עדשה תרבותית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןעדשה תרבותית
צמח העדשה, פירות, תרמילים ופרחים
צמח העדשה, פירות, תרמילים ופרחים
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: קיטניתאים
משפחה: קטניות
תת־משפחה: פרפרניים
סוג: עדשה
מין: עדשה תרבותית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Lens culinaris
מדיקוס, 1787
עדשה (טרייה)
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 8.26 ג'
קלוריות 352 קק"ל
חלבונים 24.63 ג'
פחמימות 63.35 ג'
שומן 1.06 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 2 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.873 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.211 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 2.605 מ"ג
 ‑ ויטמין C 4.5 מ"ג
ברזל 6.51 מ"ג
סידן 35 מ"ג
אשלגן 677 מ"ג
נתרן 6 מ"ג
סיבים תזונתיים 10.7 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

עדשה תרבותית (שם מדעי: Lens culinaris) היא מין צמח ממשפחת הקטניות. זרעי העדשה - העֲדָשִׁים, משמשים להכנת מגוון מאכלים: מסלטים, מרקים ונזידים ועד קציצות. תכולת החלבון הגדולה של העדשים (כ-30% בעדשים לא מבושלות) הופכת אותן למרכיב תזונתי חשוב בתזונה צמחונית וטבעונית, ובמטבחים צמחוניים כגון המטבח ההודי. תבשיל עדשים נפוץ הוא "דאל" הודי, המוכן לרוב מעדשים צהובות, עגבניות, בצל וזרעי כוסברה.

צמח העדשה הוא צמח חד-שנתי. הזריעה היא לקראת סוף החורף (באקלים ים תיכוני) וזמן הגידול נע בין 70–105 יום. גובה הצמח 20–70 ס"מ, ולו פרחים קטנים בצבעים לבן, ורוד או כחלחל. לצמח תרמילים המכילים בין 1–3 זרעים. קיימים שני תת-מינים: קטני זרע בעלי זרעים בקוטר 3–6 מ"מ, וגדולי זרע בעלי זרעים בקוטר 7–9 מ"מ.

עדשים בצבעים שונים

זרעי הצמח, הם העדשים, משמשים את האדם למאכל כבר מתקופה קדומה. ראיה לכך היא הימצאות עדשים ביישובים מהתקופה הנאוליתית. קיימות עדשים במגוון צורות וצבעים, בהן ירוקות/חומות, כתומות/אדומות ושחורות. העדשים מזינות ביותר ומכילות כמות גבוהה של חלבון, מינרלים, ויטמינים וסיבים תזונתיים.

כגידול בחקלאות התעשייתית המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדשה התרבותית היא גידול מסורתי בחקלאות הים-תיכונית. בנוסף לאגן הים התיכון, העדשה נפוצה גם בדרום-מערב אסיה, באתיופיה ואף ביבשת אמריקה. בישראל העדשה היא גידול חורפי בדומה ליתר קטניות המאכל שגדלות בישראל כגון חמצה, אפון ופול. קטניות אלה נזרעות לרוב במחצית החורף. בשנים שחונות עולה חלקה של העדשה בשדות המזרע מאחר שתקופת גידולה קצרה יותר משל יתר הקטניות.

גידול העדשים בישראל הפך פחות נפוץ לאחר קום המדינה והיה מוגבל למגזר הערבי, כיום הוזנח הגידול כמעט כליל בגלל הצורך בעבודת ידיים רבה בזמן האיסוף וכן בשל היבולים הנמוכים.[1]

צריכת העדשים בישראל בשנת 2020 עמדה על 9,291 טון, נתון המשקף עליה של 1000 טון בערך ביחס לצריכה ב-2017, שהייתה 8,181 טון. כ-5% גידול בצריכה לנפש לכל שנה בממוצע.[2]

העדשים במקרא ובחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדשים נזכרות פעמים אחדות בתנ"ך, אך בספרות חז"ל הוא מוזכר רבות.

בתנ"ך, נזכרת העדשה בסך הכל ארבע פעמים, ותמיד בלשון רבים: האזכור הידוע ביותר, הוא בסיפור מכירת הבכורה של עשו ליעקב תמורת לחם ונזיד עדשים (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד). פעמיים הוא נזכר בנביא עם פול ומרכיבי מזון חשובים אחרים (ספר שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ח; ספר יחזקאל, פרק ד', פסוק ט'), וכן נזכר בנביא בתקופת דוד כאחד מגידולי ארץ ישראל: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק י"א). זיהוי העדשים במקורות אלו, הוא חד משמעי בכל התרגומים והפירושים.

בנוסף לשימוש היומיומי בעדשים, הן נחשבות ביהדות למאכל אבלים, על פי אחד ההסברים מטעם זה שצורתן צורת עיגול, ואין להן פה (פתח), סימן למוות שהוא כגלגל החוזר בעולם, וכן אין לאבל פה כי הוא שותק מכאב לב[3]. ומסיבה זו יש הנוהגים לאכול עדשים בסעודת הבראה ובסעודה מפסקת בערב תשעה באב.

צמח זה הוא מגידולי העולם העתיק ושרידיו נמצאו באתרים רבים במזרח הקרוב וכן בארץ ישראל באתרים מתקופת המקרא. הוא נזכר רבות בספרות חז"ל ובימי הביניים[4].

עדשה בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעשייה השוודית "הנסיכה על העדשה" מודגם פינוקה של האריסטורקטיה בכך שנסיכה מפונקת אינה מצליחה להירדם על מיטה שמתחתיה מונחת עדשה אחת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדיז'ינסקי, ג., עדשים בארצנו, ‏1989
  2. ^ יבוא של סחורות נבחרות - נתונים מסוכמים לפי שנה לכל הארצות, 2017 - 2020, למ"ס
  3. ^ שבלי הלקט הל' אבלות.
  4. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 101