עדשה תרבותית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgעדשה תרבותית
צמח העדשה, פירות, תרמילים ופרחים
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: קיטניתאים
משפחה: קטניות
תת־משפחה: פרפרניים
סוג: עדשה
מין: עדשה תרבותית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Lens culinaris

עדשה תרבותית (שם מדעי: Lens culinaris) היא מין צמח ממשפחת הקטניות. הזרעי העדשה - העדשים, משמשות למאכל.

צמח העדשה הוא צמח חד-שנתי. הזריעה היא לקראת סוף החורף (באקלים ים תיכוני) וזמן הגידול נע בין 70-105 יום. גובה הצמח 20-70 ס"מ, ולו פרחים קטנים בצבעים לבן, ורוד או כחלחל. לצמח תרמילים המכילים בין 1-3 זרעים. קיימים שני תת-מינים: קטני זרע בעלי זרעים בקוטר 3-6 מ"מ, וגדולי זרע בעלי זרעים בקוטר 7-9 מ"מ.

עדשים בצבעים שונים

זרעי הצמח, הלא הן העדשים, משמשים את האדם למאכל כבר מתקופה קדומה. ראיה לכך היא הימצאות עדשים ביישובים מהתקופה הנאוליתית. קיימות עדשים במגוון צורות וצבעים, בהן ירוקות/חומות, כתומות/אדומות ושחורות. העדשים משמשות להכנת מגוון מאכלים: מסלטים, מרקים (מרק עדשים) ונזידים ועד קציצות. תבשיל הכולל עדשים הוא מג'דרה. העדשים מזינות ביותר, ומכילות כמות גבוהה של חלבון, מינרלים, ויטמינים וסיבים תזונתיים. תכולת החלבון הגדולה של העדשים (כ-30% בעדשים לא מבושלות) הופכת אותן למרכיב תזונתי חשוב בתזונתם של צמחונים וטבעונים, ובמטבחים צמחוניים כגון המטבח ההודי.

העדשים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדשים נזכרות פעמים רבות בתנ"ך ובספרות חז"ל. האזכור הידוע ביותר, הוא בסיפור מכירת הבכורה של עשו ליעקב תמורת לחם ונזיד עדשים. בנוסף לשימוש היומיומי בעדשים, הן נחשבות ביהדות למאכל אבלים, שצורתן צורת עיגול, ואין להן פה (פתח), סימן למוות שהוא כגלגל החוזר בעולם, ואין לאבל פה כי הוא שותק מכאב לב‏‏[1]. ומסיבה זו יש הנוהגים לאכול עדשים בסעודת הבראה ובסעודה מפסקת בערב תשעה באב.

העדשים מוזכרות ארבע פעמים בתנ"ך, תמיד בלשון רבים: פעמיים עם ה'פול' ומרכיבי מזון חשובים אחרים (שמואל ב' ז כח; יחזקאל ד ט), וממנו מכינים נזיד אדום (בראשית כה לד). הצמח היה מגידולי ארץ ישראל בתקופת דוד: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (שמואל ב' כג יא). זיהוי העדשים הוא חד משמעי בכל התרגומים והפירושים. צמח זה הוא מגידולי העולם העתיק ושרידיו נמצאו באתרים רבים במזרח הקרוב וכן בארץ ישראל באתרים מתקופת המקרא. הוא נזכר רבות בספרות חז"ל ובימי הביניים[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏שבלי הלקט הל' אבלות.‏
  2. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 101