סטרומטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסטרומטה או סטרומטאיסיוונית: Στρώματα,‏ Στρωματεῖς,[1] "מעשה טלאים"), שנקרא גם "קובץ מעורב", הוא השלישי בטרילוגיית החיבורים של קלמנס מאלכסנדריה (150–215 לספירה לערך) על החיים הנוצריים (השניים האחרים: "פרוטפטיקוס" (אנ') – "הטפה אל היוונים", ו"פאידגוגוס" (אנ')).

קלמנס כינה את החיבור בשם זה, מכיוון שהוא עוסק במגוון עניינים גדול. החיבור מרחיק לכת יותר משני קודמיו ומכוון לשלמות החיים הנוצריים על ידי הכנסה אל ידע מלא. הוא מנסה, על סמך כתבי הקודש והמסורת, לתת תיאור של האמונה הנוצרית שיענה על כל דרישותיהם של אנשים מלומדים, ולהוביל את התלמיד למציאות הפנימית ביותר של אמונתו.

תוכן הסטרומטה, כפי ששמו מרמז, מגוון. ישנה מחלוקת על מקומו של החיבור בטרילוגיה - קלמנס התכוון בתחילה לכתוב את ה"דידאסקולוס", חיבור שאמור היה להשלים את ההדרכה המעשית של ה"פאידגוגוס" עם לימוד אינטלקטואלי יותר בתאולוגיה. הסטרומטה פחות שיטתי ומסודר משאר חיבוריו של קלמנס, וישנה תאוריה שהוא נועד לקהל קוראים אזוטרי מוגבל.

תוכן הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר הראשון מתחיל בנושא הפילוסופיה היוונית. בהתאם לכתיבתו האחרת, קלמנס מאשר כי לפילוסופיה היה תפקיד של הכנה עבור היוונים, בדומה לתפקיד חוקי התורה עבור היהודים. לאחר מכן הוא יוצא לדיון במקורות התרבות והטכנולוגיה היוונית, וטוען כי מרבית הדמויות החשובות בעולם היווני היו זרים, וכי התרבות היהודית הייתה ההשפעה המשמעותית ביותר על יוון. בניסיון להפגין את ראשוניותו של משה, קלמנס נותן כרונולוגיה מורחבת של העולם, בה הוא מתארך את לידתו של ישו ל-25 באפריל או מאי, 4–2 לפנה"ס, ואת בריאת העולם לשנת 5592 לפני הספירה. הספר מסתיים בדיון על מקורן של השפות ועל האפשרות להשפעה יהודית על אפלטון.

הספר השני מוקדש ברובו לתפקיד האמונה ולתפקיד הטיעון הפילוסופי. קלמנס טוען כי בעוד ששניהם חשובים, יראת האל קודמת לכל, מכיוון שבאמצעות האמונה האדם מקבל חכמה אלוהית. בעיני קלמנס, כתבי הקודש הם פילוסופיה קמאית נכונה, המושלמת על ידי התבונה האנושית באמצעות הלוגוס. אמונה היא וולונטרית, וההחלטה להאמין היא צעד בסיסי מכריע בהתקרבות לאלוהים. היא לעולם לא בלתי הגיונית, מכיוון שהיא מבוססת על ידיעת האמת של הלוגוס, אך כל ידע נובע מאמונה, שכן עקרונות ראשונים אינם ניתנים להוכחה מחוץ למבנה שיטתי.

הספר השלישי עוסק בסיגוף. קלמנס דן בנישואין, אשר מטופלים באופן דומה ב"פדגוגוס". הוא דוחה את ההתנגדות הגנוסטית לנישואין, בטענה שרק גברים שאינם מעוניינים בנשים צריכים להישאר בפרישות, וכי מין הוא טוב חיובי אם הוא מתבצע במסגרת הנישואין למטרות הולדה. עם זאת, לא תמיד זה היה כך: הנפילה מגן עדן התרחשה מכיוון שאדם וחוה נכנעו לתאוותם זה לזה, והזדווגו לפני הזמן שנקבע לכך. הוא טוען נגד הרעיון כי הנוצרים צריכים לדחות את משפחתם עבור חיים סגפניים, הנובע מתוך הבשורה על-פי לוקאס, יד, 25–27,[2] וטוען כי ישו לא היה סותר את המצווה "כבד את אביך ואת אמך",[3] אחד מעשרת הדיברות. קלמנס מסכם כי סגפנות תתוגמל רק אם המוטיבציה היא נוצרית באופייה, ולכן הסגפנות של לא-נוצרים כמו הגימנוסופיסטים (אנ') היא חסרת טעם.

קלמנס מתחיל את הספר הרביעי בהסבר מאוחר לאופיו הבלתי מאורגן של החיבור, ונותן תיאור קצר של יעדיו לשלושת או ארבעת הספרים הנותרים. הספר הרביעי מתמקד במות הקדושים. אף על פי שכל הנוצרים הטובים צריכים לא לפחד מהמוות, קלמנס מגנה את אלה המחפשים באופן פעיל את מותו של קדוש מעונה, וטוען כי אינם רוחשים מספיק כבוד למתנת החיים של האל. הוא דו-ערכי לגבי השאלה אם כל נוצרי מאמין יכול להפוך למרטיר בתוקף האופן שבו מת, או שמא מות הקדושים שמור לאלה שחיו חיים יוצאי דופן. מרקיוניסטים אינם יכולים להפוך למרטירים, מכיוון שהם לא מאמינים באלוהותו של האל האב - סבלותיהם לשווא. לאחר מכן ישנה סטייה לנושא האפיסטמולוגיה התאולוגית. לטענת קלמנס, אין דרך לבדוק אמפירית את קיומו של האל האב, מכיוון שללוגוס יש משמעות התגלותית, לא ניתנת לניתוח, אף כי ישו היה מושא לחושים. לאלוהים לא הייתה התחלה והוא העיקרון הראשון האוניברסלי.

הספר החמישי חוזר לנושא האמונה. קלמנס טוען כי האמת, הצדק והטוב ניתנים להיראות רק על ידי הרוח, ולא על ידי העין; אמונה היא דרך לגשת אל הבלתי נראה. הוא מדגיש כי ידיעת האל ניתנת להשגה רק באמצעות אמונה לאחר שתוקנו פגמיו המוסריים של האדם. זה מקביל להתעקשותו הקודמת של קלמנס, שאת מות הקדושים יכולים להשיג רק מי שמקיימים את אמונתם בישו באמצעות מעשים טובים, ולא אלה שרק מצהירים על אמונתם. אלוהים מתעלה על החומר לחלוטין, ולפיכך המטריאליסט לא יכול באמת להכיר את אלוהים. אף על פי שישו היה אלוהים בהתגלמותו, זו ההבנה הרוחנית שלנו אותו ולא הפיזית שחשובה.

בתחילת הספר השישי, מתכוון קלמנס להדגים כי יצירותיהם של משוררים יוונים נגזרו מספרי הנבואה של הנוצרים. על מנת לחזק את עמדתו כי היוונים נוטים לפלגיאט, הוא מצטט מקרים רבים של ניכוס בלתי הולם כזה על ידי סופרים יוונים קלאסיים, בדיווח מיד שנייה מתוך "על פלגיאט", יצירה אנונימית מהמאה ה-3 לפנה"ס המיוחסת לעיתים לארתאדס מקנידוס (אנ'). קלמנס סוטה אז לנושא החטא והגיהנום, וטוען שאדם לא היה מושלם כאשר נברא, אלא ניתן לו הפוטנציאל להשיג שלמות. הוא תומך בתורה אוניברסליסטית, וטוען כי הבטחתו של ישו לישועה עומדת לרשות כולם, אפילו לאלה שנדונו לגיהנום.

הספר האחרון ששרד מתחיל בתיאור אופיו של ישו, וזה של הנוצרי האמיתי, שמטרתו להיות דומה ככל האפשר גם לאב וגם לבן. לאחר מכן מבקר קלמנס את ההאנשה הפשטנית של מרבית הדתות העתיקות, ומצטט את התיאור המפורסם של קסנופנס של אלוהויות אפריקאיות, תראקיות ומצריות. האלים היוונים אולי גם מקורם היה בהאנשתם של חפצים חומריים: ארס מייצג ברזל, ודיוניסוס מייצג יין. לאחר מכן נדונים תפילה, והקשר בין אהבה וידע. נראה כי אל הקורינתיים 13:8 סותר את אפיונו של הנוצרי האמיתי כמי שיודע; אך לדעת קלמנס הידע נעלם רק בכך שהוא כלול באהבה האוניברסלית שמביע הנוצרי בהערצתו לבוראו. בעקבות סוקרטס, הוא טוען כי מידה מגונה נובעת ממצב של בורות, ולא מתוך כוונה. הנוצרי הוא "פועל בכרם של אלוהים", האחראי הן לדרכו האישית לישועה והן לזו של שכנו. החיבור מסתיים בקטע נרחב כנגד הפילוגים והכפירות העכשוויות של זמנו בתוך הכנסייה.

שאלת הספר השמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמנס התכוון להכין ספר אחד בלבד, אולם לפחות שבעה צמחו מתוכו, מבלי שהוא טיפל בכל הנושאים שהוצעו. היעדרם של דברים מסוימים שהובטחו בהחלט, הביא מלומדים לשאול האם הוא כתב ספר שמיני, כפי שנראה מדברי אוסביוס[4] והפלורילגיה (אנ'), ונעשו ניסיונות שונים לזהות כתבים קצרים או מקוטעים של חיבורו שאולי היו חלק מהספר הזה. פוטיוס, שכתב במאה ה-9, מצא טקסטים שונים שנוספו לכתבי יד של שבעת הספרים הקאנוניים, שהובילו את דניאל היינסיוס (אנ')‏ (1580–1655) להציע כי הספר השמיני המקורי אבד, והוא זיהה את הטקסט שנטען שהוא מתוך הספר השמיני, כקטעים מתוך ה"היפופוטוסס" (Hypopotoses).

בכל מקרה, ה"קטעים" וה"בחירות", אשר יחד עם חלק ממסה על שיטה לוגית, מיוחסים לספר השמיני של הסטרומטה בכתב יד יחיד מהמאה ה-11, אינם חלק מה"היפוטיפוסס" (Hypotyposes), שידוע שקלמנס כתב. חיבור זה היה פרשנות קצרה על פרקים נבחרים המכסים את כל הביבליה, כפי שמוצג בקטעים שנשמרו על ידי אויקומניוס (אנ') ובגרסה הלטינית של הפרשנות על האגרות הקתוליות שנעשתה לפי דרישתו של קאסיודורוס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השמות ביוונית: סטרומטה (במלעיל דמלעיל), סטרומטאיסמלרע).
  2. ^ הברית החדשה, הבשורה על-פי לוקאס, פרק י"ד, פסוקים 25–27: "וַהֲמוֹן עַם־רָב הֹלְכִים אִתּוֹ וַיִּפֶן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם׃ אִישׁ כִּי־יָבוֹא אֵלַי וְלֹא יִשְׂנָא אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֶת־אַחְיֹתָיו וְאַף גַּם־אֶת־נַפְשׁוֹ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי׃ וַאֲשֶׁר לֹא יִשָׂא אֶת־צְלוּבוֹ וּבָא אַחֲרָי לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי".
  3. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק י"א: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
  4. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 6, פרק 13, סעיף 1.