סמדר שיפמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמדר שיפמן
סמדר שיפמן (1) (1).jpg
לידה 9 באפריל 1952 (בת 67) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ספרות ולימודי מגדר
עיסוק חוקרת ספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט מנחם ברינקר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סמדר שיפמן (נולדה ב-8 באפריל 1952) היא חוקרת ספרות ישראלית ולשעבר ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמדר שיפמן נולדה ברמתיים (כיום הוד השרון), הבת האמצעית בין שני בנים. אמה הייתה מורה ואביה חבר הנהלת כור תעשיות ודור שביעי בארץ. למדה בבית ספר יסודי ברמתיים ובתיכון כצנלסון בכפר סבא. שיפמן השרתה כקצינת שלישות. את לימודיה הגבוהים, מהתואר הראשון עד השלישי, עשתה באוניברסיטת תל אביב. נושא עבודת הגמר לתואר מוסמך: "אספקטים בתאוריה של הקומדיה". נושא עבודת הגמר לתואר דוקטור: "עולמו הפואטי של ויליאם פוקנר". שניהם בהדרכתו של פרופ' מנחם ברינקר.

שיפמן לימדה שנתיים בסמינר למורים שדה בוקר ולמעלה מעשרים שנה בסמינר הקיבוצים, בעיקר אנגלית כשפה זרה וספרות. מלמדת באוניברסיטת תל אביב מאז שנת 1975, מאז שנת 2002 כמרצה בכירה. כהנה כראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב מאוגוסט 2014 עד יולי 2018 והיא עורכת משנה של כתב העת Hebrew Studies.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת המחקר של סמדר שיפמן נחלקת לארבעה תחומים עיקריים:

  • מחקר הפואטיקה של יוצרים, תוך התמקדות באופני יצירתה ותיאורה של מערכת יחסים מורכבת בין יצירותיו השונות של אותו יוצר, מערכת שניתן לכנותה "עולם פואטי".
  • מחקר ספרות ישראלית בת-זמננו:
    • חקר דמות האם בהקשר התרבותי והספרותי בפרוזה ישראלית בת-זמנינו.
    • חקר פרוזה של סופרות צעירות, תוך בדיקת ייחודן לעומת הסופרים.
  • חקר הספרות הפנטסטית כצומת המעיד על מגמות בתפיסת הבידיון והעולם בתקופה הפוסטמודרנית, וחקר פרוזה פוסטמודרנית.
  • חקר מעמדה של פרוזה פוסטמודרניסטית בסיפורת העברית העכשווית. (תחום המשלב את הכלים והמסקנות שנשאבו משני התחומים הקודמים.)

במסגרת מחקר הפואטיקה של יוצרים ומערכות היחסים במכלול יצירתם חקרה את יצירותיהם של פוקנר, [1] [2] [3] המינגווי ומאיר שלו, [4] [5] כפי שהדבר בא לידי ביטוי הן במאמרים והן בספר "טביעת אצבעו של המחבר". [6] המשיכה ובדקה עולמות פואטיים של יוצרים ויוצרות נוספים, כמו טוני מוריסון, [7] דויד גרוסמן, [8] פרימו לוי, [9] אורלי קסטל-בלום [10] ואהרון אפלפלד [11] תוך בדיקת הקשר בין עולם פואטי לבין מרכיבים ביוגרפיים, חברתיים ותרבותיים ספציפיים.

אחת ההשלכות של חקר עולמו הפואטי של יוצר היא האפשרות שיצירות מסוגים שונים של אותו יוצר עצמו (שירה ופרוזה, רומאנים וסיפורי ילדים, פואטיקה והתנהגות חוץ ספרותית), מקיימות יחסי גומלין מורכבים מכפי שנהוג להניח בדרך כלל. שיפמן עוסקת במסגרת מחקר זה בלאה גולדברג, דליה רביקוביץ, גרוסמן ואחרים. עד כה בא מחקר זה לידי ביטוי במאמר על אברהם בן יצחק, [12] מאמר המקשר פואטיקה עם התנהגות חוץ ספרותית, [13] בהרצאה בכנס באוניברסיטת בן-גוריון על הפרוזה והדרמה של לאה גולדברג, [14] במאמר על היבטים פואטיים ופוליטיים של המודרניזם אצל דויד גרוסמן, [15] בהתבוננות על גרוסמן כמחזאי, [16] ובהרצאה על רביקוביץ כפרוזאיקונית. [17]

היבט נוסף של עולמם הפואטי של יוצרים, מידת מחויבותם הפוליטית או הלאומית, בא לידי ביטוי במאמרה בנושא זה ("If not Now, When?"). [18]

המחקר הנוגע לספרות ישראלית צעירה ולמקומן הבולט של יוצרות בספרות זו בא לידי ביטוי במאמרה של שיפמן על אורלי קסטל-בלום ("מינה ודולי – רעיה ואם"), [19] על נתן שחם ושולמית לפיד ("תודעה נשית בסיפר ציוני"), [20]

על צרויה שלו ויהודית קציר ("האם אני נמצאת?"), [21] ועל אהרון אפלפלד. [11]

חקר דמות האם בסיפורת הישראלית בת-זמננו בא לידי ביטוי במאמרה על קסטל-בלום, ובעיקר במאמר "Motherhood under Zionism", [22] העוסק בדמות האם אצל סופרים וסופרות בני-זמנינו (דויד גרוסמן, מאיר שלו, אורלי קסטל-בלום, אילנה ברנשטיין, אלונה קמחי ועוד). תחום מחקר זה הוא אחד משני התחומים בהם שיפמן מתמקדת בתקופה האחרונה. ב-2017 התפרסם ספרה בנושא זה בסדרת "מגדרים" של הקיבוץ המאוחד. הספר, "שפוטה ונשפטת: דמות האם בסיפורת העברית במפנה האלף" עוסק באימהות כפי שהיא מוצגת בסיפורת העברית משנות התשעים של המאה העשרים ואילך.

במסגרת מחקר הספרות הפנטסטית חקרה את הקשרים שבין יצירות כמו אלה של קפקא, גרסיה מרקס, בורחס, טוני מוריסון, מאיר שלו ואורלי קסטל-בלום. המחקר בא לידי ביטוי במאמרים על טוני מוריסון, [23] מאיר שלו, [24] אורלי קסטל-בלום, ועל הפנטסטי כסוגה בת המאה העשרים (תוך הדגמות מקפקא, גרסיה מרקס וטוני מוריסון). בעיקר ריאליזם מאגי, פריצתה של ספרות גבוהה לא ריאליסטית במיוחד בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. העיסוק בסוגה הפנטסטית, בעיקר בריאליזם המאגי, קשור לשאלות הנוגעות לפריצתה של סיפורת לא-ריאליסטית אל מרכז הבמה הספרותית החל בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. [25]

עיסוקה בסוגיות הנוגעות לפרוזה פוסטמודרנית בא לידי ביטוי במאמר על שימוש מודרניסטי ופוסטמודרניסטי באלוזיות אצל מאיר שלו, [26] ובמאמר על המודרניזם של דויד גרוסמן. [27] תחום זה התרחב לכלל תחום מרכזי אחר בו עסקה. היא כתבה ספר העוסק במעמדה של פרוזה מודרניסטית ופוסטמודרניסטית בסיפורת ישראלית עכשווית. הספר ראה אור ב"הוצאת כרמל" [28] והוא עוסק בפרוזה של דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו כנציגים בולטים של סופרי שנות התשעים של המאה העשרים, ומציג את מעמדם של סופרים אלה על קו התפר שבין המודרניזם לפוסטמודרניזם. הספר משלב בין מחקר פואטי (יצירותיו של יוצר מסוים), לבין מחקר תקופתי-ז'אנרי (מעמדן של בחירות במודרניזם או בפוסטמודרניזם בתקופה מסוימת בהקשר מסוים).

שיפמן עסקה בטוני מוריסון. לדעתה מוריסון מנסה לכתוב את הנראטיב המושתק של האמריקאים האפריקאים.[7]

אודות ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טביעת אצבעו של המחבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "טביעת אצבעו של המחבר" עוסק בהעמדה מורכבת של הקשרים בין בחירות עקביות שונות של אותו מחבר. הוא מצביע על כך שהבחירה בסוג מסוים של גיבור קשורה להעדפה של סוג מסוים של חומרי עלילה, חומרי לשון ועולם, ודרכי מסירה. טענתה המרכזית של שיפמן היא שיש גרעין משותף לכל הבחירות העקביות של מחבר/ת, וגרעין זה מלכד את הבחירות לכלל עולם פואטי ייחודי ועצמאי, שאינו זהה לשום עולם פואטי אחר, ובכך אפשר לראותו כ"טביעת אצבע" של המחבר.

יצירתו של פוקנר בנויה על אוקסימורון, כלומר, סתירה פנימית בין מרכיבים של אותה תופעה. הגיבור מכיל סתירה פנימית, העלילה סותרת את עצמה, הלשון עמוסה בסתירות פנימיות מפורשות, והשיפוט הערכי לא רק מורכב אלא פרדוקסלי: אצל פוקנר יכול להיות רצח מוצדק בדם קר.

יצירתו של המינגווי בנויה על לשון המעטה, להגיד מעט ככל האפשר. הלשון דיבורית, הגיבור, שעובר חוויות קשות, מאופק ונזהר מפאתוס. גיבוריו של המינגוויי הם שתקניים, מדברים על מעשיהם, אולם לא על רגשותיהם. כך, למשל, ספרו "למי צלצלו הפעמונים" עוסק בהקשר אידאולוגי טעון – ההתנדבות להילחם במלחמת האזרחים הספרדית, אולם הגיבור עסוק רוב הזמן ברומן עם נערה ספרדיה.

יצירתו של מאיר שליו בנויה על ריבוי או הגזמה – הרבה עלילות, הרבה גיבורים, עלילות שמסתבכות זו עם זו, עושר לשוני רב, תיאורי טבע עשירים וידע רב בגאוגרפיה וזואולוגיה של ארץ ישראל. הריבוי מסתיר, פעמים רבות, כפירה בקיומה של אמת אחת כלשהי.

דברים שרואים מכאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "דברים שרואים מכאן" עוסק במעמדו של הפוסטמודרניזם בספרות העברית. תיאור יצירותיהם של סופרת פוסטמודרנית מובהקת, אורלי קסטל-בלום, של סופר שנחשב למודרניסט, דויד גרוסמן, ושל סופר המשלב מאפיינים מודרניסטיים עם בחירות פוסטמודרניסטיות, מאיר שליו, מעמיד שאלה בדבר נוכחותו המורכבת של הפוסטמודרניזם בספרות העברית. בניגוד לפוסטמודרניזם האמריקאי, הפוסטמודרניזם הישראלי מסרב להרפות משאלות ערך ושיפוט, ונותר מחויב, גם אם מחויבות זו מורכבת, מסובכת ואף אירונית.

העקרון המנחה את יצירתה של אורלי קסטל-בלום הוא שהכול נזיל, אין מחיצה בין הפנים לחוץ, הלשון מאוד נזילה – גם לשון גבוהה, גם סלנג נמוך וגם שפות זרות. נזילות בין תודעות לקיום חיצוני, בין אני לאתה, בין עובדות לאופן בו אנחנו מעבדים אותן. אין גבוה ונמוך – יש שוויון ערך בין כל הדברים. העקרון העומד בבסיס יצירתו של דוד גרוסמן הוא הקושי והצורך לנהל דיאלוג עם הזולת. בעולם של גרוסמן, הצורך לשמור על ייחודו של ה"אני" עומד במתח מתמיד עם הצורך בהכרה מן החוץ. הצורך לבצר את היחיד נגד הפלישה של הזולת מתבטא בנוהגם של הגיבורים נוהגים לסגור תריסים בפני מבטה של אמם. מצד שני – אותו אני ייחודי משתוקק להכרה מבחוץ, הרי לא ניתן להכיר בו כמיוחד אם העולם מבחוץ אינו מכיר אותו ככזה. מערכת היחסים עם העולם מתבטאת בהפגנת אינדיבידואליות, יחד עם החרדה הנוראית מכך שהיא תילקח על ידי כך שיראו אותה.

שפוטה ונשפטת

שפוטה ונשפטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "שפוטה ונשפטת" שיצא בשנת 2017 בסדרת הספרים "מגדרים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד עוסק בדמות האימהות בספרות ישראלית עכשווית. האימהות בספרות נסקרת כצומת של התניות תרבותיות, ספרותיות ופוליטיות. איך מוצגות אימהות בספרות העברית ומדוע לעיתים כה רחוקות הן מוצגות מהפרספקטיבה שלהן, ולא מזו של ילדיהן, מדוע מוצג הקשר עם האם כמעין קשר גורדי, כזה שאין לנתקו ואי-אפשר להפסיק לדבר עליו ולבקר אותו. ספר זה מציג את דמות האם בספרות העברית של העשורים האחרונים, שהיא במידה רבה שק החבטות של סופרים וסופרות כאחד. הספר מאיר שלושה סוגים של כישלון או של אי עמידה בציפיות. הכישלון מן הסוג האחד הוא זה של האם הנוטשת. האם הנוטשת מסתלקת מן התפקיד שיועד לה על ידי התרבות, כלומר, מן החובה לשעבד את עצמה עד תום לצורכי הילד. הכישלון מהסוג השני הוא כישלונה של האם הפולשת, זו שאינה מאפשרת לילדהּ להשתחרר מאחיזתה הלופתת, ולפיכך נתפסת כמי שנכשלת במשימת ההיפרדות המוטלת על האם. הסוג השלישי הוא הסוג הבעייתי ביותר, זה שמכונה בספר "האם הדו-קוטבית". אם זו מעוצבת בסיפורת כפולשת ונוטשת גם יחד, לעיתים לסירוגין, ולעיתים אף בו-זמנית.

הספר עוסק במוסד התרבותי של האימהות, בהקשרים הלאומיים שלו, ובהתגלויותיו ביצירות של יוצרות ויוצרים, ביניהם, דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום, מאיר שלו, אלונה קמחי, יהודית קציר, אילנה ברנשטיין, חגי ליניק, ורבים נוספים. על כך פירסמה מספר מאמרים.[22][20][19]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודות ספריה

ממאמריה בעיתונות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "התמימים בעידן המודרני", אחרית דבר לדקלי הפרא של ויליאם פוקנר, תל אביב, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1990 (עמ' 209–221)
  2. ^ Romantic, Radical, and Ridiculous: Faulkner’s Hero as Oxymoron Style, Vol. 29.1, 1995 (pp.18-35
  3. ^ "אבשלום אבשלום לויליאם פוקנר: קריאה חוזרת בטקסט בלתי ניתן לפיענוח", דפים למחקר בספרות, 11, תשנ"ח (עמ' 371-393).(המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  4. ^ "פני יאנוס: בין-טקסטואליות אצל מאיר שלו", בתוך: אדרת לבנימין: ספר היובל לבנימין הרשב, תל אביב, הקיבוץ המאוחד והמכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, 1999 (כרך א', עמ' 170-186)
  5. ^ On the Possibility of Impossible Worlds: Meir Shalev and the Fantastic in Israeli Literature Prooftexts, 13, 1993 (pp.253-267).
  6. ^ טביעת אצבעו של המחבר: פוקנר, המינגוויי, מאיר שלו, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
  7. ^ 7.0 7.1 "Women, Memory and Narrative: The Case of Morrison's Beloved", in: Gender in Conflicts: Palestine – Israel – Germany, Ulrike Auga and Christina von Braun (eds.), Transactions, New Brunswick and London, 2006 (pp. 101-109).
  8. ^ The Indelible Stamp of Reality on the Subject: David Grossman's To the End of the Land Hebrew Studies, Vol. LIV, 2013 (pp.
  9. ^ Primo Levi – Chemist/Writer, Italian/Jew. בתוך יהודי איטליה: תרומתם ליצירה התרבותית היהודית ולתפוצתה, עורכים: פיראני, מאורו והראל, ירון, הוצאת אוניברסיטת בולוניה (עומד לצאת לאור ב-2014).
  10. ^ Orly Castel-Bloom and Yoel Hoffmann: On Israeli Postmodern Prose Fiction Hebrew Studies, Vol. L, 2009 (pp.215-227).
  11. ^ 11.0 11.1 One Can’t Stare at the Heart of Darkness: Disorientation in Two Stories by Aharon Appelfeld, Mikan, Journal for Hebrew Literary Studies, Vol. 5, 2005 [special issue: Aharon Appelfeld] (pp. 39-46).
  12. ^ Silence as Poetry: Avraham Ben-Yitzhak, Hebrew Studies, Vol. XL, 1999 (pp.217-232).
  13. ^ "מחציבה בכוכבים לנסיעה באוטובוס: על קו אחד בהתפתחות הפואטיקה של אמיר גלבוע", סימן קריאה, 16-17, 1983 (עמ' 58-63).
  14. ^ 1999 - כנס היסוד של "מכאן", אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, "גלות-מולדת מולדת גלות: גלות ומולדת - לאה גולדברג ובעלת הארמון".
  15. ^ The Indelible Stamp of Reality on the Subject: David Grossman's To the End of the Land Hebrew Studies, Vol. LIV, 2013 (pp.
  16. ^ מאי 2006 - הכנס הבין-אוניברסיטאי ה-21 לספרות עברית, אוניברסיטת ת"א, "גן ריקי של דויד גרוסמן: פרוזאיקן כותב מחזה."
  17. ^ דצמבר 2005 - כנס על יצירת דליה רביקוביץ, "הפרוזה של דליה רביקוביץ: אוניברסיטת תל אביב, מהאינטימי אל הפומבי, מהמכונס אל האירוני".
  18. ^ "If Not Now, When?" Israeli Literature and Political Responsibility, Israel Studies Forum, Vol. 20:1, 2005 (pp. 70-82).
  19. ^ 19.0 19.1 מינה ודולי – רעיה ואם: משחק בסטריאוטיפים נשיים אצל אורלי קסטל-בלום, בתוך: התשמע קולי: ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, עורכת: יעל עצמון, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2001 (עמ' 225-239).
  20. ^ 20.0 20.1 תודעה נשית בסיפר ציוני: "היא מוכנה לקבל על עצמה דמות זו שהוא מלביש לה בדמיונו", בתוך: העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, קובץ בעריכת מרגלית שילה, רות קרק וגלית חזן-רוקם, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2001, (עמ' 189-203).
  21. ^ האם אני נמצאת: סיפור החניכה הנשי אצל צרויה שלו ויהודית קציר, מכאן, 2, יולי 2001 (עמ' 125-141).
  22. ^ 22.0 22.1 Motherhood under Zionism, Hebrew Studies, Vol. XLIV, 2003 (pp. 139-156).
  23. ^ "Women, Memory and Narrative: The Case of Morrison's Beloved", in: Gender in Conflicts: Palestine – Israel – Germany, Ulrike Auga and Christina von Braun (eds.), Transactions, New Brunswick and London, 2006 (pp. 101-109).
  24. ^ In the Beginning There Was The Garden: Meir Shalev’s Ambiguous Use of Biblical Allusions Israel Studies Forum, Vol. 19:2, 2004 (pp.75-87).
  25. ^ Someone Else’s Dream?: An Approach to Twentieth Century Fantastic Fiction Journal of the Fantastic in the Arts, Vol. 13:4, 2003 (pp. 352-367).
  26. ^ In the Beginning There Was The Garden: Meir Shalev’s Ambiguous Use of Biblical Allusions, Israel Studies Forum, Vol. 19:2, 2004 (pp.75-87).
  27. ^ "מ'דקדוק אחר' ל'דקדוק פנימי': המודרניזם כבחירה פואטית ופוליטית אצל דויד גרוסמן". בתוך: דברים שרואים מכאן (ירושלים: כרמל), 2007, עמ' 29-55.
  28. ^ דברים שרואים מכאן: מעבר למודרניזם?, כרמל, 2007.