת בצבע ובבליטות כאות אזהרה למניעת נפילת עיוורים וכבדי ראייה אל הפסים.

הנגשה של תחבורה ציבורית לעיוורים וללקויי ראייה כוללת הנגשה של המידע על אודות התחבורה הציבורית כגון לוחות הזמנים ומסלולי הקווים, הנגשה של הדרך אל תחנות האוטובוסים והרכבות המאפשרת לאדם עם לקות ראייה למצוא את התחנות ולהגיע אליהן בשלום, ההנגשה של התחנות עצמן המאפשרת שהייה נוחה ובטוחה בהן בלא סכנת נפילה אל הפסים או צעידה אל הכביש, הנגשת זיהוי הרכב המגיע לתחנה, העלייה לרכב, כל פעולה שנוסע אמור לעשות ברכב כולל יזימת עצירה שלו וזיהוי קל ונוח של המקום בו אמור הנוסע לרדת מהרכב.

הנגשת המידע יכולה להיעשות בעזרת ייעוץ טלפוני או מערכת מידע באינטרנט שמסבירה איזה רכב ציבורי לקחת ומאיפה כדי להגיע מכתובת מסוימת לכתובת מסוימת בזמן מסוים. הנגשת הדרך אל התחנות והשהייה אפשרית על פי הכללים הרגילים של הנגשת בניה. שפת המדרכה ושפת הרציף צריכים להיות מסומנים באופן בצבע בולט ובבליטות שניתן להרגיש בעזרת המקל בו משתמשים עיוורים. זיהוי הרכב המגיע לתחנה אפשרי בעזרת רמקול המצוי על הרכב ומכריז על זהותו בכל פעם שהוא עוצר בתחנה. רמקול זה צריך להיות על יד דלת הרכב וכך לסמן את מקום העלייה לרכב. זיהוי קל של המקום בו אמור הנוסע לרדת מהרכב יכול להיעשות על ידי רמקול בתוך האוטובוס המכריז את שמה של התחנה הבאה. רמקול כזה ומרקע עליו רשום שם התחנה הבאה יכול לעזר גם לנוסעים שאינם מכירים את מסלול הנסיעה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוגמה: מ"ח 6270/15 יורם ניצן נ' משינת ישראל, ניתן ב-25 בדצמבר 2015
  2. ^ דוגמה: אתר caughtya.org (תפסנו אותך)