נהג מונית (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נהג מונית
Taxi Driver poster.JPG
שם במקור: Taxi Driver
בימוי: מרטין סקורסזה
הפקה: ג'וליה ומייקל פיליפס
תסריט: פול שרדר
עריכה: תום רולף
מלווין שפירו
שחקנים ראשיים: רוברט דה נירו
ג'ודי פוסטר
הרווי קייטל
סיביל שפרד
מוזיקה: ברנרד הרמן
צילום: מייקל צ'אפמן
חברת הפצה: קולמביה
הקרנת בכורה: 8 בפברואר 1976
משך הקרנה: 113 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 1.3 מיליון דולר
הכנסות: 28,262,574 דולר
פרסים: זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן
דף הסרט ב-IMDb

נהג מוניתאנגלית: Taxi Driver) הוא סרט אמריקאי משנת 1976 בבימויו של מרטין סקורסזה על פי תסריט של פול שרדר. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר (הסרט הטוב ביותר, השחקן, שחקנית המשנה, ופסקול) וזכה בפרס דקל הזהב. הסרט נחשב לאחד משלושת סרטיו הגדולים ביותר של סקורסזה יחד עם "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים".

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסריט נכתב בשנות ה-70 המוקדמות על ידי פול שרדר, מבקר שהפך לתסריטאי. שרדר כתב את התסריט לאחר התמכרות לסמים ואלכוהול ופיתוח אובססיה לכלי נשק ואלימות. לפרק זמן אף גר במכוניתו ולא ישן כלל למשך שבועיים. בסופו של דבר הוא אושפז בבית חולים. בבית החולים, האחות שאלה אותו כמה שאלות ולפי שרדר "גיליתי שלא דיברתי עם אף אחד במשך שבועיים." בדידות זו נתגלמה לדמות של נהג מונית, שתקוע במונית שלו ולא מתייחס כלל לבני אדם אחרים. הרעיון תפס את שרדר בצורה כל כך חזקה שהוא כתב את התסריט ל"נהג מונית" במשך כמה ימים בלבד.

למרות שרוב חבריו של שרדר, כולל הבמאים בריאן דה-פלמה, ג'ורג' לוקאס ומרטין סקורסזה, אהבו את התסריט, אולפני הוליווד לא רצו לממן סרט כל-כך חזק, חשוך ואלים. בסופו של דבר, זוג המפיקים מיכאל וג'וליה פיליפס הסכימו להפיק את הסרט בתקציב נמוך מאוד. מרטין סקורסזה, שהצליח להוציא שני סרטים מוצלחים - "רחובות זועמים" ו"אליס לא גרה כאן יותר" - באותן שנים, ביים את הסרט עם חברו רוברט דה-נירו בתפקיד הראשי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה מתרחשת בניו יורק של שנות ה-70, עיר מטונפת, מלאה בזונות ומחוסרי בית, שהפשע משתולל ברחובותיה. טרוויס ביקל (רוברט דה נירו) הוא נחת שהשתתף במלחמת וייטנאם, אדם מתבודד שחי בצורה סגפנית. הוא סובל מנדודי שינה ומחליט למצוא עבודה כנהג מונית. לדבריו כי הוא ער בכל מקרה, לפחות הוא יקבל על כך כסף. טרוויס עובד באזורים הגרועים ביותר של העיר, ומסיע במונית שלו טיפוסים מפוקפקים. הוא מדבר על העיר כמקום מלוכלך ומקווה "שיום אחד יבוא גשם וישטוף את כל הזוהמה מהרחוב".

התרחשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוויס מתחיל לגלות עניין מרחוק בבטסי, עובדת במטה הבחירות לנשיאות של הסנטור צ'ארלס פאלנטיין. הוא עוקב אחריה וצופה בה מרחוק. הוא מתעניין בה משום שהיא שונה משאר האנשים והוא מרגיש שהיא דומה לו. לאחר זמן מה הוא אוזר אומץ לדבר איתה, הוא משכנע אותה לצאת איתו. הוא לוקח אותה לקולנוע בטיימס סקוור שמציג סרטים פורנוגרפיים, והיא מסתלקת במהרה ומתנתקת מטרוויס, שמנסה, בלא מועיל, לפייס אותה. טרוויס מרגיש רע מאוד ומתוסכל, משום שבטסי אותה חשב לדומה לו, עזבה אותו.

למונית של טרוויס נכנסת אייריס (ג'ודי פוסטר), זונה בת 12, שמנסה לברוח מהסרסור שלה, מת'יו (הרווי קייטל). מת'יו מצליח למנוע ממנה לברוח, אך טרוויס מפתח אובססיה כלפיה. הוא מרגיש ש"מישהו חייב לעשות משהו", והוא מנסה להציל אותה. הוא לוקח אותה לארוחת בוקר והיא מספרת לו שהיא ברחה מהבית ומת'יו (היא קוראת לו "ספורט") הוא אדם נחמד והוא לא רע אליה והיא הייתה מבולבלת כאשר היא ניסתה לברוח ובעצם אין לה מקום אחר. טרוויס לא מוותר ומנסה לשכנע אותה שמתיו הוא אדם רע ושהיא צריכה לחזור הביתה.

באותו הזמן טרוויס מתכנן להתנקש במועמד לנשיאות הסנטור צ'ארלס פאלנטיין. הוא רוכש אקדחים שאותם הוא בודק בביתו באחת הסצנות המפורסמות בתולדות הקולנוע: הוא עומד מול המראה עם האקדח מכוון כלפי דמותו וטובע את המשפט המפורסם "אתה מדבר אליי?" ("You talkin' to me?" - דה נירו אילתר את המשפט במקום, בתסריט לא נכתב שטרוויס אומר דבר אלא פשוט עומד ובוהה בבבואתו שבמראה). ביום בו הוא מתכוון לרצוח את הסנטור הוא מגיע לעצרת ענק אבל בורח לפני שהוא מבצע את ההתנקשות מפני שזוהה על ידי אנשי השירות החשאי.

הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סצנת הטבח: טרוויס מגיע למלון שבו הזונות של "ספורט" עובדות. הוא מדבר עם ספורט, לפתע הוא שולף אקדח, יורה בו ופוצע אותו. הוא נכנס לתוך המלון ויורה בשומר שעומד בכניסה ומשכיר חדרים ללקוחות של הזונות. הוא ממשיך פנימה ויורה בלקוח של אייריס. טרוויס הורג את השלושה אך הוא נפצע קשה, מתמוטט על הספה בחדר כולו מגואל בדם, הוא לוקח את האקדח שבידו ומנסה להתאבד אך האקדח ריק מכדורים. הוא מרים את ידו בצורת אקדח ומצמיד אותה לראשו באירוניה.
  • סצנת הסיום: טרוויס מתאושש מהפציעה, הוא מקבל מכתב מהוריה של אייריס שמודים לו על עזרתו בהחזרתה הביתה ומספרים שהיא חזרה ללמוד בבית הספר. על קיר דירתו רואים כתבות עיתון גזורות שמדברות על "הגיבור שהתאושש" ו"הירי המוזר". אנחנו רואים שטרוויס חזר לחייו הרגילים כנהג מונית. הוא אוסף אישה ומגלה שזאת בטסי, היא מספרת לו שהיא קראה עליו בעיתון והוא טוען שהעיתונים תמיד מגזימים ושהוא לא עשה משהו מיוחד. כשהיא יורדת מהמונית היא שואלת כמה עלתה הנסיעה, הוא מאפס את המונה ונוסע.

פרשנויות לסיום הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מעריצים ומבקרים שסבורים שסצנת הסיום היא פנטזיה של טרוויס לפני מותו שבה כל הדברים בהם הוא רצה מתקיימים: הוא הציל את הילדה, זכה לכבוד של בטסי ועשה משהו כדי לשפר את המצב. פול שרדר, שכתב את התסריט טען שהסיום הוא אירוני וביקורתי כלפי היחס הסלבריטאי שלו זוכים פושעים. הסיום הוא אירוני מהבחינה שבה טרוויס נהפך לגיבור שמוכן להסתכן למען אחרים ולהלחם בפושעים למרות שהוא עצמו תכנן לרצוח אדם. והטבח בסיום הוא מעשה של אדם מיואש שמוותר על הכול ובכל זאת זוכה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מציג אלימות גראפית מאוד, במונחים של שנות ה-70. סצנת הסיום היא אחת מהסצנות מלאות הדם ביותר עד לאותה תקופה. הסרט מציג דמויות אפרו-אמריקאיות בתפקידים שליליים בלבד. במהלך כל הסרט טרוויס מחליף מבטים מאיימים עם דמויות שחורות ברחוב ובשלב כלשהו הוא אפילו יורה בפורץ שחור. במקור בסצנת הטבח טרוויס היה אמור לירות רק בדמויות שחורות, והדמות של מתיו הסרסור הייתה אמורה להיות שחורה אך סקורסזה חשב שהסרט יקבל גוון גזעני שיסיט את תשומת הלב מהמסר עצמו. מבקרים רבים טענו שג'ודי פוסטר (בת 13 בזמן הצילומים) הייתה צעירה מידי כדי לשחק תפקיד כזה או להיחשף לאלימות הגרפית בסרט.

ג'ון הינקלי הבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון הינקלי הבן, היורה בנסיון ההתנקשות בנשיא ארצות הברית רונלד רייגן בשנת 1981, הושפע רבות מדמותם של טרוויס ואייריס. הוא צפה בסרט לפחות 15 פעמים, התאהב בדמותה של אייריס וכמו דמותו של טרוויס חשב שיש להציל אותה. הוא החל לכתוב מכתבים לג'ודי פוסטר ואף נרשם לאוניברסיטת ייל, שבה למדה, כדי להיות קרוב אליה. היא מצידה אמרה לו שהיא לא מעוניינת, אך הינקלי פירש זאת כמו טרוויס בסרט וחשב שיש להציל אותה. הוא החל לתכנן התנקשות בנשיא ארצות הברית כדי להרשים אותה. ב-3 במרס 1981, ביציאה ממלון הילטון בושינגטון, הינקלי ירה 6 יריות לכיוון הנשיא כאשר ירייה אחת פוגעת בו. רייגן נפצע מתחת לידו, נותח, התאושש וחזר לתפקידו. הינקלי זוכה בבית המשפט מנסיון רצח בזכות טיעון של אי שפיות.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת מסך מתוך הסרט. צילום אפל בסגנון פילם נואר.

הסרט מצולם ברובו בלילה, האווירה הכללית הדיכאונית, והלך הרוח של טרוויס עוברים היטב בעזרת סגנון הפילם נואר של הצילום. צילומים רבים נעשים מתוך המונית של טרוויס שמייצגת את הריחוק והדחייה שלו מהסביבה בה הוא חי. צילומי הסביבה החשוכים של ניו יורק מודגשים בעזרת שלטי הניאון של בתי הקולנוע, החנויות, ומועדוני החשפנות. בסרט יש אלמנטים נוספים מסגנון הפילם נואר כמו: העיר האפלה, הגיבור הבודד והקרנות של גיבור הסרט. הסרט משתמש באלמנט מרכזי נוסף, צילום דרך מראות וחלונות. ישנם צילומים רבים דרך מראות, בעיקר דרך המראה האחורית במונית.

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, שתי מועמדויות לפרס גלובוס הזהב (לשחקן הטוב ביותר, דה נירו והתסריט), שלוש זכיות בפרס האקדמיה הבריטית לקולנוע (שתיים מהן הוענקו לג'ודי פוסטר על תפקידה ולברנרד הרמן על המוזיקה) וזכייה בפרס דקל הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. הסרט ממוקם בין 50 הסרטים הגדולים של IMDb בציון ממוצע של 8.5 ושומר על 98% טריות באתר Rotten Tomatoes.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]