נפתלי וייץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נפתלי וייץ בביתו בירושלים, שנות ה-20

ד"ר נפתלי וייץ (21 בינואר 1866 - 12 בפברואר 1935) היה רופא ומחלוצי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת סוף השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של פקידי הבארון רוטשילד בארץ ישראל משנת 1898, נפתלי וייץ עומד בקצה התמונה מצד שמאל

וייץ נולד בה' בשבט תרכ"ו באודסה. בעת לימודיו בגימנסיה היה שותף בהקמת סניף 'בני ציון' באודסה, הוא התקשר עם משה לייב ליליינבלום והיה לתלמידיו ומזכירו. למד רפואה באוניברסיטת חרקוב ואחר כך עבר בפריז ב-1888, שם הוא הוסמך כרופא. בתקופת לימודיו המשיך בפעילות ציונית: הוא היה שותף בייסוד אגודת סטודנטים יהודים, היה חבר ועד בוועד אגודת "ישוב ארץ ישראל", ופעיל באגודת "נושאי נס ציונה".

התחתן עם ד"ר חנה בת יעקב זלוטובסקי, אשר הייתה לשותפתו בפעילות הרפואית והציונית (ועם עלייתם לארץ הפכה לרופאה הראשונה בארץ ישראל).[1].

בשנת 1898 נענה להצעת הבארון רוטשילד לשמש בתור רופא במושבות בארץ ישראל. לאחר תקופה קצרה בירושלים עבר להתגורר בראש פינה ומשם שימש כרופא מטעם פקידות הבארון לכל מושבות הגליל העליון. בשנת 1901 התגורר בזכרון יעקב. עם הגיעו לזכרון יעקב הוא התבקש לאשר רשימה שהכין קודמו בתפקיד, ד"ר יוסף קון, של איכרים שיש לנשל מהמושבה בשל סיבות שצוינו כ:'זקנים, חולים, חלשים או עצלים'. תשובתו של וייץ היתה:

""הזקנים היו צעירים בעת שבאו ארצה, החולים היו אז בריאים, החלשים היו חזקים, ועצלים לא באו ארצה מעולם! האכר אינו סוס, שבהזדקנו יוציאוהו לשוק למכירה כדי להפטר ממנו. ואשר לעצלים, לפי דעת הפקידות, בדקתי ומצאתי כי כל עצלותם היא רק בזה, שלא הזדרזו להחניף לפקידים"

בתקופת שרותו בזכרון יעקב חלה התפרצות של מחלת קדחת צהובה. הוא גם עמד לצידם של איכרי המושבות במלחמתם בפקידות הבארון. בשנת 1903 השתתף בכינוס הראשון של ארגון היישוב שאורגן על ידי מנחם אוסישקין. בתקופה זאת גם נשלח על ידי יק"א לקפריסין על מנת לבדוק אפשרות של התיישבות פרטית שם.

בשנת 1907 עבר לירושלים שם עבדו הוא ואשתו כרופאים פרטיים. השניים התגוררו בשכונת החבשים, כיום רחוב בני ברית 5. בתקופה זאת היו הוא ואשתו מקורבים לאנשי ירושלים החדשה שכללו את בוריס ש"ץ (מקים בצלאל), יהושע ברזילי, אירה יאן, יצחק בן צבי ורחל ינאית בן צבי. היה שותף בהקמת הגמנסיה העברית בירושלים ובתו הייתה בין עשרת התלמידים הראשונים. היה ממיסדיו ופעיליו של בית העם, ולקח חלק פעיל במלחמת השפות בשנת 1913.

ב- 1914 השתתף בוועידת הגרענת הארצית. הוועידה התכנסה בד' בניסן תרע"ד ב"בית חולי עיניים העברי", בירושלים, ונמשכה שלושה ימים. במהלכה התקיימו חמש ישיבות ובוצעו הדגמות של ניתוחים בבית החולים, "למען ציון". בוועידה השתתפו 24 רופאים מרחבי הארץ, לאו דווקא רופאי עיניים, ובהם: משולם ליבונטין, אריה גולדברג, יהודה לייב פוחובסקי מיפו, אברהם אבושדיד, משה וולך, חנה וייץ, מרים נופך, אברהם טיכו, זאב ברין, אריה לייב שמעוני-מקלר, אריה פייגנבאום, אהרן יוסף ירמנס וקורבקוב מירושלים. לוועידה הוזמנו גם מורים. ד"ר הלל יפה, מעמודי התווך במאבק בגרענת, שהיה פעיל בגיבוש המדיניות להדברת המחלה וממוקירי רעיון הוועידה, לא נכח בה והרצאתו הוקראה על ידי ד"ר יעקב סגל.[2].

בראשית מלחמת העולם הראשונה גורש למצרים. עבד כרופא במחנות הפליטים באלכסנדריה. השתתף ביסוד גדוד נהגי הפרדות, וביסוד הגדודים העבריים. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים חזר לארץ והיה פעיל ועד לחלוקת הסיוע מאמריקה, וכן בעזרה לוועד הצירים.

לאחר המלחמה חזר לעבוד כרופא פרטי, ובערוב ימיו שימש כרופא בבית החולים "משגב לדך". נפטר בירושלים בט' באדר א' תרצ"ה. הוא הותיר אחריו את בתו לאה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עטר פלג,‫ עצלים לא באו : סיפורם של נפתלי וחנה ווייץ: רופאים חלוצים; ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תש"ע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר אפרים סיני, "במלוא העין - מעולמו של רופא", צ'ריקובר מוציאים לאור, תל אביב, 1984, עמוד 144
  2. ^ אורית נבות, אברהם גרוס, ‏המלחמה בגרענת: ראשית בריאות הציבור בארץ-ישראל, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמוד 97