סעודה מפסקת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סעודה מפסקת היא הסעודה האחרונה הנאכלת לפני יום תענית מלא ביהדות. ישנן רק שתי תעניות המתקיימות יממה שלמה, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים למחרת: יום כיפור ותשעה באב. לשתי הסעודות מאפיינים שונים לגמרי, בהתאם לשוני בין תענית יום הכיפורים ותענית תשעה באב. הסעודה המפסקת נקראת כך מכיוון שהיא ה'מפסיקה' את האכילה, ולאחריה מתחיל צום.

בערב יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קערת קרעפלאך במרק עוף

יום הכיפורים הוא יום טוב, והתענית שבו איננה תענית אבל ועצב אלא תענית שמטרתה תשובה. בגלל היותו יום טוב, חז"ל הדריכו להתכונן אל הצום בצורה טובה ושמחה, תוך אכילת סעודה טובה ודשנה בערב הצום, כתחליף לסעודה שאינה מתקיימת ביום כיפור עצמו.

חז"ל מבססים באופן דרשני את הצורך באכילה בערב הצום על הפסוק הבא (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם". היממה ביהדות מתחילה בערב, וכך צום יום הכיפורים מתחיל בתחילת יום י' בתשרי, כלומר – בלילה. לפיכך, העובדה שהפסוק מכנה את תחילת הצום "תשעה לחודש בערב" – מעוררת תמיהה. על תמיהה זה חז"ל דורשים (בבלי ברכות, ח, ב):

וכי בתשעה מתעניין? והלא בעשרה מתעניין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

דבר זה שנאמר על כל ערב יום הכיפורים (כלומר – יום ט' בתשרי), מקבל ביטוי מוגבר בסעודה המפסקת, שהיא האחרונה לפני הצום.

אמרו חכמים להתפלל מנחה (הכוללת וידוי) לפני הסעודה המפסקת כדי להספיק לחזור בתשובה "שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה."[1].

מאכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יוצאי תוניס יש מנהג לאכול ריבת חבושים, הריבה מסמלת את המתקת הדין, והחבוש – את כל החבושים (אסירים בלשון חז"ל). האשכנזים נוהגים לאכול "קרעפלאך" – כיסוני בצק ממולאים בבשר. הבשר מסמל את עולם החומר שאחראי לחטאים או את הדין, והבצק העוטף – את התקווה ל"כיסוי" החטאים ברחמי שמים[2].

היו שנהגו להכין בערב החג, חלות עגולות בדמות עופות עם כנפים, משום שלפי המסורת, ביום כיפור דומים ישראל למלאכים[3].

בערב תשעה באב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לאכול בערב ט' באב ביצה קשה עם מעט אפר

בשונה מיום הכיפורים, תשעה באב הוא יום אבל, והוא שיאה של תקופת אבל ארוכה – ימי בין המצרים. לפיכך, אופיה של הסעודה המפסקת בערב תשעה באב, שונה מאוד מאופיה של הסעודה בערב יום הכיפורים.

נאסר על פי חז"ל לאכול בסעודה זו יותר מתבשיל אחד, נאסרה אכילת בשר, (אף למי שנוהג לאכול בשר בכל תשעת הימים) ונאסרה שתיית יין. הגבלות אלו אמורות רק על סעודה מפסקת הנערכת לאחר חצות היום. בערב תשעה באב שחל בשבת אין נוהגות כל הגבלות, מאחר שבשבת אין נוהגים מנהגי אבלות בגלוי.

רוח העצבות השורה בימים אלו, הכתיבה למנהגי אבלות מעבר להלכה הבסיסית. הרמב"ם, לדוגמה, מתאר את מנהג החכמים בתקופתו:

חסידים הראשונים, כך הייתה מידתן – ערב תשעה באב מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור לכיריים ואוכלה; ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשיממון ובכייה, כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה; ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.

(משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ה, הלכה ט)

הראשונים מזכירים מנהגים נוספים:

  • שלא לאכול בקבוצה כדי לא להתחייב בזימון (שהוא מבטא סעודת רעות, שזהו דבר משמח);
  • לאכול ביצה, כדרך האבלים;
  • לאכול פת או ביצה עם מעט אפר, זכר לחורבן

ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם הלכות תשובה ב, הלכה ז
  2. ^ אברהם יצחק שפרלינג, ‏טעמי המנהגים ומקורי הדינים, חלק ראשון, לעמבערג תרפ"ח, עמ' פז, באתר HebrewBooks
  3. ^ אברהם יצחק שפרלינג, ‏טעמי המנהגים ומקורי הדינים, חלק ראשון, לעמבערג תרפ"ח, עמ' פו, באתר HebrewBooks


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.