נפתלי וייץ
נפתלי וייץ (21 בינואר 1866 – 12 בפברואר 1935) היה רופא ומחלוצי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת סוף השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
וייץ נולד בה' בשבט תרכ"ו באודסה. בעת לימודיו בגימנסיה היה שותף בהקמת סניף 'בני ציון' באודסה, הוא התקשר עם משה לייב ליליינבלום והיה לתלמידיו ומזכירו. למד רפואה באוניברסיטת חרקוב ואחר כך עבר בפריז ב-1888, שם הוא הוסמך כרופא. בתקופת לימודיו המשיך בפעילות ציונית: הוא היה שותף בייסוד אגודת סטודנטים יהודים, היה חבר ועד בוועד אגודת "ישוב ארץ ישראל", ופעיל באגודת "נושאי נס ציונה".
התחתן עם ד"ר חנה בת יעקב זלוטובסקי, אשר הייתה לשותפתו בפעילות הרפואית והציונית (ועם עלייתם לארץ הפכה לרופאה הראשונה בארץ ישראל).[1].
בשנת 1898 נענה להצעת הברון רוטשילד לשמש בתור רופא במושבות בארץ ישראל. לאחר תקופה קצרה בירושלים עבר להתגורר בראש פינה ומשם שימש כרופא מטעם פקידות הבארון לכל מושבות הגליל העליון. בשנת 1901 התגורר בזכרון יעקב. עם הגיעו לזכרון יעקב הוא התבקש לאשר רשימה שהכין קודמו בתפקיד, ד"ר יוסף קון, של איכרים שיש לנשל מהמושבה בשל סיבות שצוינו כ:'זקנים, חולים, חלשים או עצלים'. תשובתו של וייץ הייתה:
""הזקנים היו צעירים בעת שבאו ארצה, החולים היו אז בריאים, החלשים היו חזקים, ועצלים לא באו ארצה מעולם! האכר אינו סוס, שבהזדקנו יוציאוהו לשוק למכירה כדי להפטר ממנו. ואשר לעצלים, לפי דעת הפקידות, בדקתי ומצאתי כי כל עצלותם היא רק בזה, שלא הזדרזו להחניף לפקידים"
בתקופת שרותו בזכרון יעקב חלה התפרצות של מחלת קדחת צהובה. הוא גם עמד לצידם של איכרי המושבות במלחמתם בפקידות הבארון. בשנת 1903 השתתף בכינוס הראשון של ארגון היישוב שאורגן על ידי מנחם אוסישקין. בתקופה זאת גם נשלח על ידי יק"א לקפריסין על מנת לבדוק אפשרות של התיישבות פרטית שם.
בשנת 1907 עבר לירושלים שם עבדו הוא ואשתו כרופאים פרטיים. השניים התגוררו בשכונת החבשים, כיום רחוב בני ברית 5. בתקופה זאת היו הוא ואשתו מקורבים לאנשי ירושלים החדשה שכללו את בוריס שץ (מקים בצלאל), יהושע ברזילי, אירה יאן, יצחק בן-צבי ורחל ינאית בן-צבי. היה שותף בהקמת הגמנסיה העברית בירושלים ובתו הייתה בין עשרת התלמידים הראשונים. היה ממיסדיו ופעיליו של בית העם, ולקח חלק פעיל במלחמת השפות בשנת 1913.
ב- 1914 השתתף בוועידת הגרענת הארצית, שהתכנסה ב"בית חולי עיניים העברי", בירושלים, ונמשכה שלושה ימים. בוועידה השתתפו 24 רופאים מרחבי הארץ, לאו דווקא רופאי עיניים.
בראשית מלחמת העולם הראשונה גורש למצרים. עבד כרופא במחנות הפליטים באלכסנדריה. השתתף ביסוד גדוד נהגי הפרדות, וביסוד הגדודים העבריים. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים חזר לארץ והיה פעיל ועד לחלוקת הסיוע מאמריקה, וכן בעזרה לוועד הצירים.
לאחר המלחמה חזר לעבוד כרופא פרטי, ובערוב ימיו שימש כרופא בבית החולים "משגב לדך". נפטר בירושלים בט' באדר א' תרצ"ה ונטמן בתום הלווייה רבת משתתפים בבית העלמין בהר הזיתים[2]. הוא הותיר אחריו את אשתו חנה ובתו לאה.
-
ועד העזרה משנת 1918, נפתלי וייץ הוא האיש המזוקן במרכז התמונה, לימינה של חנה יהודית לנדאו -
תמונה נוספת של חברי ועד העזרה משנת 1918, נפתלי וייץ יושב בקצה הימני של התמונה -
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עטר פלג, עצלים לא באו : סיפורם של נפתלי וחנה ווייץ: רופאים חלוצים; ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תש"ע.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נפתלי וייץ, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- דוד תדהר (עורך), "נפתלי וייץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1182
- בית הפקידות(הקישור אינו פעיל) - קטע המתאר את מאבקו של וייץ בפקידות הבארון ובפרט בניסיון לסלק מזכרון יעקב איכרים 'עצלים, חלשים וזקנים'.
- הספד לד"ר נפתלי וייץ ז"ל, דבר, 15 במרץ 1935, מאת יצחק בן-צבי.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ד"ר אפרים סיני, "במלוא העין - מעולמו של רופא", צ'ריקובר מוציאים לאור, תל אביב, 1984, עמוד 144
- ^ 'הלוית ד"ר ווייץ ז"ל', דואר היום, 13 בפברואר 1935, עמ' 6.