אגוז מוסקט

ערך זה עוסק בסוג של אגוז. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מוסקט.

מוסקט הוא שמו של זרע נאכל שבטחינת זרעיו מופק תבלין ומקליפתו החיצונית של הזרע מופק תבלין נוסף. מוצרים נוספים הם שמנים ארומטיים וחמאת אגוז מוסקט.

השם "מוסקט" מקורו בצרפתית, וכמו זן הענבים הקרויים מוסקט, מקור המילה מלטינית "ריחני".

אגוז מוסקט, כשנלקח בכמויות מוגזמות, יכול לגרום להזיות (עקב החומר הפסיכו-אקטיבי, הפעיל באגוזי מוסקט, הקרוי מיריסטיצין, שנעשה בו גם שימוש בתרופות אנטי דיכאוניות) בחילה, התייבשות וכאבים. צריכה מוגזמת של התבלין מסוכנת ועלולה להוביל למוות.

בגלל החומר הפעיל, אוכל המכיל מוסקט יכול להוות רעל עבור בעלי חיים כדוגמת כלבים^[1].

לתבלין "אגוז מוסקט" טעם מעט מתקתק ועדין. נעשה בו שימוש בתעשיית עיבוד מזון, בעיקר בתיבול מוצרי בשר. כמו כן נעשה בתבלין שימוש במרקים, רטבים, מוצרי מאפה ותערובות תבלינים כמו אבקת קארי.

כ-75% מאספקת אגוזי המוסקט העולמית מגיעה מאיי מאלוקו.

עץ אגוז המוסקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ אגוז המוסקט (Myristica fragrans), הקרוי בעברית "מוסקטית ריחנית", הוא עץ גבוה, ירוק עד ועטור עלווה הדומה לעלי דפנה ובעלת ריח מיוחד, המניבה פרחים בצורת פעמון ופרי בשרני בצבע צהוב לימון. הקטיף הראשון של עצי אגוז המוסקט נעשה 7–9 שנים לאחר הנטיעה והעצים מגיעים לבשלות מלאה בגיל 20.

מקורו של עץ אגוז המוסקט בקבוצת איי בנדה שבאינדונזיה, אך במאה ה-21 הוא גדל במקומות שונים, שהבולט בהם האי גרנדה שבאיים הקריביים.

המוסקט במטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהעץ מפיקים מספר מאכלים:

אגוז מוסקט - זרע העץ, שגודלו כשני ס"מ וצורתו כשל ביצה. משמש כתבלין. נמכר שלם להכנת גרירה או אבקה טרייה; או טחון כאבקה מוכנה לשימוש.
משיה (mace), בעברית קֹושְׁטְ - תבלין המופק ממעטה הזרע האדמדם.

אגוז מוסקט משמש לתיבול מאפים וכן מאכלים המכילים חלב או שמנת כגון רטבים, מרקים מוקרמים, תפוחי אדמה מוקרמים.

משיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המוכר של התבלין בישראל, מַשׂיָה, מקורו בלשונם של יהודי מרוקו; ככל הנראה, כמו גם שמו מייס (באנגלית: mace; בצרפתית: macis), התגלגל מלטינית.^[2] בערבית שמו جوز الطيب,(ג'וז א-טיבּ) ושמו העברי אינו מוכר לרוב: קֹושְׁטְ המופיע במקורות כאחד מסממני הקטורת.

זהו תבלין העשוי מקליפתו החיצונית של אגוז המוסקט. לאחר קילוף אגוז המוסקט, משטחים ומייבשים את הקליפה, עד שהיא מזכירה במראה יריעת גומי מחוררת.

הטעם דומה לזה של אגוז המוסקט, אולם אינו זהה, ולכן משתמשים לעיתים באגוז מוסקט, לעיתים במשיה ולעיתים מערבבים ביניהם.

התבלין משמש במטבח ההודי בעיקר למאכלים המכילים בשר, ולעיתים למרקים המכילים תפוחי אדמה או כרובית, להם הוא מוסיף צבע כתום הדומה להשפעת הזעפרן. במטבח המרוקאי המשיה מהווה אחד התבלינים העיקריים.

התפוקה העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייצור העולמי של התבלין מוערך בין 10,000 ל-12,000 טון לשנה כשהביקוש העולמי מוערך בכ-9,000 טון. אינדונזיה וגרנדה שולטות בייצור ובייצוא של התבלין, כשלהן שליטה על 75% ו-20% מהשוק בהתאמה. יצרנים נוספים כוללים את הודו, מלזיה, פפואה גינאה החדשה, סרי לנקה ואיים נוספים במפרץ הקריבי. היבואנים העיקריים הם הקהילה האירופית, ארצות הברית, יפן והודו. סינגפור והולנד הן מפיצות עיקריות של התבלין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבלין היה ידוע באירופה מימי הביניים, ומוזכר כבר בתוספות^[3] בשם "אגוז מושקד"ו", אך האירופאים לא ידעו מה מקורו. הסוחרים האירופאים נהגו לקנות את תבליניהם בוונציה, וסוחרי ונציה קנו אותם בקונסטנטינופול. למעשה, מקור אגוז המוסקט היה איי הודו המזרחית (אינדונזיה).

במאה ה-17 הפך אגוז המוסקט למוצר המותרות הנכסף ביותר. גרמה לכך בין השאר הכרזה של רופאי אנגליה האליזבתנית שמרקחות אגוז המוסקט שלהם הן המרפא הוודאי היחיד לדבר. בן לילה נעשה אגוז זה ליקר מזהב^[^{דרוש מקור]}. כתוצאה מכך התחוללו קרבות על השליטה בקבוצת איי בנדה, מקורו של העץ. האירופאים הראשונים שהגיעו לאיים היו הפורטוגלים ואחריהם גם הספרדים, אלה גם אלה גורשו משם על ידי ההולנדים, אשר נאבקו בבריטים על השליטה באיים, ולמעשה על הסחר באגוז המוסקט.

בחוזה ברדה שנחתם ב-1667 הסכימו הבריטים לוותר על כל תביעותיהם על האיים, ובתמורה לכך ויתרו ההולנדים על המושבה ניו אמסטרדם בצפון-אמריקה, אותה הקימו הבריטים שלוש שנים לפני כן. חוזה זה נתן להולנדים מונופול על ייצור התבלין. ההולנדים נהגו לטבול את אגוזי המוסקט במיץ ליים לפני ששיגרו אותם אל מחוץ לאיים כדי שאיש מלבדם לא יוכל להנביטם, ואף שרפו אגוזי מוסקט כשהיה להם מלאי גדול מדי. למרות מאמציהם של ההולנדים הצליחו הצרפתים להבריח אגוזי מוסקט ולזרעם במאוריציוס.

בתחילת המאה ה-19 באה הולנד תחת שלטון צרפתי. לכן, כחלק ממאבקם בנפוליאון פלשו הבריטים לאיים בשנת 1810. פלישות דומות התקיימו במקומות נוספים. השליטה ההולנדית הושבה ב-1817, אך הבריטים נטלו עמם שתילים ודוגמאות לאדמה בה גדל העץ, ונטעו אותם בציילון, בפינאנג ובסינגפור, ובזאת הסתיים המונופול של הולנד על התבלין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ילס מילטון, אגוז המוסקט של נתנאל - תיאור ההיסטוריה של ההשתלטות על סחר התבלינים במזרח במאה השבע-עשרה.
יעל גרטי, בעבור חופן אגוזי מוסקט: גלגולו של תבלין, באתר ynet, 8 באפריל 2008