קלמנס מאלכסנדריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קלמנס מאלכסנדריה
Κλήμης ὁ Ἀλεξανδρεύς
ClemensVonAlexandrien.jpg
לידה 150?
אתונה, האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 215?
אלכסנדריה, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים אלכסנדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אסכולת אלכסנדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע תאולוג, פילוסוף, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טיטוס פלאביוס קלמנס, הידוע גם כקלמנס מאלכסנדריהיווניתΚλήμης ὁ Ἀλεξανδρεύς,[1] בלטינית: Clemens Alexandrinus;‏ 150 לספירה לערך – 215 לספירה לערך), היה תאולוג נוצרי איש אסכולת אלכסנדריה. נולד להורים פגנים והמיר את דתו לנצרות, והיה משכיל שהכיר על בוריין את הפילוסופיה היוונית וספרות יוון העתיקה.

כפי שמדגימים שלושת חיבוריו העיקריים, קלמנס הושפע מהפילוסופיה ההלניסטית יותר מכל הוגה נוצרי אחר בן-זמנו, ובפרט מאפלטון ומהאסכולה הסטואית. חיבורים שלו ששרדו רק למקוטעין מצביעים על כך שהוא הכיר גם תורות סוד וגנוסטיקה יהודיות קדם-נוצריות. באחד מחיבוריו הוא טען שהפילוסופיה היוונית מקורה בקרב לא-יוונים, ושאת אפלטון ופיתגורס לימדו מלומדים מצריים. בין תלמידיו היו אוריגנס ואלכסנדר מירושלים (אנ').

קלמנס נחשב בדרך כלל כאחד מאבות הכנסייה. הוא מוכר כקדוש בכנסייה הקופטית, בכנסייה האתיופית ובנצרות האנגליקנית (אנ'). בעבר היה נערץ בכנסייה הקתולית, אולם שמו הוסר מרשימת המרטירים הקתוליים בשנת 1586 מאחר שרבות מדעותיו נחשבו בדיעבד לא-אורתודוקסיות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמנס מאלכסנדריה (לפני שנת 1800)

שנת הולדתו ומקום הולדתו של קלמנס אינם ידועים בוודאות. משערים כי הוא נולד בסביבות 150 לספירה. על פי אפיפאניוס המלומד (אנ'), הוא נולד באתונה, אולם לפי מסורת אחרת נולד באלכסנדריה.

הוריו של קלמנס היו פגניים והוא עצמו המיר את דתו לנצרות. בפרוטרפטיקוס (אנ') הוא מציג ידע נרחב במיתולוגיה היוונית ובדתות המסתורין היווניות-רומיות, שיכול היה לנבוע רק מרקע פגני. לאחר שדחה את הפגניות בנעוריו בשל מה שראה כשחיתות מוסרית, נסע ליוון, אסיה הקטנה, ארץ ישראל ומצרים. מסעותיו של קלמנס היו בראש ובראשונה משימה דתית. ביוון הוא פגש תאולוג מאיוניה, שזוהה כאתנגורס מאתונה (אנ'); ואילו במזרח, הוא למד אצל איש אשורי, שלפעמים זוהה עם טטיאנוס (אנ'), ויהודי, שייתכן והיה תיאופילוס, בישוף קיסריה (אנ').

בסביבות שנת 180, הגיע קלמנס לאלכסנדריה, שם פגש את פנטנוס (אנ'). לדברי אוסביוס מקיסריה, פנטנוס היה ראש אסכולת אלכסנדריה, אולם ישנה מחלוקת אם מוסדותיה התקיימו לפני זמנו של אוריגנס. קלמנס למד אצל פנטנוס והוסמך לכמורה על ידי הבישוף יוליאנוס מאלכסנדריה (אנ') לפני שנת 189. מלבד זאת, לא ידוע שום דבר על חייו באלכסנדריה. על פי כתביו, ייתכן והיה נשוי.

בזמן רדיפות הנוצרים בידי ספטימיוס סוורוס בשנים 202–203, עזב קלמנס את אלכסנדריה. בשנת 211 כתב אלכסנדר מירושלים מכתב שהמליץ עליו לכנסייה של אנטיוכיה, שייתכן ורומז על כך שקלמנס חי בקפדוקיה או בירושלים באותו הזמן. שנת מותו ומקום מותו אינם ידועים.

חיבוריו התאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרילוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה מחיבוריו העיקריים של קלמנס שרדו במלואם והם מכונים ביחד "הטרילוגיה":

פרוטרפטיקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפורים המיתולוגיים של האורפיזם משמשים בפרוטרפטיקוס כדוגמה לפולחנים הכוזבים של הפגניזם היווני.

הפרוטרפטיקוס הוא קריאה לפגאנים של יוון לאמץ את הנצרות, ובו קלמנס מפגין את הידע הנרחב שלו במיתולוגיה והתאולוגיה הפגניות. החיבור חשוב ביותר בשל הצגתו של קלמנס את הדת כתופעה אנתרופולוגית. לאחר דיון פילוסופי קצר, הוא פותח בהיסטוריה של הדת היוונית בשבעה שלבים. קלמנס טוען שבהתחלה, אנשים האמינו בטעות שהשמש, הירח וגופים שמימיים אחרים הם אלים. ההתפתחות הבאה הייתה פולחנים חקלאיים, שמהם לטענתו הופיעו פולחני דמטר ודיוניסוס. אז הועלו לדרגת אלוהות רגשות אנושיים כמו אהבה ופחד. בשלב הבא, המשוררים הסיודוס והומרוס מנסים למנות את האלים; התאוגוניה של הסיודוס קובעת את המספר 12. לבסוף, אנשים הכריזו על אנשים אחרים כאלוהויות, כמו אסקלפיוס והרקולס. בדיון על עבודת אלילים, טוען קלמנס שאביזריה של דת פרימיטיבית היו עץ ואבן ללא צורה, ומכאן צצו אלילים כאשר חפצים טבעיים כאלה סותתו וגולפו. בעקבות אפלטון, קלמנס ביקורתי כלפי כל צורות האמנות החזותית, בטענו שחפצי אמנות הם רק אשליות ו"צעצועים קטלניים".

קלמנס מבקר את הפגניות היוונית בפרוטרפטיקוס בהתבסס על כך שהאלוהויות שלה הן כוזבות ומהוות דוגמאות מוסריות רעות, והוא תוקף את דתות המסתורין על הבערות והטקסים הטריויאליים שלהן. בפרט, הוא מלגלג על עובדי פולחן דיוניסוס על השימוש שלהם בצעצועי ילדים. בכמה מקרים הוא טוען שהאלוהויות הפגניות מבוססות על בני אדם, אולם במקרים אחרים הוא טוען שהם שדים מיזנתרופיים, והוא מצטט מספר מקורות קלאסיים כדי לתמוך בהיפותזה השנייה. כמו אבות כנסייה טרום-ניקאיים רבים, קלמנס כותב באהדה על אוהמרוס ופילוסופים רציונליים אחרים, בהתבסס על כך שהם לפחות ראו את הפגמים בפגניות. עם זאת, שבחו הגדול ביותר שמור לאפלטון, שהשקפותיו האפופטיות (שלילת התארים) כלפי אלוהים הן תצורה מקדימה של הנצרות.

צורתו של אורפאוס בולטת לאורך התיאור, וקלמנס מנגיד את שירו, המציג את האמונה הטפלה הפגנית, עם הלוגוס שהתגשם בישו. על פי קלמנס, רק באמצעות המרת דת לנצרות יכול אדם להשתתף באופן מלא בלוגוס, שהוא האמת האוניברסלית.

פדגוגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של החיבור הזה, שניתן לתרגמו "מדריך", מתייחס לישו כמורה של כלל האנושות, ומציג את הנוצרים כילדים הלומדים. הספר לא בעל אופי הוראתי בלבד: המחבר מתכוון להראות כיצד הנוצרים צריכים להגיב לאהבת האל באופן אמיתי. בעקבות אפלטון (המדינה 4, 441), קלמנס מחלק את החיים לשלושה יסודות: אופי, פעולות ותשוקות. מאחר שביסוד הראשון הוא כבר עסק בחיבור פרוטרפטיקוס, הוא מקדיש את הפדגוגוס להרהור על תפקידו של ישו בלימוד האדם לנהוג באופן מוסרי ולשלוט בתשוקותיו. למרות אופיו הנוצרי הבוטה, חיבורו של קלמנס מתבסס על הפילוסופיה הסטואית ועל ספרות פגנית. הומרוס בלבד מצוטט בחיבור מעל 60 פעם.

למרות שגם האדם נעשה בצלם אלוקים, ישו לבדו דומה לאל האב. ישו הוא נקי מחטא ונטול תשוקות ודחפים, וכך בחתירתו לחקות את ישו יכול האדם להיוושע. מבחינת קלמנס, החטא הוא לא רצוני ולכן גם לא רציונלי (αλόγον), והוא מסולק רק באמצעות חוכמת הלוגוס. הדרכת האל את האדם הרחק מהחטא היא לכן ביטוי של אהבת ה' את האנושות כולה. משחק המילים של λόγος ו-αλόγον היא אופיינית לכתיבתו של קלמנס, וייתכן ששורשיה באמונה האפיקורוסית שהיחס בין מילים משקפות באופן עמוק את היחסים בין הדברים שהן מציינות.

קלמנס טוען בדבר שוויון בין המינים, בהתבסס על כך שהישועה ניתנה לכלל האנושות באופן שוה. באופן יוצא דופן, הוא טוען כי ישו אינו זכר או נקבה, ושלאל האב ישנם צדדים זכריים ונקביים: טקס האוכריסטיה מתואר כחלב מהשד (ישו) של האב. הוא תומך בנשים הלוקחות חלק פעיל בהנהגת הכנסייה, ומספק רשימת נשים שאותן הוא מחשיב כמעוררות השראה, הכוללת הן דמויות תנ"כיות והן יווניות קלאסיות.

בספר השני מספק קלמנס חוקים מעשיים לחיים נוצריים. הוא טוען כנגד עינוג-יתר במאכלים ובעד נימוסי שולחן טובים. בזמן שהוא אוסר על שכרות, הוא מעודד שתיית אלכוהול במתינות, בעקבות האיגרת הראשונה אל טימותיוס ה' כ"ג. קלמנס טוען בדבר אורח חיים פשוט יותר בהתאם לפשטות הטבועה בנצרות המונותאיסטית. הוא מגנה ריהוט וביגוד רבים ויקרים, וטוען כנגד מוזיקה ובשמים מעוררי חשק. אולם קלמנס לא מאמין בנטישת הנאות החיים וטוען כי הנוצרי צריך להיות יכול לבטא את שמחתו בבריאה של האל באמצעות עליזות וחגיגות. הוא מתנגד לענידת זרי פרחים, משום שקטיפתם הורגת בסופו של דבר יצירה יפה של האל, והזר דומה לכתר הקוצים (אנ') של ישו. קלמנס עוסק במין באריכות מה. הוא טוען שגם הפקרות מינית וגם הימנעות ממין הן בלתי-טבעיות, ושמטרתה העיקרית של המיניות האנושית היא הולדה. יש להימנע מהומוסקסואליותזנות, פלגשות, ניאוף והזדווגות עם נשים בהריון, משום שהם לא יקדמו דור של צאצאים חוקיים.

הספר השלישי ממשיך בקו דומה, ומגנה קוסמטיקה מכיוון שזוהי הנשמה ולא הגוף שיש להשתדל לייפות. קלמנס מתנגד גם לצביעת שיער גברים ולהסרת שיער בקרב גברים, בהיותן מנהגים נשיים. הוא מייעץ שאדם יבחר את החברה בה הוא נמצא בקפידה, כדי להימנע מהשחתה על ידי בני אדם לא-מוסריים, ובזמן שהוא טוען שעושר חומרי הוא אינו חטא בפני עצמו, סביר ביותר שיסית את תשומת לבו של האדם מהעושר הרוחני החשוב יותר לאין ערוך, שנמצא אצל ישו. החיבור מסתיים במבחר של כתבים התומכים בטיעונו של קלמנס, ולאחר תפילה ישנן מילותיו של מזמור.

סטרומאטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמנס מתאר את הסטרומאטה כיצירה בנושאים מגוונים, הנובטים בטקסט כמו פרחים באחו.

תוכן החיבור, כפי ששמו מעיד עליו, עוסק בנושאים שונים. מקומו בטרילוגיה נתון במחלוקת - קלמנס התכוון במקור לכתוב את ה"דידסקולוס" (Didasculus), חיבור שהיה מהווה השלמה להדרכה המעשית של הפדגוגוס בעזרת לימוד אינטלקטואלי יותר בתאולוגיה. הסטרומאטה פחות שיטתית ומסודרת מחיבוריו האחרים של קלמנס, ואנדרה מהאט (André Méhat) הציג תאוריה שהחיבור היה מיועד לקוראים יודעי דבר מעטים. למרות שאוסביוס מקיסריה כתב על שמונה ספרים שכולל החיבור, רק שבעה שרדו ללא ספק. פוטיוס (המאה ה-9) מצא כמה טקסטים שצורפו לכתבי היד של שבעת הספרים הקאנוניים, שהובילו את המלומד דניאל הנסיוס (אנ') (המאה ה-16) להציע שהספר השמיני אבד, והוא זיהה את הטקסט שמקורו כביכול בספר השמיני כקטעים מתוך ה"היפופוטוסס" (Hypopotoses).

הספר הראשון נפתח בנושא הפילוסופיה היוונית. באופן תואם לשאר כתיבתו, קלמנס מצהיר שהפילוסופיה שימשה הכנה עבור היוונים, בדומה לתפקיד התורה עבור היהודים. אז הוא מתחיל דיון על מקורות התרבות והטכנולוגיה היוונית, בטענו שרוב הדמויות החשובות בעולם היווני היו אנשים זרים, ואף שהתרבות היהודית הייתה ההשפעה המשמעותית ביותר על יוון. בניסיון להפגין את עליונותו של משה, מספק קלמנס כרונולוגיה מפורטת של העולם, בה הוא מתארך את יום הולדתו של ישו ב-25 באפריל או מאי, בין השנים 4–2 לפנה"ס, ואת בריאת העולם לשנת 5592 לפנה"ס. הספרים מסתיימים בדיון על מוצאן של שפות ועל האפשרות של השפעה יהודית על אפלטון.

הספר השני מוקדש בחלקו הגדול לתפקידם של האמונה הנוצרית והוויכוח הפילוסופי. קלמנס טוען שאמנם שניהם חשובים, אולם יראת השם היא החשובה ביותר, מאחר שבאמצעות אמונה, מקבל אדם חוכמה אלוהית. עבור קלמנס, כתבי קודש הם בפני עצמם פילוסופיה פרמיטיבית אמיתית שמשלימה אותה התבונה האנושית באמצעות הלוגוס. אמונה היא רצונית, וההחלטה להאמין היא צעד יסודי חיוני כדי להתקרב אל אלוהים. היא לעולם לא בלתי-רציונלית, בהיותה מיוסדת על ידע האמת של הלוגוס, אולם כל ידע בא מאמונה, מאחר שעקרונות ראשונים בלתי ניתנים להוכחה מחוץ למבנה שיטתי.

הספר השלישי מכסה את נושא הסיגוף. קלמנס עוסק בנישואים, שגם הפדגוגוס עוסק בהם באופן דומה. קלמנס דוחה את ההתנגדות הגנוסטית לנישואים, בטענו שרק גברים שאינם מתעניינים בנשים צריכים להישאר רווקים, ושמין הוא דבר טוב וחיובי אם נעשה במסגרת הנישואים למטרת רבייה. אולם זה לא תמיד היה כך: נפילת האדם התרחשה מכיוון שאדם וחווה נכנעו לתשוקתם זה לזו והזדווגו לפני הזמן שנגזר להם. הוא טוען כנגד הרעיון שעל הנוצרים להתכחש למשפחותיהם לטובת חיים סגפניים, הנובע מהבשורה על-פי לוקאס 14, 25–27, בטענה שישו לא היה סותר את הציווי "כבד את אביך ואת אמך" (שמות 20, 12). קלמנס מסכם שסגפנות תזכה לתגמול רק במידה והמניע הוא נוצרי באופיו, ולכן סגפנותם של לא-נוצרים כמו הגימנוסופיסטים (אנ') היא חסרת טעם.

קלמנס פותח את הספר הרביעי עם הסבר מאוחר לאופיו הבלתי-מאורגן של החיבור, ומספק תיאור קצר של מטרותיו בשלושה או ארבעה הספרים הבאים של החיבור. הספר הרביעי מתמקד במרטיריות. בזמן שכל הנוצרים הטובים צריכים להיות נטולי-פחד ממוות, קלמנס מגנה את אלה המחפשים באופן פעיל מות-קדושים, באומרו שאין להם מספיק כבוד למתנת החיים של אלוהים. הוא דו-משמעי לגבי זה שכל נוצרי מאמין יכול להפוך למרטיר מכוחו של אופן מותו, או שמרטיריות שמורה לאלה שחיו חיים יוצאי דופן. מרקיוניסטים אינם יכולים להפוך למרטירים, מאחר שאינם מאמינים באלוהותו של האל האב - סבלותיהם הם לשווא. אז ישנה סטייה לנושא תורת ההכרה התאולוגית. על פי קלמנס, אין דרך לבחון באופן אמפירי את קיומו של האל האב (אנ'), מכיוון שללוגוס יש משמעות של התגלות שלא ניתנת לניתוח, למרות שישו היה אובייקט של החושים. לאלוהים לא הייתה התחלה, והוא העקרון האוניברסלי הראשון.

הספר החמישי חוזר לנושא האמונה. קלמנס טוען שאמת, צדק וטוב לב יכולים להיראות רק על ידי השכל, לא על ידי העין; אמונה היא הדרך לגשת אל מה שאינו נראה. הוא מדגיש שידיעת האל ניתנת להשגה רק על ידי אמונה ברגע שפגמיו המוסריים של אדם תוקנו. הדבר מקביל לקביעתו המוקדמת יותר של קלמנס שמרטיריות ניתנת להשגה רק על ידי אלה שמקיימים את אמונתם בישו באמצעות מעשים טובים, ולא על ידי אלה שפשוט מכריזים על אמונתם. האל הוא לחלוטין מעבר לחומר, ולכן המטריאליסט לא יכול באמת להכיר את האל. למרות שישו היה התגלמותו של האל, זו ההבנה הרוחנית, לא הפיזית, את האל, שחשובה.

בתחילת הספר השישי, קלמנס מתכוון להדגים שחיבוריהם של משוררים יווניים נבעו מהספרים הנבואיים של הברית החדשה (אנ'). כדי לחזק את עמדתו שהיוונים נטו לפלגיאט, הוא מצטט מקרים רבים כאלה של ניכוס בלתי הולם על ידי סופרים יוונים קלאסיים, שמקורם מחיבור בשם "על גניבה ספרותית" מאת מחבר אנונימי מהמאה ה-3 לפנה"ס, שלעיתים מיוחס לארטאדס. קלמנס סוטה אז לנושא החטא והגיהנום, וטוען שאדם לא היה מושלם כשנברא, אולם ניתנה לו היכולת להשיג שלמות. הוא דוגל בדוקטרינה האוניברסלית, בטענה שהבטחת ישו לישועה נתונה לכולם, אפילו לאלה שנידונו לגיהנום.

הספר האחרון שקיים בידינו מתחיל בתיאור טבעו של ישו ושל זה של נוצרי אמיתי, שמטרתו להיות דומה ככל האפשר לאב ולבן. קלמנס מבקר את ההאנשה הפשטנית של רוב הדתות העתיקות, תוך שהוא מצטט את תיאורו של קסנופנס את האלוהויות האפריקניות, התראקיות והמצריות המפורסמות. ייתכן וגם האלים היוונים מקורם בפרסוניפיקציה של חפצים חומריים: ארס מייצג ברזל, ודיוניסוס יין. אז נידונים תפילה, והיחסים בין אהבה וידע. נראה כי אגרת אל הקורינתיים 13, 8 סותר את אפיון הנוצרי האמיתי כאחד שיודע; אולם עבור קלמנס, ידע נעלם רק בזה שהוא כלול באהבה האוניברסלית המבוטאת על ידי הנוצרי ביראה שלו את הבורא. בעקבות סוקרטס, הוא טוען כי עוון נובע ממצב של בורות, לא מתוך כוונה. הנוצרי הוא "פועל בכרם אלוהים", שאחראי על דרכו שלו לישועה וגם על זו של שכנו. החיבור מסתיים בקטע מורחב נגד החלוקות והכפירות של בנות-זמנו בתוך הכנסייה.

חיבורים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמנס מאלכסנדריה, 1715.

מלבד הטרילוגיה הגדולה, החיבור היחיד של קלמנס שקיים בידינו הוא המסה "ישועה לעשירים", המוכר גם בשם "מי הוא האיש העשיר שניצל?". לאחר שפתח בביקורת נוקבת נגד ההשפעות המשחיתות של כסף וגישות מתרפסות ומוטעות כלפי העשירים, קלמנס דן בהשלכות של מרקוס 10, 25. או שהעשירים אינם משוכנעים על ידי ההבטחה לחיי נצח, או שהם אינם מודעים לקונפליקט בין הבעלות על עושר חומרי ורוחני, ולנוצרי הטוב יש חובה להדריך אותם אל עבר חיים טובים יותר על פי הבשורה. אין לקחת את מילותיו של ישו באופן מילולי – יש לחפש אחר המשמעות העל-שמימית (ὑπερουράνιος) שבה נחשף המסלול הנכון לישועה. החזקת עושר חומרי עצמה אינה אסורה, כל עוד משתמשים בו באדיבות, אך אנשים צריכים להיזהר שלא לתת לעושרם לשלוט ברוחם. יותר חשוב לוותר על תשוקות של חטא מאשר על עושר חיצוני. כדי להינצל, על האיש העשיר רק ללכת בעקבות שני הדיברים (אנ'), ובזמן שעושר חומרי חסר ערך עבור אלוהים, ניתן להשתמש בו כדי להקל על סבלו של השכן.

מתוך חיבורים אחרים שידוע עליהם מאת קלמנס, שרדו רק קטעים, ובהם ארבעת החיבורים האסכטולוגיים במסורת הסודית: Hypotyposes, Excerpta ex Theodoto, Eclogae Propheticae ו-Adumbraetiones. חיבורים אלה מכסים את ההיררכיה השמיימית של קלמנס, תוכנית מורכבת שבה בראש העולם עומדות פני האל, תחתם שוכנים שבעה פרוטוקטיסטים (שבעת המלאכים הראשונים שנבראו), אחריהם רבי-מלאכים (אנ')מלאכים ובני אנוש. הפרוטוקטיסטים הם שבע הישויות הראשונות שנבראו על ידי אלוהים והם משמשים ככהנים לרבי המלאכים. קלמנס מזהה אותם כ"עיני האל" וגם עם הכתרים (אנ') (ביוונית: θρόνος, קרונוס). קלמנס מאפיין את הצורות השמימיות כשונות לגמרי מכל דבר ארצי, למרות שהוא טוען שחברים בכל מסדר רק נראים לא גשמיים לאלה מהמסדרים הנמוכים יותר. על פי ה-Eclogae Propheticae, בכל אלף שנים כל חבר בכל אחד מהמסדרים עולה בדרגה אחת, וכך בני אדם יכולים להפוך למלאכים. אפילו הפרוטוקטיסטים יכולים לעלות, אולם מקומם החדש בהיררכיה אינו מוגדר באופן ברור. הסתירה הברורה בין העובדה שייתכנו רק שבעה פרוטוקטיסטים, אך עם זאת גם מספר עצום של רבי-מלאכים שיש להעלותם למסדר שלהם, היא בעייתית. ההסבר המודרני הנפוץ ביותר הוא שהמספר שבע לא אמור להתקבל באופן מילולי, אלא הוא בעיקר בעל משמעות נומרולוגית.

ידועים לנו שמותיהם של מספר חיבורים אבודים, בזכות רשימה המופיעה בתולדות הכנסייה (אוסביוס) 6, 13, 1–3. אלה כוללים את "קווי המתאר" בשמונה ספרים ואת "נגד מתייהדים". אחרים ידועים רק מתוך אזכורים בכתביו של קלמנס עצמו, ובהם "על הנישואין" ו"על הנבואה", למרות שרק מעטים נזכרים אצל סופרים אחרים וקשה מאד להפריד בין חיבורים שהוא התכוון לכתוב לבין אלה שאכן הושלמו.

אגרת מר סבא (אנ') יוחס לקלמנס על ידי מורטון סמית (אנ'), אולם זה עדיין שנוי במחלוקת אם מדובר במכתב אותנטי מקלמנס, פסאודואפיגרפיה עתיקה או זיוף מודרני. במידה והוא אותנטי, משמעותו העיקרית היא בכך שהוא מתייחס לכך שהשליח מרקוס הגיע לאלכסנדריה מרומא ושם כתב בשורה רוחנית יותר, אותה הוא הפקיד בידי הכנסייה של אלכסנדריה במותו; במידה והוא אמיתי, המכתב דוחף אחורה במאה שנה את המסורת הנזכרת אצל אוסביוס המקשרת בין מרקוס ואלכסנדריה.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסביוס מקיסריה הוא הסופר הראשון שמספק תיאור של חייו וחיבוריו של קלמנס, בספרו תולדות הכנסייה, 5, 11, 1–5; 6, 6, 1. אוסביוס מספק רשימה של חיבוריו של קלמנס, מידע ביוגרפי, וציטוט נרחב מהסטרומאטה.

פוטיוס כותב נגד התאולוגיה של קלמנס בביבליותקה שלו, למרות שהוא מעריך את למידתו של קלמנס ואת הסגולות הספרותיות של חיבוריו. הוא ביקורתי ביותר כלפי ה-Hypotyposes, חיבור של פירוש תנ"כי שמתוכו שרדו רק מספר קטעים. פוטיוס השווה את המסה של קלמנס לשלילה כנגד האורתודוקסיה השלטת במאה ה-9. בין הרעיונות שפוטיוס חשב אותם כפירה:

  • אמונתו שחומר ומחשבה הם נצחיים, ולכן אין מקורם באלוהים.
  • אמונתו במחזורים קוסמיים שקדמו לבריאת העולם, בעקבות הרקליטוס, שמקורה הוא חוץ-מקראי.
  • אמונתו שהאל הבן בהיותו הלוגוס האלוהי אכן נברא במובן מסוים, בניגוד לפרשנות המקובלת של הבשורה על פי יוחנן א', אולם כדעת פילון האלכסנדרוני.
  • האמביוולנטיות שלו כלפי הדוקטיזם, המינות שגרסה כי לישו היה טבע אלוהי בלבד וכי גופו האנושי היה אשליה או משהו על-טבעי, ולכן בכל מקרה לא סבל על הצלב.
  • אמונתו שחוה נבראה מזרעו של אדם לאחר שהייתה לו שפיכה במהלך הלילה.
  • אמונתו שבראשית ו, ב רומז שמלאכים קיימו משגל עם בנות האדם. בתאולוגיה הקתולית מלאכים נחשבים חסרי מין.

עד למאה ה-17 זכה קלמנס להיחשב כקדוש בקתוליות. שמו נכלל ברשימות המרטירים ויום חגו היה ה-4 בדצמבר. אולם כאשר רשימת המרטירים של הכנסייה הקתולית נבחנה מחדש על ידי האפיפיור קלמנס השמיני, שמו הוסר מלוח השנה הרומי הכללי בעצתו של הקרדינל ברוניוס. בנדיקטוס הארבעה עשר שמר על החלטת קודמו בנימוק שלא ידוע הרבה על חייו של קלמנס, שהוא מעולם לא קיבל פולחן ציבורי בכנסייה, ושכמה מהדוקטרינות שלו חשודות בטעויות. עם זאת, הוא מונצח כיום בנצרות האנגליקנית. כמו כן, הקתדרלה של הכנסייה הקתולית האוניברסלית (אנ') בדאלאס מוקדשת לו.

כאחד מאבות הכנסייה הקדומים ביותר שחיבוריהם שרדו, קלמנס הוא נושאם של מספר משמעותי של מחקרים אקדמיים, המתמקדים, בין היתר, בפירושיו לכתבי הקודש, בפנאומטולוגיה ותאולוגיית הלוגוס שלו, ביחסים בין הגותו והפילוסופיה הלא-נוצרית, ובהשפעתו על אוריגנס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלמנס מאלכסנדריה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קלמנס הוֹ אלכסנדראוס.