סולצי
| |||
 | |||
| אנדרטה לזכר מלחמת העולם השנייה בסולצי | |||
| מדינה |
 רוסיה | ||
|---|---|---|---|
| אובלסט |
 מחוז נובגורוד | ||
| ראיון | סולצי | ||
| שטח | 10.15 קמ"ר | ||
| גובה | 30 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 8,449 (2021) | ||
| ‑ צפיפות | 886.21 נפש לקמ"ר (2017) | ||
| קואורדינטות | 58°07′00″N 30°19′00″E / 58.116666666667°N 30.316666666667°E | ||
| אזור זמן | UTC +3 | ||
.png)
סולצי (ברוסית: Сольцы) היא עיירה במחוז נובגורוד ברוסיה ובירתו של הראיון סולצי. העיר שוכנת על הגדה השמאלית של נהר שלון, במקום בו נשפך אליו נחל קרוטץ (רו'), במרחק של כ-80 קילומטרים דרום-מערבית לנובגורוד, בירת המחוז. בעיירה מתגוררים כ-9,000 תושבים (נכון ל-2017).
בקרבת סולצי נמצא בסיס הטיסה סולצי-2 (אנ') של חיל האוויר הרוסי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האזכור הראשון של סולצי הוא משנת 1390, אז הוא מוזכר ככפר שתושביו עסקו בהפקת מלח, הקרוי ברוסית "סול" (соль), וזהו מקור שמה של העיירה. היישוב היה נקודת עצירה חשובה על הדרך בין נובגורוד ופסקוב בתקופת רפובליקת נובגורוד. ב-1471 כוחותיה של נסיכות מוסקבה הביסו בקרב שלון שנערך בקרבת מקום את כוחות רפובליקת נובגורוד, מה שהוביל לסיפוח הרפובליקה לנסיכות.
במאה ה-16 הצאר איוואן הרביעי הקים במקום מפעל לייצור כרכרות עבור הצבא הרוסי הקיסרי במשך 200 שנה. ב-1781, בעקבות צו של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, היישוב קיבל מעמד של פוסאד (אנ'). בערך באותה תקופה היישוב והאזור נכללו בפלך פסקוב של האימפריה הרוסית.
ב-23 במאי 1914 היישוב קיבל מעמד עירוני. זמן קצר לאחר מכן נפתח בו בית הבראה מצליח. ב-1927, לאחר ההקמה וההתייצבות של ברית המועצות, סולצי נכללה במחוז לנינגרד.
ב-13 ביולי 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, סולצי נכבשה על ידי קורפוס הפאנצר ה-56 של הוורמאכט.[1] באופן נדיר בשלב הזה של המלחמה הצבא האדום הצליח לכבוש מחדש את העיירה למספר ימים (רו'). התקיפה נוצלה בעיקר כדי לאפשר נסיגה מסודרת יותר וכדי להרוויח זמן ליצירת הגנות על לנינגרד וב-22 ביולי הגרמנים כבשו את העיירה מחדש. ב-21 בפברואר 1944 העיירה שוחררה על ידי הצבא האדום במסגרת מבצע לנינגרד-נובגורוד.
ב-5 ביולי באותה שנה נוצר מחוז נובגורוד וסולצי נכללה בו. העיירה שוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה וב-1975 סופחו אליה כמה כפרים שהיו בסביבתה.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1939 נמנו בעיירה 156 יהודים, פחות משני אחוזים מהאוכלוסייה הכללית.[1]
השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד הכיבוש הסופי של הגרמנים ב-22 ביולי 1941 כמה עשרות יהודים הצליחו להימלט מזרחה או שהם גויסו לצבא האדום. לכל היותר נותרו בעיירה עם הכיבוש הגרמני 100 יהודים.[1] תוך זמן קצר נעשה רישום של יהודי העיירה והם חויבו לשאת טלאי צהוב וסרט לבן על זרועם. כמו כן הם נאלצו לבצע סוגים שונים של עבודות כפייה ורכושם הוחרם.
כעבור חודשים ספורים היהודים רוכזו במעין גטו מבודד, שאליו הובאו גם יהודים שהתגוררו ביישובים קטנים בקרבת סולצי. בשלב מסוים ב-1941 כל היהודים נלקחו ליער סמוך ונורו למוות.[1]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלכסנדר קרוגלוב (רו'), סולצי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1824–1825), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 אלכסנדר קרוגלוב (רו'), סולצי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1824–1825), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית).
