דוד ובת שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוחים לא אנציקלופדיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
"דוד ובת שבע" מאת ארטמיזיה גֶ'נְטִילֶסְקִי, שנת 1640.
"ילדם של דוד ובת שבע", המאה ה-19.
תבליט שטוח עשוי ברונזה על דלת בכנסיית מדליין בפריז. נתן הנביא נראה משמאל, ומימין נראים דוד ובת שבע עם ילדם.

מעשה דוד ובת שבע הוא סיפור תנ"כי, המתואר בספר שמואל ב', פרק י"א ובפרק י"ב. התנ"ך מתאר כיצד דוד המלך רואה מגג ארמונו את בת שבע מתרחצת על גג ביתה. דוד מזמין אותה אליו ושוכב עימה, והיא הרה לו. כל זאת בשעה שבעלה, אוריה החתי, נמצא הרחק, במלחמה מול בני עמון. כדי להסתיר את מעשהו גורם דוד למותו של אוריה במלחמה, ואז נושא את בת שבע. אחד משיאי המעשה הוא תוכחתו הקשה של נתן הנביא אל דוד, חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו.

חטאו של דוד במעשה זה, אשר לכאורה מטיל צל כבד על דמותו הרוחנית, משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר ורקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור המסגרת למעשה דוד ובת שבע הוא המלחמה הקשה של ממלכת דוד בבני עמון. שיאו של פרק י', הפרק שלפני סיפור המעשה, מתאר מצב שבו צבא ישראל מוקף על ידי בני עמון ובני בריתם, כאשר יואב בן צרויה מפקד על הצבא ונערך לקרב הקשה במילים דרמטיות: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו."[1] הקרב מסתיים בניצחון מוחץ של צבא ישראל, המרתיע את בעלי בריתם של בני עמון מלהצטרף שוב למלחמה נגד ישראל.‏[2]

פרק י"א, שבו מתחיל תיאור המעשה, פותח בהמשך המלחמה: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה[הסברים 1] לְעֵת צֵאת הַמלאכים (קרי: הַמְּלָכִים) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם"[3], כלומר דוד לא הצטרף לצבא במלחמתו. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47.‏[4] דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו, מעשה שאותו רואים כמה מן הפרשנים כפגם מוסרי, שהוביל לחטאים שבאו לאחר מכן.‏[5] עם זאת, יש לציין שמספר פרקים לאחר מכן, בפרק כ"א, מתואר כי עבדי דוד ביקשו מדוד "לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל."[6]. דברים אלו נאמרו לדוד לאחר קרב עם הפלשתים, במהלכו ניסה הגיבור הפלישתי יִשְׁבִּי, שהיה מצויד היטב: "מִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה"[7] להכות את דוד, וזה האחרון ניצל רק בזכות עזרתו של אבישי בן צרויה. ייתכן שהחלטתו של דוד להישאר בעורף הסתמכה על שיקול זה.‏[8]

בת שבע ואוריה החתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוריה החתי

ייחוסה של בת שבע, המתוארת כ"טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד",‏[9] הוא "בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי"[10]. אוריה החתי מוזכר כאחד משלושים ושבעת גיבורי דוד בסוף ספר שמואל‏[11] וגם בין גיבורי דוד המפורטים בספר דברי הימים.‏[12] גם אליעם, אביה של בת שבע, מוזכר כאחד מאותם שלושים ושבעה גיבורים: "אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי"[13], כלומר הוא היה בנו של אחיתופל הגילוני, יועץ דוד. ואולם, אליעם אינו מופיע ברשימה שבספר דברי הימים, ויש המפרשים כי הוצאתו של אליעם מרשימת הגיבורים הייתה ביוזמת דוד, לאחר חטאו עם בת שבע. יש המפרשים עוד כי הצטרפותו של אחיתופל לאבשלום כאשר מרד באביו הייתה בשל מעשהו של דוד.‏[14] בדברי הימים שונים מעט שמותיהם של בת שבע ואביה: "וְאֵלֶּה נוֹלְּדוּ לוֹ(לדוד) בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת-שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל"[15] כלומר: "בת שוע" במקום בת שבע, ו"עמיאל" במקום אליעם, היפוך ההברות בשם. מוזכרים גם ארבעה בנים שילדה בת שבע לדוד, לעומת לידת הבן שנפטר ושלמה המוזכרת בספר שמואל ב'.

הפסוק מציין שבת שבע לא הייתה טמאה באותה שעה בטומאת נידה, שכן באותו יום טבלה מטומאתה: "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ".‏[16]

המעשה עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור נפתח בדוד הקם משנתו באחד מן הערבים ויוצא להתהלך על גג בית המלך. הוא רואה את בת-שבע שהייתה "טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד", מתרחצת על גג ביתה. דוד בירר את זהותה ונאמר לו שזו בת שבע אשת אוריה החתי. הוא שלח שליחים להביאה אליו ושכב עימה, וכעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה שהיא הרה.

כדי להסתיר את חטאו, קורא דוד לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו וישכב עם אשתו, וכך יחשוב אוריה שאשתו הרתה ממנו ולא יחשוד בדבר. המלך אף שולח לו מתנה ("משאת המלך"). ואולם, אוריה מסרב להיכנס לביתו בנימוק ש"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה."[17] כלומר: לא ייתכן שהוא ישכב במנוחה בביתו, עם אשתו, בשעה שארון הברית, כל הצבא ומפקדיו ישנים בשדה בתנאי סכנה וקושי. אוריה נשכב בפתח בית המלך, מסרב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך ומסרב לסור לביתו. דוד מנסה שוב להביא את אוריה לחזור לביתו. הוא עורך משתה ומנסה לגרום לאוריה להשתכר, אך עדיין אוריה מסרב לרדת לביתו וישן עם החיילים האחרים בפתח הארמון.

לא ברור מלשון המקרא האם אוריה ידע על מעשהו של דוד. ניתן להבין את התנהגותו של אוריה כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים, אך יש שרואים אותה כהתרסה לא מודעת כנגד דוד, ויש הסבורים שאוריה אכן שמע שמועות שונות על המעשה. דבריו של אוריה "...וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי" יוצרים אירוניה מול המלך, שלא יצא בעצמו למלחמה, וייתכן שאוריה רומז לאירוניה נוספת - הוא לא יילך לשכב עם אשתו, אך דוד הוא זה שעשה זאת.‏[18][19] עם זאת, יש לציין שאויביו של דוד לא הטיחו בו חטא זה בעימותים שנכונו לו בעתיד, כמו מול שמעי בן גרא[20] גם חז"ל רואים בדבריו של אוריה התרסה כלפי דוד, ולמעשה מרידה במלכות: "מורד במלכות הוה, דאמר ליה 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'"[21] - הגדרתו של יואב בן צרויה כ"אדוני" והקדמתו ל"עבדי אדוני" נחשבת כמרד. וראו עוד להלן.

מותו של אוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שלא הצליח לגרום לאוריה לשכב עם אשתו, שולח אותו דוד חזרה למלחמה. דוד שולח ליואב, שר צבאו, פקודה חתומה בה הוא מורה ליואב להציב את אוריה בחזית שבה מתחוללת הלחימה החזקה ביותר, ואז לנטוש אותו כדי להביא למותו. באופן אירוני, את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו. יואב מממש את פקודת דוד ואוריה נהרג, ועמו חיילים נוספים.

יואב שולח שליח לדווח לדוד על תוצאות הקרב. הוא מנחה את השליח: "כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ: וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי, מֵת."[22] כלומר, אם יכעס המלך על הטעות לכאורה בהתקרבות יתרה אל החומה, טעות שמבחינה היסטורית ידועה בסכנותיה (כפי שקרה לאבימלך), על השליח להזכיר את העובדה שאוריה החיתי מת, וכך לא יכעס המלך. בפועל, השליח אינו מחכה לתגובת המלך ומזכיר מיד את עובדת מותו של אוריה. המלך אומר לשליח: "כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל-הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ."[23].

בת-שבע מתאבלת על אוריה ולאחר שהיא קמה מאבלה אוסף אותה דוד אל ביתו, והיא יולדת את הבן (ששמו אינו מוזכר), פרי החטא.

תוכחת נתן הנביא והעונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כבשת הרש

פרק י"א מסתיים במילים "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי ה'"[24] (זהו גם סיום הפרשה על פי החלוקה המסורתית). ה' שולח את נתן הנביא להוכיח את דוד, ונתן משתמש במשל כבשת הרש כדי להציג את תוכחתו:

Cquote2.svg

שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ וַיִּקַּח אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

Cquote3.svg
ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים א'-ד'

מעשה בשני אנשים, אחד עשיר ואחד רש, עני[25] החיים זה לצד זה. לעני יש רק כבשה אחת, שהוא קשור אליה מאד, ואילו לעשיר רכוש רב. ואולם, כאשר מגיע אורח ("הלך") לעשיר, מעדיף העשיר לגזול את כבשת הרש ולשחוט אותה לכבוד האורח, מאשר להכין ארוחה מרכושו שלו.

נתן כביכול מציג בפני דוד מקרה שאירע, סוגיה משפטית, ודוד זועם מאד. הוא קורא "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת."[26] וקובע כי עונשו של העשיר הוא לשלם פי ארבע על הכבשה שגזל (על פי דין התורה, תשלומי ארבעה וחמישה). בתגובה, מטיח בו נתן הנביא את אחד הפסוקים הדרמטיים בתנ"ך כולו‏[27]: "אַתָּה הָאִישׁ.".‏[28] הנמשל הוא: דוד הוא העשיר, שה' נתן לו את מלכותו, הציל אותו מיד שאול, נתן לו את נשותיו של שאול ואם ירצה דוד - יוסיף לו עוד: "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה."[29] העני הוא אוריה, שדוד גזל ממנו את אשתו. נתן מותח ביקורת חריפה על דוד:‏[30][31] על שני החטאים הללו ייענש דוד: בביתו יהיו מעשי הרג ורצח, ונשיו יילקחו ממנו, ואיש אחר (המוכר למלך) ישכב עמן.

מיד עם הטחת החטא, מודה דוד: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'."[32]. נתן מבטיח שה' העביר חטאו ולא ימות, אך הבן שנולד לו ימות. ואכן, לאחר שנתן הולך לביתו התינוק ניגף במחלה וחולה אנושות. דוד מתפלל עליו, צם ושוכב על הארץ בניסיון לבטל את הגזרה, אך ביום השביעי התינוק מת. עבדיו של דוד חוששים לבשר לו על מות התינוק, אך כאשר דוד מבין שהתינוק מת הוא קם, מתרחץ, סך בשמן, מחליף בגדיו ומתפלל בבית ה'. לתמיהתם של עבדיו משיב דוד כי עד עתה היה סיכוי שהילד יחיה ולכן בכה וצם, אך כעת אין טעם בכך - דבר לא ישיב את התינוק אליו: "וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי."[33] דוד מנחם את בת שבע, בא אליה שוב והילד שנולד הוא שלמה. ה' אוהב את הילד, ושולח את נתן הנביא לקרוא לו שם נוסף - ידידיה.

הפרק מסתיים בכיבוש רבת בני עמון על ידי יואב. הוא קורא לדוד להשלים את הכיבוש, כדי שלא יאמרו שיואב הוא זה שכבש את העיר. דוד מגיע ומשלים את הכיבוש בראש כל העם, לוקח את הכתר של מלך בני עמון והופך את כל בני עמון לעבדים. בפרקים הבאים מסופר על התממשות עונשו של דוד: תחילה מעשה אמנון ותמר, המסתיים בהתחזקותו של בנו, אבשלום, המגיעה לשיאה במרד שהנהיג. במהלך המרד שכב אבשלום עם פילגשי המלך לפני כל העם, כפי שניבא נתן. רש"י כותב: "כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום."[34] כפי שגזר דוד את דינו של העשיר בכבשת הרש, "את הכבשה ישלם ארבעתיים", כך נענש בעצמו. רק האמירה "וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה':"[35] מציגה את דוד באור חיובי, וכאן גם המלכת שלמה בתחילת ספר מלכים א, המסמלת את המחילה שניתנה לדוד.‏[36]

פרשנות מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה דוד ובת שבע הוא אחד מהמעשים הקשים והתמוהים להבנה, לפחות מנקודת המבט המסורתית. התנ"ך אומר על דוד: "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ"[37], ובמקומות רבים מתוארת התנהגותו הנעלה של דוד, גם ביחסים שבין אדם לחברו וגם כאחת מדמויות המהוות מופת לעבודת ה' ביהדות. והנה, במעשה דוד ובת ושבע עובר דוד, לכאורה, על שתיים מן העברות החמורות ביותר: ניאוף ורצח. מעשה שליחת אוריה אל המלחמה, כדי שייהרג שם, תמוה וקשה, מה גם שיחד עמו נהרגו לוחמים נוספים: "וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי."[38]

מה שמגביר עוד יותר את הקושי היא העובדה שלמרות שבסוף פרק י"א נאמר שמעשי דוד היו רעים בעיני ה', הרי שבסופו של דבר מסתיים פרק י"ב במילים "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמו יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'."[39] מפסוקים אלה עולה, כי בת שבע הפכה לאשתו של דוד, וכי ה' אהב את הבן שנולד - ויש בכך בוודאי אישור למעשיו של דוד. כיצד ניתן לקבל שה' מסכים עם פריים של מעשים כה חמורים? התנ"ך אף מדגיש: "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי."[40] חטא הניאוף, לכאורה, אינו מוזכר כלל.

קושיה נוספת שבה עוסקים הפרשנים השונים היא השאלה כיצד ייתכן שדוד יכול היה לשאת את בת שבע לאשה. ההלכה קובעת כי אשה שנאפה אסורה לבעלה ולאדם שעמו נאפה: "כשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל".‏[41] כיצד אם כן יכולים היו דוד ובת שבע להיות בעל ואשה? ובדומה, אם אכן התכוון דוד שאוריה ישכב עם בת שבע וכך יחשוב שהילד הוא בנו שלו, הרי שבכך הוא עלול להכניס את הילד לספק של איסורי עריות, מכיוון שמוצאו האמיתי לא יהיה ידוע והוא עלול יהיה בעתיד להינשא לאשה שאסורה לו מבלי לדעת על כך.

חז"ל: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי חז"ל נמצאת אחת האמירות המפורסמות על מעשה דוד ובת שבע, שנועדה להתיר את הקושיות החמורות:

אמר רבי שמואל בר נחמני: אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ'‏[42] אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?!"...

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'

כלומר: לא ייתכן לומר שדוד חוטא, שהרי נאמר עליו ש"ה' עמו". מכיוון שכך, "כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה". ואולם, כיצד יש להסביר את הדברים הקשים של נתן הנביא? בשל כך ממשיך התלמוד הבבלי את הסברו:

Cquote2.svg

אלא מה אני מקיים 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי)'?‏[43] 'לעשות הרע' - שביקש לעשות ולא עשה.
אמר רב: רבי (רבי יהודה הנשיא) דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד (=רבי יהודה הנשיא, שבא מדוד, כלומר הוא נצר לשושלת בית דוד, הופך ודורש בזכותו של דוד):
מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע - רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש', וכאן כתיב 'לעשות' - שביקש לעשות ולא עשה.
'את אוריה החתי הכית בחרב' - שהיה לך לדונו בסנהדרין, ולא דנת.
'ואת אשתו לקחת לך לאשה' - ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו...
'ואותו הרגת בחרב בני עמון' - מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה: 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'.
אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה, דכתיב: (=כאשר בוחנים את מעשי דוד, לא נמצא בו חטא, חוץ מזה של אוריה, שעליו נאמר) 'אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי".‏[40]

Cquote3.svg
תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'

רבי יהודה הנשיא טוען שיש לקרוא היטב את דבריו של נתן הנביא, כדי להבין את חטאו של דוד: בכל מקום בתורה בו מדובר על אדם שחטא, נאמר "ויעש"‏[44], ואילו כאן נאמר על דוד באופן יוצא דופן "לעשות". מכאן מסיק רבי יהודה הנשיא שדוד התכוון לעשות, אך לא עשה בפועל. בהתאם לכך הוא מפרש שחטא הריגתו של אוריה הוא יותר פורמלי: הריגתו של אוריה הייתה מוצדקת, שכן היה מורד במלכות שדינו מוות, אך חטאו של דוד היה בכך שלא היה תהליך פורמלי של דיון בסנהדרין.

נקודה מרכזית בהצדקת מעשהו של דוד העולה בדברים אלה היא שאלת מעמדה של בת שבע כאשת איש. לפי המדרש, דוד יכול היה לשאת אותה לאשה: "ליקוחין יש לך בה..." וזאת, מכיוון שחייליו של דוד היו נותנים לנשותיהם, טרם היציאה למלחמה, גט, על מנת להציל אותן מעגינות במידה והם יהפכו לנעדרים. דעת רש"י היא שהגט היה גט על תנאי, החל, למפרע משעת נתינתו, אם הבעל ימות במלחמה. דעת רבנו תם היא שהגט לא היה מותנה, אלא שהיה ניתן בצנעה.[הסברים 2] כך או כך, על פי חז"ל בת שבע הייתה גרושה בשעה שדוד שכב עימה, אך הוא לא ידע זאת בוודאות.

במדרשים נוספים מרחיבים חז"ל עוד את מציאת הזכות לדוד. התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מסביר שדוד ובת שבע נועדו זה לזו, אלא שדוד הקדים את השעה ולא המתין לזמן הנכון:

Cquote2.svg

דרש רבא: מאי דכתיב (=מהו שכתוב, מה פירוש הפסוק) 'כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד'‏[45] - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה... (כלומר, דוד אכל את הפרי המיועד לו לפני זמנו, כאשר היה עדיין בוסר, תאנה צעירה)

Cquote3.svg
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז א

ראייה זו מפחיתה בהרבה את חומרת החטא, שכן אין המדובר בניאוף אלא בזיווג ראוי, שהטעות בו הייתה בתזמון ולא במעשה עצמו.

מעשה בת שבע כניסיון לדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון מעט שונה לסיבת חטאו של דוד מביא התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין:

Cquote2.svg

אמר רב יהודה: אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון, ונכשל.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואין אומרים אלוקי דוד?
אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי (=הם התנסו, עברו ניסיונות ועמדו בהם, ואתה לא עברת ניסיונות).
אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר: 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי'‏[46]
אמר: מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך (אנסה אותך ואעשה לך מעשה, להם לא הודעתי על הניסיון ואילו לך אני מודיע שאני מנסה אותך), בדבר ערוה.
מיד: 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד'‏[47]...
והיינו דכתיב (=וזהו שכתוב): 'בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל-תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל-יַעֲבָר-פִּי'.‏[48] אמר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא (=אמר דוד: הלוואי והיה זמם בפיו של שונאי, כלומר בפיו של דוד בלשון סגי נהור, ולא הייתי אומר דבר זה, על הניסיון).

Cquote3.svg
מסכת סנהדרין, דף ק"ז ע"א.

על פי מדרש זה, המעשה היה ניסיון שדוד ביקש, כדי להגיע לרמתם של שלושת האבות. הניסיון היה בדבר ערווה, כלומר על דוד היה להתמודד עם פיתוי מיני. דוד נכשל בניסיון, והתחרט על שביקש להכניס את עצמו למצב זה.

המעשה כבסיס לתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד מברר שדוד כלל לא חטא מתוך יצר הרע, מתוך דחף של תאווה, אלא מתוך מניע שונה לגמרי. במסכת עבודה זרה מביא רבי יוחנן את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי:

Cquote2.svg

לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה (=חטא העגל). לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי' ‏[49] ...אלא למה עשו? אלא לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד...

Cquote3.svg
– מסכת עבודה זרה, דף ד' עמוד ב' - דף ה' עמוד א'

כלומר: דוד מעיד על עצמו שיצר הרע אינו שולט בו, "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" - יצר הרע הרוג בלבו של דוד ואינו שולט בו. מדוע אם כן עשה את המעשה? כדי לתת דוגמה לכל חוטא בעתיד, שיראה כיצד ניתן לחזור בתשובה אף מחטא חמור כל כך.‏[50]

מקומה של התשובה בהקשר זה מרכזית: וידויו של דוד "חָטָאתִי לַה'"‏[51] מלמד את חז"ל כי:

Cquote2.svg

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: 'נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל'?‏[52] נאום דוד בן ישי שהקים עוּלָה של תשובה

Cquote3.svg
– מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד ב'

. כלומר: דוד הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים חמורים. הגמרא מאריכה עוד בבקשתו של דוד לשוב בתשובה, ואת קבלת התשובה‏[53]:

Cquote2.svg

...אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון כולו
אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו: 'הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה: אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ'‏[54]
אמר לו: כל הכי נטרד ההוא גברא? (=כל כך נדחה אותו אדם, כלומר דוד?)
אמר לו: קבל עליך יסורין. קבל עליו. אמר רב יהודה: אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין...
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון
(אמר לו הקב"ה:) מחול לך.
(ביקש דוד:) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי'‏[55]
אמר לו: בחייך (=בתקופת חייך) איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון (=את ארון הברית) לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר עשרים וארבעה רננות (=מזמורים) ולא נענה... כיוון שאמר: 'ה' אֱלֹקֵים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ'‏[56] מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (=השחירו פניהם, התביישו) וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העוון.

Cquote3.svg
– סנהדרין ק"ז ע"א - ע"ב

מדרש זה מדגיש את חומרת חטאו של דוד, שקשה מאד לכפר עליו, דווקא מדבריו של שלמה בספר משלי: "כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ"[57]. על פי המדרש דוד סבל ייסורים, מרצונו, כדי לכפר על החטא. ההוכחה לכך שאכן החטא התכפר ניתנה בימי בנו, כאשר שלמה נענה דווקא כשביקש בשמו של אביו: "זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ"[58].

בפרשנות המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסבר שנתנו חז"ל לחטאו של דוד נראה כסותר את פשט הפסוקים. הקביעה כי דוד לא חטא בניאוף, מכיוון שמותו של אוריה הפך את בת שבע לגרושה למפרע אינו רמוז בפסוקים, ולעומת זאת חטאו של דוד נאמר במפורש: פרק י"ב מסיים במילים "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'"[59] ושיאו של פרק י"ב הוא בעימות הדרמטי בין נתן לדוד, כאשר נתן מטיח בדוד "אַתָּה הָאִישׁ" וממשיך בפירוט חטאו, כשהוא מדגיש "...וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה..."; למשמע ההאשמה מודה דוד בחטאו ונענש עליו.

פרשני המקרא המסורתיים עמדו בפני ההתלבטות כיצד לפרש את הפסוקים, בין המחויבות לדברי חז"ל לבין המשמעות הפשוטה כפי שזו משתמעת מן המקרא. סקירת דברי הפרשנים מעלה שלוש גישות עיקריות בהתלבטות זו:

  • אפשרות אחת היא לדחות את דברי חז"ל, מתוך ההנחה שחז"ל לא התכוונו להציג את פשט הפסוקים אלא להציג רעיון מוסרי, תפיסה עקרונית, וכדומה;
  • אפשרות שנייה היא קבלה מלאה של דברי חז"ל, עד כדי אמירה שלא ניתן להבין כלל את הפשט ללא דבריהם ולמעשה רק להם הסמכות לפרש את הפסוקים;
  • גישה שלישית מנסה ליצור סינתזה בין הפשט לבין דברי חז"ל, על ידי קבלת כמה מן העקרונות שמעלים חז"ל ושמירה על מתווה הפשט.

גישה ראשונה: דחיית דברי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוסף אבן כספי (1297 - 1340) הוא מהפרשנים הדוחים את דברי חז"ל. הוא כותב: "אמר אבן כספי: אף על פי שאין זה מכוונת ספרינו זה אומר מעט: ...ואין ספק אצלי שדוד חטא, כי לא נוכל להכחיש הכתוב שאומר "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'", ואמר לו נתן 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה' ...וכל אלה העניינים סודות ואין ראוי לגלות ערוה, אבל אומר כלל אחד: כי שבח גדול ותפארת עצום יש לשלם כי ייוחס לו עוון או עוונות יחידים, והעד: משה אדון השלמים, כי בלא כלום אי אפשר אחר שאינו מלאך, ואוי למי שכולו עוון ועברה, ודי בזה לפי הכוונה בספר הזה".‏[60] כלומר: דוד עבר על לא תרצח ועל לא תנאף, ואף הודה בכך בעצמו; ואמנם, דברים אלה הם דברים שמן הראוי היה להצניע, "ואין ראוי לגלות ערוה". אולם, בני אדם אינם מלאכים, ויש שבח גדול למי שעבר עון ושב בתשובה, כמו משה.

פרשן נוסף שדחה בחריפות את דברי חז"ל הוא רבי יצחק אברבנאל (1437 - 1508). הוא דן באריכות בפרשה ומותח ביקורת חריפה על דוד, חלקה מניסיונו המדיני.[הסברים 3] הוא מביא את דברי חז"ל, ומותח עליהם ביקורת חריפה:

Cquote2.svg

והדברים האלה לחכמינו ז״ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו 'רבי (רבי יהודה הנשיא) דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד' (=רבי יהודה הנשיא, שמוצאו המשפחתי מדוד, הופך ודורש בזכותו של דוד) כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקירבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שביקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כולו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר 'כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד'‏[61]? וגם הפסוק שהביאם לזה, 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ',‏[62] הוא קודם הסיפור ולא ישלול אותו מחטאו אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה. כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל עונשו ועשה תשובה היה השם עמו. ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבוקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאוד, ושב בתשובה גמורה וקבל עונשו ובזה נתכפרו עונותיו.‏[63]

Cquote3.svg

כלומר: דברי חז"ל אינם אלא דרש, כלומר פירוש הפסוקים שלא בדרך הפשט. לדבריו, חכמים עצמם הודו בכך, שהרי ציינו כי הדברים נאמרו על ידי רבי יהודה נשיא, שהוא מזרעו של דוד המלך, ובשל ייחוסו המשפחתי הוא מפרש כך, ולכן נוטה מההבנה הפשוטה של הפסוקים. אם אכן דוד לא חטא, כדברי חז"ל, מדוע אמר "חטאתי לה'?" ומדוע אומר דוד במזמור נ"א בתהילים, שכותרתו "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת-שָׁבַע"[64] כי חטא ופשע? אברבנאל גם אינו מוכן לקבל את ההסבר שאוריה נתן לאשתו גט, כדברי חז"ל, שהרי דוד הורה לאוריה ללכת לביתו, ומכאן "שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות". סיכומו של דבר, אומר אברבנאל, דוד חטא ושב בתשובה גמורה, וזהו הפירוש הנכון בעיניו.

אברבנאל מסביר, שחטאו של דוד לא היה ידוע לאיש. לדעתו, זו משמעות הפסוק "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" - בעיני ה' היה הדבר רע, ולא בעיני ישראל, מכיוון שהם לא ידעו על כך. זוהי הסיבה שחטאו של דוד לא מוזכר על ידי שונאיו - אבשלום ושמעי בן גרא, וגם אדוניהו ש"התנשא למלוך" בשלהי ימיו של דוד לא ניסה למצוא תמיכה לזכותו לכאורה למלוך בייחוסו הבעייתי של אחיו למחצה, שלמה. עובדה זו היא הבסיס להסבר של אברבנאל לכך שה' איפשר לדוד לשאת את בת שבע ולהישאר נשוי לה למרות שעל פי ההלכה, כאמור, היה צריך לגרשה. אברבנאל מסביר שלו היה דוד נדרש לגרש את בת שבע, היה הסיפור מתפרסם וגורם לביזיון גדול. דוד עצמו מודה בחטאו, אך בתפילתו הוא אומר שחטאו הוא כלפי ה' בלבד: לאחר שאוריה מת, לא נותר אדם שחטא כלפיו. ה' מקבל את חרטתו של דוד ומוחל לו על עוונו.‏[65]

כיוון אחר מובא אצל הרב צבי הירש חיות (מהר"ץ חיות, 1805 - 1855). בספרו "מבוא התלמוד" כותב הרב חיות, כי "בכל מקום אשר הגיע להם (לחז"ל) לדבר בשבח המעלות הטובות, בהפלגה יתירה ובהתפארות עצומה, למען יתעוררו בקיומם ביתר שאת ויתר עוז, ועל ידי דרכי הדרוש הללו מצאו להם סמיכות בתורה... ולהיפך, בכל מקום שהגיע לחכמינו ז״ל לדבר בגנות מדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה ... וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם... כוונת חז״ל במדרשות כאלו להסמיכם אל הכתוב בלשונות שלא ישכח זכרם, לא שהיתה כוונתם לפרש הכתובים ככה ולהוציאם מפשטם... וכן היה מקובל אצל חז״ל, שכל מה שיכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים, ולהפך בזכותם, ולהכריע כף המאזנים לטובתם, יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר, ומזה הסיבה אמרו חז״ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה..."[66] על פי הרב חיות מטרתם של חז"ל לא הייתה לפרש את התנ"ך במובן המקובל אצל פרשני המקרא. הם השתדלו לחזק מידות טובות ולהרחיק את שומעיהם ממידות רעות, וכדי לבסס את דבריהם הסמיכו אותם על דרשת הפסוקים, לא כדי להוציא אותם מפשוטם אלא כדי למצוא להם ביסוס שיסייע לזכור את הדברים. מאותה סיבה נהגו גם להאדיר ולחזק מאד את דמותם של הצדיקים בתנ"ך, כדי לבסס ככל הניתן את חשיבות המידות הטובות. האמרה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" לא נועדה להוות פירוש לפשט אלא דרשה, שמטרתה מוסרית ולא פרשנית.

גישה שנייה: קבלת דברי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"י הולך בדרכם של חז"ל. הוא מסביר את ציוויו של דוד ליואב "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת", בכך שנועד לגרום לכך שאוריה ייהרג, ואז‏[67]: "...נמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה כותב גט לאשתו על תנאי אם ימות במלחמה.".‏[68] גם רבי לוי בן גרשום, רלב"ג, (1288 - 1344) מקבל את דברי חז"ל כהסבר למעשה. לדבריו, דברי חז"ל מוכחים מהפסוקים עצמם, שהרי בסיומו של המעשה מסופר: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'‏[69]." כאמור, ההלכה קובעת כי אשת איש שקיימה יחסי מין עם אדם שאינו בעלה, אסורה על שניהם: "כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל"[70] מדוע אם כן לא ציווה ה' על דוד לגרש את בת שבע, ואף אהב את הבן הנולד? מכאן, מפרש רלב"ג, "ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע...", מכיוון שהייתה מגורשת למפרע, כדברי חז"ל.‏[71]

רבי משה אלשיך (1508 - 1600 בערך) מקבל גם הוא את תפיסת חז"ל: "אך הנה אין ספק כי חז"ל קיבלו האמת כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו..."[72] על פי הרב אלשיך, את הפסוק "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי" יש לפרש בדרך מעט שונה ממה שנראה במבט ראשון, ולמעשה טמון בו אחד המפתחות להבנת הפרשה. לפי פירושו, המילה "וַיֹּאמֶר" מתייחסת לדוד עצמו, והוא זה שאמר "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע...". זאת, מכיוון שדוד הכיר את בת שבע, שהייתה מיועדת לו; כאמור, המדרש טוען כי "ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה... ". הרב אלשיך מביא מדרש (הוא מעיד שלא ראה את המדרש אך שמע אותו) על פיו לאחר הקרב בין דוד וגלית רצה דוד להפשיט את גלית המת מהשריון שעטה, אך לא ידע כיצד לעשות זאת. אוריה, שעדיין היה גוי באותה תקופה וטרם התגייר, הסכים לעשות זאת בתנאי שתינתן לו אשה מישראל, ודוד הסכים לכך. אותה אשה הייתה בת שבע, שלכתחילה הייתה ראויה לדוד, כאמור במדרש. לכן אמר דוד "אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי", בתמיהה: כיצד היא עדיין אשת אוריה החתי.‏[73]

המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809 - 1879) מפרש בשיטתו של רלב"ג. הוא כותב: "אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת: שאם היתה אשת איש איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זב כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו?!".‏[74] כלומר: דעתם של חז"ל "מוכרחת", הכרחי לומר כשיטתם, שכן איך ייתכן שדוד נשא לאשה את בת שבע, האסורה עליו, כאמור לעיל, ואיך התפלל לשלומו של הילד, והרי הוא ממזר; ומעבר לכך, איך ייתכן שמהזיווג האסור של דוד ובת שבע נולד שלמה, ש"ה' אהבו"?

היו מן הפרשנים שהביאו את דברי חז"ל, בלי לקבל או לדחות אותם. רבי דוד קמחי, רד"ק, (בן דורו של רש"י) מציג את פשט הפסוק על פיו דוד עבר על חטא אשת איש, ולאחר הצגת הפשט מזכיר רד"ק את דעת חז"ל שבת שבע הייתה מגורשת, ולפיכך דוד לא עבר על איסור זה. רד"ק אינו מכריע בין מה שנראה לו הפירוש הפשוט לבין ההסבר של חז"ל.‏[75] בעל המצודות, רבי דוד אלטשולר, שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-18, מביא את דברי חז"ל אך מסייג אותם: "ואף שכל היוצא למלחמות בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו, מכל מקום היה הדבר מכוער כי הדרך היה לנושאה שוב בבוא מן המלחמה והייתה שומרת עליו."[76]

בדתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות מוזכרת בת שבע בברית החדשה (הבשורה על-פי מתי), שם מיוחס ישו לבת שבע ולדוד, אם כי שמה לא נזכר: "דָּוִד הוֹלִיד אֶת שְׁלֹמֹה מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה."[77]

באסלאם נחשב דוד לנביא. כמה מסורות אסלאמיות סבורות כי סיפור דוד ובת שבע אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון האיסמע (ערבית: عِصْمَة‎), שעל פיו הנביא חסין מכישלונות ומעשים של כפירה וחוסר אמונה. חדית המצוטטת בתפסיר אל כביר ובתפסיר מוג'מה אל ביאן מזכירה את אמירתו של עלי בן אבי טאלב: "את האומר שדוד נשא לאשה את אשתו של אוריה כפי שמסופר באגדות אעניש פעמיים: אחת מכיוון שהאשים לשווא אדם בניאוף, ושנית מכיוון שחילל את כבוד הנבואה (כלומר הוציא לשון הרע על הנביא דוד)".

חדית נוספת במסורת השיעית מספרת כי עלי א-רידא שוחח עם חכמים מדתות אחרות על עקרון חסינות הנביאים מטעויות ומכישלונות. על פי החדית, אלי-א-רידא שאל אחד מהם: "מה אתה אומר על דוד?" אותו חכם ענה: "דוד היה עסוק בתפילה כאשר הופיעה מולו ציפור יפה. הוא עזב את תפילתו והלך אחרי הציפור, ובעודו הולך על גג ארמונו ראה את בת שבע רוחצת באמבטיה ... הוא הציב את בעלה בחזית שדה הקרב, כדי שיהרג, וכך כדי שיוכל להתחתן עם בת שבע". עלי א-רידא התרגז ואמר: "אתה מייחס לנביא האלוהים רפיון בתפילתו, לאחר מכן אתה מאשים אותו בחוסר צניעות, ואחרי כן אתה מאשים אותו ברצח של אדם חף מפשע!" הוא (אותו חכם) שאל: "מהו אם כן המעשה באוריה?" וא-רידא השיב: "באותו זמן, הנשים שבעליהן נפטרו או נהרגו במלחמה לעולם לא היו נישאות שוב (וזה היה המקור של רעות רבות). דוד היה האדם הראשון ששבר מסורת זו. ולכן לאחר שאוריה נהרג במקרה במלחמה התחתן דוד עם אשתו, אך אנשים קיבלו נישואים חריגים אלה בקושי רב (ולאחר מכן נוצרו אגדות על נישואים אלה)".

בביקורת המקרא המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשני ביקורת המקרא דנים את דוד לחומרה. פרידמן משווה את התנהגותו של דוד לזו של אחאב, שעליה נאמר הרצחת וגם ירשת, ומוצא שהתנ"ך החמיר בדין האחרון והקל בדין הראשון. אחרים ציירו את בת שבע, שבפרשה זו בתנ"ך תפקידה פסיבי ביותר, כמי שתשוקותיו של דוד נכפות עליה ומתוות לה גורל טראגי. במסורת ישראל, אף על פי כן, לא פגם מעשה בת שבע בזכרו של דוד כנעים זמירות ישראל וכאבי שושלת המלוכה שממנה ייצא המשיח.

על רקע החילוקים שבין הפרשנות המסורתית לזו הביקורתית, כאשר שמעון פרס אמר בנאום בכנסת ב-1994 ש"לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות, נראה בעֵינַי יהודי או מוצא חן בעיני", דבריו גרמו לזעזוע ולזעם אצל החרדים, ואף הוגשה הצעת אי אמון בממשלה בעקבות כך.‏[78]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת דוד ובת שבע זכתה להתייחסות רבה בספרות העולמית. להלן כמה מן הספרים העוסקים בפרשה זו:

  • משה שמיר, כבשת הרש: הספר עוסק ברקע לפרשה ובפרשה עצמה, מנקודת ראותו של אוריה החיתי.
  • שטפאן היים, דו"ח דוד המלך: הספר דן בניסיונות ההסתרה של התנהגות דוד בפרשה זו ובפרשות אחרות, על ידי בנו שלמה.
  • ג'וזף הלר, אלוהים יודע: הספר עוסק בחייו של דוד ומציג את הפרשה מנקודת ראותו של דוד המלך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת, דביר, תש"ס
  • חיה שרגא בן איון, נשות דוד, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תשס"ה
  • יהודה קיל, דעת מקרא – שמואל ב, הוצאת מוסד הרב קוק
  • הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון, הוצאת ישיבת הר עציון, תשס"ב
  • משה שמיר, כבשת הרש, רומן היסטורי
  • דו"ח המלך דוד, שטפן היים, רומן היסטורי
  • זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטאציה והפואטיקה של הסיפור המקראי (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), מ' פרי ומ' שטרנברג, הספרות, ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 633-635.
  • הרב צבי ישראל טאו "לאמונת עיתנו"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי פרשנים שונים הכוונה לאחר שנה מזמן המעשה הקודם, כאשר השנה שבה לאותה נקודה שבה היה הסיפור הקודם. ראו רד"ק ומצודות.
  2. ^ לסיכום הדעות בנושא זה ראו אצל הרב יעקב מדן, מגילת בת שבע, מגדים גיליון י"ח - י"ט, עמ' 69, הערה 7.
  3. ^ אברבנאל מדמה את חטאו של דוד למעשה שהכיר מההיסטוריה של ספרד: "...בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו. הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי״גו שכעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא״נו אשר היה יושב בסיב״טא, הניא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים וייקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו...". אברבנאל מתייחס כאן כנראה למלך רודריגו הויזיגותי, שניהל מלחמת ירושה אחרי מותו של המלך ויטיזה, מלחמה שהובילה לפלישת המוסלמים בראשות טאריק בן זיאד לספרד בשנת 711 ולכיבוש חצי האי האיברי בידיהם. הכיבוש המוסלמי נמשך עד לסיום הרקונקיסטה, קרוב ל-800 שנים לאחר מכן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמואל ב', פרק י', פסוק י"ב. כל ההפניות בערך זה הן לספר שמואל ב', אלא אם צוין אחרת.
  2. ^ ספר שמואל ב', פרק י', פסוק י"ט.
  3. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק א'
  4. ^ על פי שמואל ייבין, הערך "דוד המלך", האנציקלופדיה המקראית, כרך ב', עמ' 642. וראו חישוב שונה בערך סדר הדורות המקוצר.
  5. ^ ראו למשל בפירושי מלבי"ם ודעת מקרא.
  6. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ז.
  7. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ט"ז.
  8. ^ המדרש מרחיב מאד את הסיפור על המאבק בין ישבי בנוב לדוד. ראו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ה עמוד א'.
  9. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב'.
  10. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ג'.
  11. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ט.
  12. ^ ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק מ"א.
  13. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ד.
  14. ^ יהודה אייזנברג: דוד ואחיתופל, באתר דעת.
  15. ^ ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'.
  16. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ד'.
  17. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק י"א.
  18. ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג: "המלך במבט אירוני: על תחבולותיו של המספר בסיפור בת שבע ועל שתי הפלגות".
  19. ^ יהודה קיל, בפירוש דעת מקרא במקום.
  20. ^ ספר שמואל ב', פרק ט"ז, פסוקים ז'-ח'.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'.
  22. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוקים י"ט-כ"א.
  23. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ה.
  24. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ז.
  25. ^ בפסוק א' כתובה המילה "רש" עם א', אם קריאה, צורה נדירה של המילה.
  26. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ה'.
  27. ^ ראו דעת מקרא בסיכום הפרק.
  28. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ז'
  29. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ח'.
  30. ^ מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (יש לקרוא: בְּעֵינַי) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה.
  31. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט'.
  32. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק י"ג
  33. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק כ"ג.
  34. ^ פירוש רש"י לספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ו'.
  35. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים כ"ד-כ"ה.
  36. ^ אריה ברטל: "והיה כשכב אדני המלך עם אבותיו והייתי אני ובני שלמה חטאים". בית מקרא ע"ה, תמוז תשל"ח. מאוחזר באתר דעת.
  37. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק י"ד.
  38. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק י"ז.
  39. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים כ"ד-כ"ה.
  40. ^ 40.0 40.1 ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק ה'.
  41. ^ מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'.
  42. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק י"ד.
  43. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט'.
  44. ^ כמו: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק ו'; "וַיַּעַשׂ הושע בן אלה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ב'; ועוד דוגמאות רבות.
  45. ^ ספר תהילים, פרק ל"ח, פסוק י"ח.
  46. ^ ספר תהילים, פרק כ"ו, פסוק ב'.
  47. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב'
  48. ^ ספר תהלים, פרק י"ז, פסוק ג'.
  49. ^ ספר תהילים, פרק ק"ט, פסוק כ"ב.
  50. ^ על פי פירושי רש"י והרב עדין אבן ישראל במקום.
  51. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק י"ג.
  52. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק א'.
  53. ^ ראו גם בנוסח מעט שונה במסכת שבת, דף ל' עמוד א'.
  54. ^ ספר משלי, פרק ו', פסוקים כ"ז-כ"ט.
  55. ^ ספר תהילים, פרק פ"ו, פסוק י"ז.
  56. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ו', פסוק מ"ב.
  57. ^ ספר משלי, פרק ו', פסוק כ"ט.
  58. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ו', פסוק מ"ב.
  59. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ז.
  60. ^ ר' יוסף אבן כספי, י"א ו'.
  61. ^ ספר תהילים, פרק נ"א, פסוק ה'.
  62. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק י"ד.
  63. ^ אברבנאל, סוף פרק י"א.
  64. ^ ספר תהילים, פרק נ"א, פסוקים א'-ב'.
  65. ^ אברבנאל, פרק י"ב.
  66. ^ מהר"ץ חיות, "מבוא התלמוד", פרקים י"ט - כ'.
  67. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ט"ו.
  68. ^ רש"י, ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ט"ו.
  69. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים כ"ד-כ"ה.
  70. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'.
  71. ^ רלב"ג, י"ב כ"ה.
  72. ^ אלשיך, י"א א'.
  73. ^ פירוש אלשיך לפרק י"ב, פס' א'.
  74. ^ מלבי"ם, י"א, ג'.
  75. ^ רד"ק, י,א, ד'.
  76. ^ מצודת דוד, י"א ח'.
  77. ^ הבשורה על-פי מתי, א', 6.
  78. ^ יהודה שרון, "החטא ועונשו", מעריב nrg