נוף עם שלושה עצים
_jpg.webp) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | יהושע קנז |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת עם עובד (הספרייה לעם) |
| תאריך הוצאה | 2000 |
| מספר עמודים | 279 |
נוף עם שלושה עצים הוא ספר מאת יהושע קנז שיצא לאור בשנת 2000 בספריה לעם בהוצאת עם עובד. זהו ספרו השישי של קנז. הספר כולל שתי נובלות. הראשונה והארוכה יותר: "שורפים ארונות חשמל", והשניה: "נוף עם שלושה עצים".
בנובלה הראשונה מתואר בית משותף בתל אביב בזמן מלחמת המפרץ, הכולל שש דירות. הדיירים מתוארים בהן כ"שש יחידות אנושיות דחוסות וצפופות, כל אחד הוא עולם בפני עצמו של תקוות ואכזבות והם מתחברים זה לזה בחשדות הדדיים ובשאלה מי שרף את ארון החשמל.".[1]
בנובלה השנייה מתואר קשר ידידות בין ילד שעקר עם הוריו לחיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה ובין משפחת בעלי הבית, ובמקביל, קשר מוזר בין משפחת הילד ובין חייל בריטי.
שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם הספר לקוח מהנובלה השנייה שבו. שם הנובלה לקוח מתצריב ותחריט יבש של רמברנדט: "שלושת העצים" (אנ'), שמועתק בדיוק רב על ידי חייל בריטי שהוא מגיבורי הסיפור.
שורפים ארונות חשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלילה ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן התרחשות מלחמת המפרץ בית בצפון תל אביב.
- אתי - מספרת, מתגוררת בדירת הקרקע, ממשפחה ירושלמית מסורתית, עברה תקיפה מינית בדירתה וחיה מאז בסיוטים.
- פלורה משיח - מתוארת, אלמנה, קרובה של סופי אך מתנכרת אליה.
- דורון - מספר, רווק שנפרד מחברתו, מתואר כ"דורון - ועד" בשל התנדבותו לתפקד כוועד הבית.
- ורד ונירה - מתוארות. שתי שותפות, בחורות צעירות הרבות ביניהן כל הזמן.
- סופי יעקב - מספרת, זקנה ערירית המאזינה לרדיו כל היום. נחנקה למוות מהעשן בזמן שריפת ארון החשמל.
- צחי וגילי - מתוארים, זוג לא נשוי.
- רחמני - מספר, מנקה מחליף המתגורר זמנית במקלט הבניין.
- ג'ינג'י - מתואר, גור חתולים מפינת האשפה, המאומץ על ידי צחי וגילי.
דורון - ועד אוסף כסף מהדיירים כדי לשלם את שכר העבודה לאיסמעיל, עובד הניקיון מעזה, שבגלל המלחמה והסגר שהוטל, חדל לבוא לנקות. בינתיים נלקח לעבודת הניקיון רחמני, אולי משוגע במקצת וייתכן שבעל מאפיינים אוטיסטיים, אשר מתגורר בדרום תל אביב, משפחתו עזבה לבאר שבע מפחד הטילים והוא מתגורר זמנית במקלט הבניין. בזמן שדורון מפליג בחיפושיו אחרי איסמעיל לאזורי תעשייה זעירה ומוסכים, נשרף - וייתכן שמוצת, ארון החשמל בבנין. התפשטות העשן מביאה למותה של הדיירת המבוגרת והערירית, סופי יעקב. דורון מהוועד מגביר את חיפושיו אחרי איסמעיל וחושד בו ואף ברחמני כי אחד מהם הצית את ארון החשמל. רחמני נפצע קשה בעת שרוכב על אופניו ומכונית פוגעת בו מאחור ונמלטת מהזירה, דבר שמסבך בעיני דורון את תעלומת ההצתה, שהמשטרה כלל אינה חוקרת. ברקע מתוארים יחסיהם הנוירוטיים של הדיירים. הריבים הקולניים והבלתי פוסקים של נירה וורד השותפות. התעללותו הנפשית של צחי באתי מקומת הקרקע שחוותה תקיפה מינית. ולבסוף, פירוק הקשר של גילי וצחי וחזרת החתול ג'ינג'י אל פחי הזבל ואל מותו.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתיה גור טוענת כי תל אביב מתוארת "כעיר-גיהנום, שבנייניה המתפוררים מאכלסים שנאה, אלימות וכיעור אין-סופי.".[2] היא משייכת את הנובלה באופן חד־משמעי לקוטב שהיא מכנה "הגרוטסקי־סטירי ביצירת קנז, המוכר מהרומנים אחרי החגים, האשה הגדולה מן החלומות, בדרך אל החתולים ומחזיר אהבות קודמות;".[3] היא רואה בעלילה כפרודיה על עלילות בלשיות אשר במקביל לתיאור הראליסטי של הדמויות, מתמקדת בחקירת השריפה שדורון מתעקש עליה בכפייתיות. גור טוענת כי "מעטים מאוד הסופרים הישראלים המדייקים כל כך כקנז, בתיאורי המציאות, הדיוקנאות ובייחוד בלשון שהאנשים מדברים כאן — נהפך בית המגורים הבדוי בצפון תל אביב למיקרוקוסמוס; עולם בזעיר אנפין המייצג את העולם הגדול;".[3]
גם רונית מטלון משייכת את "שורפים ארונות חשמל" למודוס אליו שייכים הספרים שמזכירה גור. היא טוענת כי קנז עצמו הגדיר בראיון ב-1992 את המודוס הזה כ"סיפורי היד הקפוצה" (ואת יצירותיו האחרות הגדיר "סיפורי היד הפתוחה"). על פי ניסוחו אלו "קודם כול מצבים תודעתיים לפני שהם פרקטיקות סיפוריות. זהו יחס בסיסי לעולם המתגלם בלשון.".[4]
אריאנה מלמד טוענת כי: "תחת הגג המשותף רוחשים חיים סודיים וגלויים, חרישיים וקולניים, עדינים ואלימים כאחד. יהושע קנז מניח להם להתהוות, לפרוח, להתעצם ולהגיע עד מוות אלים, בטכניקה שהיא שילוב של רומן פוליפוני מבית מדרשו של פוקנר ו"ראשומון".[5] היא מסכמת את ביקורתה במשפט: "מה שקנז מצליח לעשות במקהלת הקולות שלו הוא לערער לגמרי את ערכי הפנטזיה של המונח "בית". אין הגנה, אין תמיכה, אין קהילה, אי אפשר להידבר. מאחורי דלתות לא בטוחות חיים ומתים אנשים פגיעים מאד, וכל אחד מהם ראוי לחמלה שרק המחבר לבדו יכול, בכוח מילותיו, להעניק להם ברוחב לב ובחום.".[5]
בביקורתו של אבנר הולצמן ניכר כי אינו מתרשם במיוחד מהנובלה: "האירוע העיקרי המקשר באופן רופף בין חלקי הסיפור הוא מותה של אחת הדיירות סופי יעקב בדירתה בשעת שֵרפה או הצתה של ארון חשמל בחדר המדרגות. ... סביב הציר הזה משתזרות התרחשויות נוספות, עלובות ומדכדכות לא פחות, שרֶטֶט נירוטי אלים ומסויט פועם בכולן, ומדי פעם הן מתובלות בהבלחות של מסתורין.".[6]
חוה ליאון אינה מוצאת בנובלה פיתרון להבאת גאולה לנפשות הפועלות, או אפילו מציאת נחמה. המחבר, לדעתה, מסתפק בשרטוט חשוף ומאופק של המציאות, "שרטוט המשאיר את הקורא בתחושה של מועקה קשה.".[7]
נוף עם שלושה עצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתרחש בשכונת נווה שאנן שבחיפה בסוף חורף עד אביב 1945.[8] בפתיחת הנובלה ישנה הקדשה של המחבר "לאחי חיליק".
עלילה ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הילד, כבן 7–8 שנים, מתגורר עם הוריו, המכונים על ידי החייל האנגלי בשמות בקי והרי, מתגוררים בדירת חדר שבה שירותים משותפים עם דירת בעלי הבית. בעלי הבית הם משפחת חזון שעלו מקאהיר במצרים ולהם מספר ילדים המבוגרים מהילד, כששני הצעירים, שלמה וראשל הם אלו שתופסים את התעניינותו של הילד. בערב כריסמס מגיע אל דלת משפחת הילד חייל אנגלי שיכור אשר מקיא בביתם. בביקור התנצלות שלו מתברר כי שמו פראנק והוא ממשיך לפקוד את בית המשפחה, למורת רוחה של משפחת הילד. החייל מראה למשפחת הילד ציור של רמברנדט אותו הוא מעתיק בקפדנות רבה. תמרה, בת דודתה של האם, המעריצה את טאגור ואת התרבות ההודית, מגיעה מירושלים לבקר את המשפחה בחיפה ומבקרת את "אמנותו" של פראנק. במקביל, מתוודע הילד אל הדילמות שמזמנים חיי המבוגרים - גם במשפחת השכנים וגם אצל דורה ידידת האם.
- הילד
- אם הילד - מתוארת בשם בקי.[9]
- אב הילד - מתואר בשם הרי
- פראנק - חייל בריטי הפוקד את בית משפחת הילד
- הגברת חזון - אם המשפחה השכנה, מנהלת חנות מכולת
- האדון חזון - אב המשפחה השכנה, בעל עסק בעיר התחתית בחיפה
- שלמה - נער צעיר, הבן היחיד של משפחת חזון
- ראשל - הבת הצעירה של משפחת חזון
- תמרה - בת דודתה של בקי
- דורה - חברתה של בקי שבעלה הרצל נפל בשבי הגרמני
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסף אורן מתייחס לעיסוקו של קנז בבירור ההבדלים בין אמנות־אמת לאמנות־כוזבת. הוא טוען כי הסופר מתאר את ריקודן של תמרה וחברתה זהבה המתיימר להיות אמנותי, כגרוטסקי. וזאת, אחרי שתמרה לעגה לפראנק והאשימה אותו בחוסר כישרון בשל העתקת ציורו של רמברנדט. הוא כותב: "בולטת העליבות של הריקוד ההודי של שתיהן, שבו התאמצו לבצע חיקוי מושלם של ריקוד שלא צמח בתרבות שעליה חונכו. הן מקפידות להעתיק בדיוק רב את הלבוש האקזוטי ואת התנועות המיוחדות של הרקדניות ההודיות. הדוגמא האחרונה מעידה על אופיו הכוזב והלא־אותנטי של הבידור, הנוטה להמעיט בערך המקורי־באמת ולעומת זאת הוא מציג כאותנטי ובעל־ערך את החומרים שהוא שואל מתרבויות אחרות, חומרים שאינם מוכרים לצופים ולכן אין הם מסוגלים לשפוט את מידת מקוריותם.".[10] עוד מוצא אורן התייחסות לאמנות בסיפור בכך שהילד והוריו מוצאים כי פראנק העתיק בדיוק מושלם את “הפסטורליה מתחת לשמים”, אך לא דייק בהעתקת השמים. השמים של פראנק היו מעיקים יותר מכפי שצויירו על־ידי רמברנדט, “החיים על האדמה כמעט נמעכו מכובדם”. הם היו בהעתקה של פראנק כה קודרים, שהפסטורליה מתחתם דמתה יותר “לארץ גזירה, עם שלושת העצים הניצבים על הגבעה כשלושה זקיפים חמושים”. השינוי בשמיים ודמות זוג האוהבים הבלתי נראה שהוסיף פראנק לציור של רמברנדט מביאים את העתקת הציור, על פי אורן, להיכלל בתחום המוגדר של האמנות. הוא כותב: "כל אמנות עוסקת בהעתקה, אם ישירות מהבריאה (העתקה המוגדרת כריאליזם), ואם מיצירותיהם של יוצרים גדולים שהעתיקו מהבריאה בעבר (העתקה המוגדרת כהשפעה). האמנות מתבטאת בפרשנות האמן לכל מה שהוכן לפניו להעתקה עבורו.".[10]
כותרת הפיסקה הראשונה של אבנר הולצמן למאמר הביקורת שלו היא: "האומנם סיפור חניכה?", ובביקורתו הוא טוען כי אין לראות בנובלה סיפור חניכה רגיל, כפי שהקורא אולי נוטה לפרש את מראית העין של היצירה הכוללת מאפיינים רבים של סיפור חניכה.[6] הוא בונה את התזה שלו על המשפט המסיים את הנובלה, שבו הרצל, הבעל הנבגד שחוזר לאחר שנים מהשבי הגרמני ומהקומוניזם הסובייטי, ומגלה כי לאשתו נולד תינוק בהעדרו, מטיח באשתו, דורה: "”הרגו שם את כל היהודים - ואת עם החיים הפרטיים שלך”. בראיון שהעניק הסופר ב-2006 למאיה פלדמן, הודה כי משפט זה היווה את הגרעין הראשוני לכתיבתה.[11] תחילה הולצמן שם דגש על הוויכוח האמנותי שמעלה קנז, כשמצד אחד הוא שם את ציורו הראליסטי עמוס הפרטים הקטנים של רמברנדט, ומנגד, האמנות שמייצגת תמרה וטאגור שהיא מדומיינת, ערטילאית, אגדית וסמלית. הוא מסכם את הדיון בנושא זה בטענה שבכל מקום בסיפור שנוצרת הנגדה מסוג זה, ניגף הדמיון בפני הממשות. לטענת הולצמן, התצריב של רמברנדט ממלא תפקיד כה חשוב בסיפור כיוון ש"סיטואציית החולין רבת־המשתתפים ועתירת־הפרטים המצטיירת בתמונה ומרחב ההשתתפות השיוויוני שהיא מעצבת הולמים את הנובלה "נוף עם שלושה עצים" הופכים את התצריב לכעין השתקפות של מבנה העולם הסיפורי הקְנזי באשר הוא.".[6]
רעיון מרכזי נוסף לדעת הולצמן, הוא ההתייחסות לחיים בארץ ישראל בתקופת סוף מלחמת העולם השנייה, בשעה שכבר היה ידוע על קיום השואה. "ממעשיהם ומשיחותיהם של גיבורי הסיפור מצטיירת מידה רבה של שיוויון נפש כלפי המלחמה המתחוללת ... אין היא נוגעת בפועל לחיי היומיום שלהם.". הולצמן טוען כי בספרות העברית ישנן יצירות המתארות תקופה זו ומכות על חטא התעלמות הישוב מן השואה והמשך עיסוקו בחיי היומיום בארץ ישראל, בדרך של האשמה עצמית ואשמה קיבוצית. לטענתו, קנז בוחר בעמדה הפוכה. לכאורה, "התוכחה המרוכזת הגלומה באותו משפט של הרצל לדורה, שהעזה לחיות את חייה הפרטיים בימי חורבנו של העם היהודי, כמו ממצה את כתב האשמה כולו". אולם העובדה שהרצל, שדמותו מייצגת את המהפכן האידאולוגי המקצועי, הנע ממאבק עקרוני אחד אל השני (מלחמת האזרחים בספרד, התגייסות לצבא הבריטי, מימוש הקומוניזם בברית המועצות), אינו מתייחס עם שובו לקיום בתו הבוגרת, עמה לא נפגש מספר שנים, ורק בורר לו כמה ספרים מהספרייה, מהמדף שבו ספרי מארקס, ואנגלס ולנין, ויוצא לבלי שוב. עובדה זו משווה אותו בעיני הולצמן לתמרה, אשר שוכחת בכל פעם את שם הילד המספר וקושרת, על פי הולצמן, את שניהם לקבוצת האנשים המעדיפים את הכללי והאידאולוגי על פני הפרטי והיומיומי. לדעתו, הדבר מעיד כי קנז מעמיד את המשפט של הרצל לבחינה ביקורתית וקובע בעצם כי "אכן, הרגו שם את כל היהודים, אך אין הדבר שולל מיהודים אחרים, המצויים מחוץ לטווח הסכנה, את הזכות ואת הצורך לחיות חיים פרטיים מלאים באותה העת ממש.".[6]
ביקורת כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כ-12 רשימות ביקורת ופרשנות בעיתונות היומית ובכתבי עת הופיעו מיד עם פרסום הספר ורובן נעו בין ביקורת חיובית ובין ביקורת מתפעמת.[6]
בתיה גור כתבה בפתיחת ביקורתה ב-2001: "על פני השטח נראה כאילו שתי הנובלות ... אינן קשורות כלל זו לזו וכי הן שייכות לשני הקטבים של יצירתו ... וכי שתי הנובלות נכרכו לספר אחד מטעמים שאינם ספרותיים. אבל קריאה זהירה בשתי יצירות המופת האלה ... מלמדת על זיקה מורכבת וכמעט נסתרת ביניהן.". היא מסיימת את הביקורת בטענה כי שני הסיפורים מדגישים את הפער בין חיי הטוהר הדלים בחלק הראשון של החיים, שהמספר היודע כל מוצא אצל ג'ינג'י החתול ב"שורפים ארונות חשמל" בביטוי "וכמוהו לא יֵדע לעולם", בתחילת חייו כחתלתול רחוב בשיחים שליד פינת האשפה, ומסתיים במותו כחתול שבע במילים" שלא יָדע כמוהו כל ימי חייו". הניגוד בין יֵדע ליָדע הוא המקשר בין הנובלה הראשונה ובין השנייה - "נוף עם שלושה עצים". הנובלה השנייה מדגישה את הטוהר הזה במשפט אודות הוריו המתגוררים עמו בדירת חדר עם שירותים משותפים עם בעלי הבית, "אלו היו היפים בימי חייהם". הניגוד בין הטוהר שבנובלה השנייה ו"בין החיים עכשיו, חמישים ויותר שנים לאחר מכן, כשלישראלים בצפון תל אביב יש חדר לעצמם ואפילו דירה עם שירותים נפרדים, אבל אין להם שום רמברנדט (אפילו לא העתק), והם פוחדים מפני חסרי בית, מפני מטורפים כנחמני, ...מפושעים קטנים, מטפילים ומשורפי ארונות חשמל.".[3]
יוסף אורן אינו מוצא קשר ישיר בין שתי הנובלות. הוא טוען כי לאורך כל הקריירה הספרותית שלו, נחלקים כתביו של קנז לשניים: "הסידרה הביוגרפית", אשר עוסקת בביוגרפיה של קנז ו"הסידרה הרעיונית", "הכוללת סיפורים המתרחשים בבתים המשותפים בצפון הישן של העיר תל-אביב, או באחת השכונות המוזנחות בשוליה." הוא משייך את "שורפים ארונות חשמל" לסידרה הרעיונית ואילו את "נוף עם שלושה עצים" לסידרה הביוגרפית.[12] גם קנז עצמו טען ב-2005 כי שתי הנובלות קובצו יחדיו כי היו לו שני סיפורים שכתב, וכי הוא לא רואה יחסי גומלין ביניהם.[13]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודית אוריין, בין מלחמת המפרץ למלחמת השחרור. עתון 77, גל׳ 255 (אייר תשס״א, מאי 2001), עמ׳ 6.
- יוסף אורן, התופת והעדן בעיני קנז. מאזניים, כרך ע״ה, גל׳ 3 (מארס 2001), עמ׳ 43־47 <נוסח מורחב נדפס בספרו: הקול הגברי בסיפורת הישראלית (ראשון לציון : יחד, תשס״ב 2002), עמ׳ 67־79, בשם: ״נוף עם שלושה עצים - יהושע קנז״>
- אבנר הולצמן, מותו של החתול הג׳ינג׳י: שתי נובלות בספר החדש של יהושע קנז. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, ג׳ בטבת תשס״א, 29 בדצמבר 2000, עמ׳ 27־28 <חזר ונדפס בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 248־251
- אריאל הירשפלד, רשת הקול והזעם של העכשוויות המקומית. הארץ, תרבות וספרות, י״ד באדר תשס״א, 9 במארס 2001, עמ׳ ב 13־14.
- יורם מלצר, חתלתול בשיחים. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, כ״ד בטבת תשס״א, 19 בינואר 2001, עמ׳ 26.
- קציעה עלון, האמן והערבי - ״האחר האולטימטיבי״ בספרו של יהושע קנז ״נוף עם שלושה עצים״. אלפיים, חוב׳ 26 (2004), עמ׳ 203־212.
- בני ציפר, פרח הקקטוס הוורוד פורח. הארץ, תרבות וספרות, כ״ד בטבת תשס״א, 19 בינואר 2001, עמ׳ ב 13.
- אבישג רוזנברג, התל אביבים הישנים. דעות עמודים, גל׳ 10 (2001), עמ׳ 24־25.
- סמדר שיפמן, החיים כטירונות. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 419 (י״ב באדר תשס״א, 7 במארס 2001), עמ׳ 6, 10.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריאנה מלמד, ברחוב הנשמות התועות, באתר ynet, 10 בינואר 2001
- אבנר הולצמן, ""אלה היו היפים בימי חייהם". קריאה בנובלה "נוף עם שלושה עצים" מאת יהושע קנז (2010)״, אות 1, סתיו 2010
- חוה ליאון, בתים נטולי חלום (פסקה: תוקפם של מעשים טובים), ארץ אחרת, 1 במאי 2001
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סקירת המוציא לאור, אתר עברית (חנות ספרים מקוונת)
- ^ בתיה גור, גיבורים בלי קונצפציה, באתר הארץ, 4 באפריל 2001
- ^ 1 2 3 בתיה גור, "אלה היו היפים בימי חייהם", הארץ, 19 בינואר 2001, מופיע אצל חן שטרס, קרן דותן (עורכות), "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז", עם עובד, 2017.
- ^ רונית מטלון, "ואני שאהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים", תרבות וספרות, הארץ, 3 בפברואר 2012, מופיע אצל חן שטרס, קרן דותן (עורכות), "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז", עם עובד, 2017.
- ^ 1 2 אריאנה מלמד, ברחוב הנשמות התועות, באתר ynet, 10 בינואר 2001
- ^ 1 2 3 4 5 אבנר הולצמן, ""אלה היו היפים בימי חייהם". קריאה בנובלה "נוף עם שלושה עצים" מאת יהושע קנז (2010)״, אות 1, סתיו 2010
- ^ חוה ליאון, בתים נטולי חלום (פסקה: תוקפם של מעשים טובים), ארץ אחרת, 1 במאי 2001
- ^ עמ' 247 בספר, בעת ששלמה מתואר כמאזין לחדשות ברדיו: "דובר על התקדמות הצבאות של בעלות-הברית בחזיתות השונות .... סוף המלחמה כבר התחיל להסתמן באופק."
- ^ "הם אמרו לו את שמותיהם. זה נשמע לו קשה, והוא אמר, "אני אקרא לכם בֶּקי והָרי, זה פשוט יותר בשבילי."", עמ' 225
- ^ 1 2 יוסף אורן, "האבחנות של יהושע קנז על האמנות (2002)" בפרויקט בן-יהודה
- ^ מאיה פלדמן, "ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי", באתר ynet, 18 באפריל 2006
- ^ יוסף אורן, "כך בחן אותי קנז, וכך קראתי את סיפוריו" (2020)" בפרויקט בן-יהודה
- ^ יוסף אורן, הראיון של יהושע קנז על החשוב בספריו, פרויקט בן-יהודה, 28 בדצמבר 2005