סיפורי התנ"ך
סיפורי התנ"ך הם טקסטים סיפוריים הכלולים בתנ"ך, בעיקר בתורה ובנביאים ראשונים.
לסיפור חשיבות מרכזית בספרות המקרא, מבחינה כמותית כשליש מספרות המקרא הוא סיפורים, מבחינה מבנית הסיפורים הם מסגרת לקליטתם של תכנים חשובים, ומבחינה תוכנית מרבית הסיפורים משרתים נושא אחד: תולדות עם ישראל לאור הקשר שבינו לבין אלהיו.[1]
חלק מהסיפורים נראים כמיתיים, ובהם כאלה שיש להם מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים כמו משה דוד קאסוטו הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. בין הסיפורים האלה אפשר למנות את סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד.
מאידך, בניגוד לצורת המסירה של המיתוסים הפוליתאיסטים שנמסרו בז'אנר האפי שהוא פאראטאקטי בעיקרו וכרוך לבלי הפרד בפגניות, נמסרו סיפורי המקרא בפרוזה שהיא היפוטקטית בעיקרה, תפנית זו בצורת המסירה כרוכה בתפנית האמונית של המונותאיזם.[2]
חלק מסיפורי התנ"ך נחשבים במחקר לתיאור של אירועים היסטוריים, בזכות עדויות חוץ-מקראיות וממצאים ארכאולוגיים שונים. כך למשל, מסע הכיבוש של פרעה שישק, עליו מספר ספר מלכים, מזוהה לרוב עם מסעו של שושנק הראשון בכנען במאה ה-10 לפנה"ס, עליו מספרת כתובת במקדש אמון בכרנכ. גם סיפורים מאוחרים יותר, כגון חורבן ממלכת ישראל, מסע סנחריב ועוד, קיבלו אישושים ונחשבים כאירועים היסטוריים.
חלק מסיפורי התנ"ך כתובים בפרוזה (למשל: רוב סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר, ספרי שופטים, שמואל, מגילת רות ועוד), חלקם כתובים כשירה (למשל: שירת דבורה) ומקצתם כשושלות יוחסין, שנות מלוכה ומִפקדי אוכלוסין.
מדרשי אגדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעמים רבות ניתנים סיפורי המקרא באופן תמציתי. מדרשי אגדה שנתחברו בידי חז"ל משלימים את החסר, בתוספות רבות דמיון.
רוב אגדות התלמוד נאספו בספר "עין יעקב". מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי ב"ספר האגדה" (1908-1911).
סיפורי התנ"ך במדע ובגישת "תורה ומדע"
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאות השנים האחרונות ניסו מדענים להתאים בין המתואר בתנ"ך לבין המדע. בעבר רוב המדענים היו דתיים. לפי התאולוגיה של אקווינס, כל חקירה אנושית היא חקירה של האל, ולכן כל מדע הוא כלי של התאולוגיה, ומטרתה של כל חקירה מדעית היא לעשות את התאולוגיה טהורה יותר. האוניברסיטאות הראשונות, כמו בימי הביניים, היו מוסדות דתיים, כך לדוגמה אוניברסיטת קיימברידג'. בתקופה זו המניע העיקרי להקמת קולג'ים היה צבירת מתפללים רבים ככל האפשר - בדמותם של התלמידים, שהיו ברובם אנשי כמורה - על מנת שיתפללו למען נשמותיהם של מייסדי הקולג'ים. במאות ה-16 וה-17 היו לימודי כמורה יעדם של המשכילים.
לכישרון וליכולת האנליטית התלוותה גם סקרנות. ולכן הכמרים לא הסתפקו בתשובות של הדת, אלא ניסו למצוא הסברים לתופעות טבע על ידי ההיגיון ועל ידי תצפיות טבע. אין פירוש הדבר שהם שללו את קיום האל או יצאו נגד הדת. המדענים הראשונים האמינו שבתגליותיהם הם מהללים ומפארים את שם האל, כי בכך הם חושפים את תוכניתו האלוהית ואת תבנית מעשיו; את ההגיון שמאחורי הבריאה. וכך היו רוב המדענים הראשונים כמרים בהכשרתם. מדענים רבים טענו שהמדע הוא הדרך הנעלה להתחקות אחר תפארת מעשיו של האל, כי האל קבע את חוקי הטבע.[3]
בהתאם לכך, בענפי מדע רבים, הנחות המוצא של תאוריות מדעיות הראשונות היו שהתנ"ך מתאר את ההיסטוריה הקדומה, את הפרה-היסטוריה ואת חוקי הטבע. בתחום האסטרנומיה הניחו מדענים כי כדור הארץ נמצא במרכז היקום וכי הירח, אבל גם כוככי הלכת והשמש סובבים סביבו. כמו כן הניחו החוקרים כי גילם של הכוכבים, השמש והיקום כולו הן בני כמה אלפי שנים. גאולוגים ניסו במשך מאות שנים להתאים את הממצאים שמצאו לסיפורי התנ"ך, במיוחד לסיפור המבול ולהנחה לפיה כדור הארץ והיקום הם בני כמה אלפי שנים. עד למאה ה-19, מדענים מתחום הביולוגיה הניחו כי אלוהים ברא את כלל מיני בעלי החיים והצמחים עד לגיבוש תאוריה של אבולוציה מאת צ'ארלס דרווין.
ביקורת המקרא מעמתת את סיפורי המקרא עם הידע המדעי, הארכאולוגי והמחקרי. גישה זו צמחה מתוך פרשנות המקרא המסורתית אולם הגיעה למסקנה כי בתורה יש סתירות עצמיות רבות, יש בה טקסטים שונים שלפי הסגנון והתוכן נראה שחוברו בידי אנשים שונים מתקופות שונות, וכי התורה חוברה על ידי בני אדם, וממילא יש להתייחס אליה, כאל כל טקסט ספרותי, בגישה בוחנת וביקורתית. באופן דומה ארכאולוגיה מקראית צמחה מאז המאה ה-19, מבצעת חפירות ארכאולוגיות ומנסה למצוא מתאם בין סיפורי התנ"ך לבין ממצאים ארכאולוגים. בתחילה ניסו ארכאולוגים לאשש את הכתוב בתנ"ך. עם הזמן נתגלו פערים בין התנ"ך לבין הממצאים בשטח. באמצע המאה ה-20 נעשה ניסיון נוסף, במיוחד על ידי ארכיאולגים דתיים, להתאים את הכתוב בתנ"ך לבין הממצאים בשטח אולם גישה זו הלכה ונזנחה עקב מיעוט ממצאים לכך ומציאת ממצאים סותרים.
ככלל, לא קיים אישוש מדעי לתופעות המתוארות במקרא כנסים. לכן, על פי ההנחה השוללת את מציאות ה' ויכולתו להתערב בטבע כרצונו, לא ניתן לראות את סיפורי הנסים כתיאורי מציאות, אלא בעיקר כאגדות עם, שמשקפות את תרבותו ואת אופיו. יחד עם זאת, ישנם תיאורי "נסים" במקרא הדומים לתופעות טבע ידועות. לדוגמה, ייתכן שמקור סיפור כריתת מי הירדן (יהושע ג') הוא בחסימה זמנית של הנהר על ידי קריסת צוקים לתוכו בעקבות רעש אדמה, תופעה שנצפתה פעמיים במאה ה-20.[4] עם הזמן מדענים בתחומי חקר המקרא וארכאולוגיה מקראית מעלים ספקות גם ביחס לתאורים לא ניסיים המתוארים בתנ"ך כמו תיאור המסע במדבר, כיבוש הארץ על ידי יהושוע וחלק גדול מהמתואר בספרים מאוחרים יותר.
כנגד גישתה של ביקורת המקרא ניצבת גישת תורה ומדע החותרת להתאמה בין תגליות מדעיות לבין הטקסטים המקראיים.
ניתוח סיפורי התנ"ך בכלים של תורת הספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרי ספרות משתמשים בכלים של תורת הספרות לניתוח של סיפור התנ"ך, ניתוח המוביל לפרשנות שונה מזו המושגת בכלי הפרשנות האחרים.
דוגמה לכך היא ניתוחם של מנחם פרי ומאיר שטרנברג לסיפור דוד ובת שבע, בכלים של תורת הפערים שפיתחו. כאשר אוריה החתי חוזר לביתו הוא נמנע מלשכב עם בת שבע, דבר שהיה מאפשר לדוד להתחמק מהאחריות להריונה. הטקסט המקראי לא מבהיר האם אוריה ידע כי דוד שכב עם בת שבע והאם דוד ידע כי הדבר נודע לאוריה. בשל פערי המידע הקורא אינו יכול לזהות השתלשלות אירועים יחידה ועליו לשקול כמה אפשרויות. בסיפור זה כל השתלשלויות מציגות את דוד באור שלילי ובכך מדגישות את ביקורת המקרא כלפיו. כלומר, האפקט שנוצר במקרה זה כתוצאה מריבוי ההיפותזות באשר לפער הוא אירוניה.[5]
עיבודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפורי התנ"ך זכו לעיבודים רבים, מהם שבאו לספרם לילדים, בשפה פשוטה יותר, ומהם שנועדו להעביר את הסיפורים לתיאטרון, לקולנוע וכדומה.
ציורי התנ"ך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ציורי התנ"ך
סיפורי התנ"ך שימשו מקור השראה לציירים רבים, והפכו את התנ"ך הספר המצויר והמפוסל ביותר. הציורים המבוססים על סיפורי התנ"ך, מציגים באופן מוחשי את המסופר בקיצור, ומהווים למעשה פרשנות חזותית, מפני שחלק ניכר מהציור מבוסס על דמיונו ותפיסותיו של הצייר, ולא על פרטים מדויקים המופיעים במקרא.
חלק מציורי התנ"ך מהווים אילוסטרציה לפסוקי התנ"ך, בעוד שחלק אחר והחשוב יותר מהווה יצירה עצמאית, שיש לה זכות עמידה בפני עצמה, המשתמשת בתנ"ך כבמקור השראה ומהווה ציור פרשני. בציור הפרשני מנסים הציירים לענות על שאלות שהטקסט התנ"כי מעלה, למשל מה היה בעצם החטא של אדם וחוה ומהו פרי עץ הדעת שאותו אכלו? מה התרחש במעשה העקידה? איך נראה המלאך שעמו נאבק יעקב? איך נראה מעמד הר סיני? על שאלות אלה, ורבות אחרות, ניסו ציירי התנ"ך לתת מענה, וכמספר הציורים מספר התשובות.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יאירה אמית, הסיפורת המקראית, בתוך ספרות המקרא - מבואות ומחקרים, יד בן צבי תשע"א, עמ' 273-286
- חוה יסעור, "סיפורי התנ"ך בספרות ילדים [ובאיוריהם]", מעגלי קריאה 6 תשל"ט, עמ' 29–38.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורי התנ"ך, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יאירה אמית, הסיפורת המקראית, בתוך ספרות המקרא - מבואות ומחקרים, יד בן צבי תשע"א, עמ' 273
- ^ אורי אלטר, אמנות הסיפור במקרא, פרק 2
- ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 11
- ^ K. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament
- ^
מנחם פרי ומאיר שטרנברג, המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך הספרות 1, 1968-1969, עמ' 263-292
